תביעה ותביעה שכנגד, לתשלום נזקי רכוש שנגרמו לרכבי הצדדים, בתאונה מיום 22.9.18, בצומת רח' הרב מלכה בפתח תקוה.

המחלוקת נוגעת למישור האחריות בלבד.

אין מחלוקת על כך שבגין התאונה הוגש נגד נהג התובעת כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בת"ד 4473-06-19, שם נמצא אשם על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה ברמזור אדום, בקלות ראש, תוך גרימת נזק.

התובעת מכירה באחריותה הארית לתאונה, אך לטענתה, למרות ההרשעה, יש להטיל חלק מן האחריות על הנתבעים, בהתאם להלכת ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן (1.5.75). מנגד, הנתבעת (ותובעת שכנגד) טוענת שלאור הרשעת נהג התובעת יש לקבל תביעתה במלואה. לחילופין, טענה כי לכל היותר חל עליה אשם תורם, שאינו מקים אחריות.

נהג התובעת העיד כי התאונה התרחשה בשעות הצהריים, עת הגיע לצומת גדולה מרומזרת, וביצע פנייה שמאלה, בנסיעה רצופה. בכיוון הנגדי היו שלושה נתיבים. לפי עדותו, כשהיה כבר בשלב מתקדם של הפנייה, מול הנתיב האמצעי שמגיע מהכיוון הנגדי, התנגש בו רכב הנתבעים שנכנס לצומת, ופגע בכנף ימנית אחורית של רכבו.

הנהג טען כי היה במהירות של 20-30 קמ"ש לכל היותר, וכי ראה בזווית העין את רכב הנתבעים שאף הוא נכנס לצומת בנסיעה רציפה, במהירות והתנגש בו. רכב אחר שהיה שם, לא התנגש בו. בחקירה הנגדית, אישר כי במסגרת ההליך הפלילי הודה שחצה את הצומת ברמזור אדום, אך לצד זה, טען כי הודייתו באה ממניעים טקטיים, לאחר שהוסבר לו שקיים סיכון שיישלל רישיונו לתקופה ארוכה, ככל שיורשע בלא הסדר טיעון.

נהג הנתבעים העיד כי עמד ראשון, ברמזור אדום, בנתיב הימני. לשמאלו היו עוד שני נתיבים, ובכל אחד מהם, עמד רכב. כאשר התחלף הרמזור לירוק, החל בנסיעה קדימה ולפתע זיהה רכב מולו, במהירות מופרזת, המבצע פנייה שמאלה. הנהג העיד כי בלם מיד אך התנגש עם חזית רכבו, בכנף האחורית של רכב התובעת. בעניין המהירות, טען כי הוא עצמו היה במהירות המותרת, של 50 עד 60 קמ"ש. עוד אמר כי לאחר התאונה הגיע עם עצמו לתובנה שלא ראה את הרכב מגיע, משום ששדה ראייתו היה מוגבל על ידי כלי הרכב בנתיבים שלשמאלו, שבלמו. הנהג אישר שהיה לו שדה ראייה פתוח לתנועה המגיעה מכיוון הגעת רכב התובעת.

עד נוסף מטעם הנתבעים העיד כי נהג בנתיב השמאלי, מכיוון הגעת רכב הנתבעים. לפי עדותו, כשהתחלף הרמזור לירוק, החל לנוע אך מיד הבחין ברכב התובעת, והספיק לעצור. רכב הנתבעים שהיה בנתיב הימני, לא הצליח לעצור, ולא ידוע לו מדוע.

לאחר שמיעת העדויות ועיון ביתר הראיות, לרבות תמונות הצומת, באתי לידי מסקנה כי אמנם עיקר האחריות חלה על נהג התובעת, שחצה את הצומת בניגוד להוראת רמזור אדום. עם זאת, תרם נהג התובעת ברשלנותו להתרחשות התאונה, כפי שיובהר להלן.

בשאלה האם יש ברשלנותו של נהג הנתבעים כדי להקים אחריות, אפנה להלכת ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן (1.5.75), שם נאמר:

לא למותר להזכיר, שאף בצומת מרומזר, לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, אסור לנוהג רכב להיכנס לצומת גם כשהרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לו כי ביכלתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה. משמע, שגם כשניתן לו אור ירוק ברמזור, עליו לשים לב לנעשה בצומת ובצדיו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה. ע"א 59/69, [2].

כמו כן, אפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון, בע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן (26.11.18), שם נקבע כי השאלה האם אשם תורם הוא גם יוצר אחריות, תלויה בכל מקרה לגופו, ואין לקבוע לגביה מסמרות.

בענייננו, לצורך הכרעה בשאלת אחריות הנתבעים, יש חשיבות לשיקולים הבאים:

1. מדובר בצומת גדולה ורחבה, שבה 3 נתיבים בכל כיוון, כך שהפנייה שמאלה שביצע נהג התובעת היתה ממושכת יחסית, והיה מקום לכך שנהג הנתבעים יבחין בו, כיוון שהיה לו שדה ראייה פתוח.
2. התאונה התרחשה בשלב מתקדם ביותר של הפנייה שמאלה, כך עולה מהעובדה שרכב הנתבעים היה בנתיב הימני מכיוון הגעתו, ורק החל בנסיעה עם התחלפות הרמזור.
3. לא שוכנעתי כי שדה הראיה של נהג הנתבעים היה מוגבל בשל הרכבים שלשמאלו, וגם אם כן, עדיין היה עליו להבחין ברכב התובעת עוד בשלב תחילת הפנייה שמאלה, שבוודאי לא הוסתר מעיניו.
4. רכב שעמד לשמאלו של רכב הנתבעים, ובו נהג עד הנתבעים, הבחין ברכב התובעת, והספיק לבלום, למרות שעמד לרשותו זמן קצר יותר, ומרחק קצר יותר מרכב התובעת. בהקשר זה- אין שחר לטענת הנתבעים בסיכומיהם, כאילו הורשע נהג התובעת בפגיעה בשני כלי רכב. עיון בכתב האישום מעלה כי בתאונה היו מעורבים רק כלי הרכב של בעלי הדין לפניי, ואילו יתר הרכבים הבחינו ברכב התובעת מבעוד מועד, ובלמו.
5. הפגיעה ברכב התובעת אחורית, מה שמלמד, כי כבר כמעט השלים את הפנייה, כך שנוכחותו בלטה מאד לעין, והיה על נהג הנתבעים לעצור ולאפשר לו להשלים פינוי הצומת.
6. עולה חשש שנהג הנתבעים פרץ לצומת במהירות גבוהה מהנדרש, שכן, למרות שרק החל לנסוע, לפי גרסתו היה כבר במהירות 50-60 קמ"ש.

לדעתי, בכל אלה יש כדי ללמד, שהיה באפשרותו של נהג הנתבעים למנוע את התאונה, כך שבמקרה הקונקרטי, רובצת לפתחו של נהג הנתבעים אחריות חלקית לתאונה, ולא אשם תורם בלבד.

בסיכומיה, הפתיעה ב"כ הנתבעים והחלה לצטט אמרות חוץ של העדים, מתוך תיק משטרה, זאת למרות שלא הוגש חומר זה לתיק, ולא היה ידוע כלל לבית המשפט כי התנהלה חקירת משטרה. למותר לציין שהעדים כלל לא עומתו עם גרסאותיהם מחקירת המשטרה, היות שגם ב"כ התובעת לא ידע על קיומו של התיק. כשהעיר בית המשפט על כך, בחרה ב"כ הנתבעים להודיע כי מי שהיה אחראי להגשת תיק המשטרה הוא ב"כ התובעת, ומשלא עשה כך, ייחשב הדבר כ"חוסר תום לב והעלמת ראיות", כך ממש.

אין בידי לקבל את התנהלות הנתבעים, שהרי בין אם היה זה מחובת התובעת להגיש את תיק המשטרה ובין אם לאו, אין מחלוקת על כך שבפועל, כלל לא היה ידוע לתובעת על תיק המשטרה, ומכאן שחובת תום הלב, חלה דווקא על הנתבעים, אשר משום מה בחרו לשלוף את עובדת קיומו של תיק המשטרה, רק בשלב הסיכומים.

לנוכח התנהלות הנתבעת, לא ניתן לייחס משקל רב לראיות שבתיק המשטרה, היות שלא ניתנה ההזדמנות לב"כ התובעת לעמת את העדים עם הראיות שנאספו בו, ולשמוע הסבריהם. כך למשל, נהג התובעת עשוי היה לתת הסבר לפער בין גרסאותיו בעניין מהירות נסיעתו (מסר בהודעתו כי מהירותו היתה 60 קמ"ש, בעוד שהעיד בפניי כי נסע במהירות של 20-30 קמ"ש בלבד). במצב שנוצר, לא אתעלם כליל מחומר החקירה בתיק המשטרה, אך משקלו אינו רב.

סופו של דבר, בהתאם למוקדי הנזק וגרסאות העדים, אני קובעת כי האחריות לתאונה תחולק בין הצדדים, כך שהתובעת תישא באחריות בשיעור 80%, ואילו הנתבעים יישאו בשיעור של 20%.

לפיכך, בתביעה העיקרית תשלם הנתבעת לתובעת, סך של 14,462 ש"ח, בצירוף האגרה כפי ששולמה, שכ"ט עו"ד בסך 2,169 ₪, ושכר העד בסך 400 ₪.

בהתאמה, בתביעה שכנגד, תשלם הנתבעת שכנגד לתובעת שכנגד סך 33,980 ₪, בצירוף האגרה כפי ששולמה, שכ"ט עו"ד בסך 3,970 ₪, ושכר העדים בסך 400 ₪, כל אחד.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תש"פ, 14 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.