בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב, אשר הוגשה על פי סעיף 57ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש).

נגד בנו של המבקש נרשמה הזמנה לדין בגין נהיגה בשכרות, על פי ההזמנה לדין ביום 9/2/19 בשעה 7:51, נעצר בנו של המבקש בחשד לנהיגה בשכרות, נבדק ונמצא כי בגופו 245 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אחד של אויר נשוף ומאחר ומדובר בנהג צעיר מתחת לגיל 24 החוק מתיר לגביו כמות מקסימלית של 50 מיקרוגרם ולכן נרשמה כנגדו ההזמנה, בהמשך נערך שימוע בו נפסל רישיונו של הבן לתקופה של 30 יום והרכב השייך לאב הושבת לתקופה של 30 יום.

הצדדים טענו בפניי, ב"כ המשיבה ביקשה לדחות הבקשה מהטעמים שהרכב נלקח מהמבקש ברשות וכי שיקולים כלכליים אינם בראש סדר העדיפויות במקרים אלו.

ב"כ המבקש טען בפניי כי קיים כרסום משמעותי בראיות אשר בתיק, כרסום כזה השומט את הקרקע תחת ההזמנה לדין; אומר כבר עתה כי אם אכן כך הדבר הרי שאז מתייתרת הבדיקה בכל הקשור לתנאים בהם רשאי בית המשפט להורות על ביטול ההשבתה לפי ס' 57 ב(ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), לפיכך אדון ראשית בעניין קיומן של ראיות לכאורה או לפחות ניצוץ ראייתי כמתבקש בשלב זה של הדיון.

לטענת בא כוחו המלומד של המבקש קיימת סתירה מהותית בין המזכר שנרשם על ידי המתנדב משה לפיד לבין השוטר זימין אלכסנדר אשר המשיך את הטיפול בנהג.

לטענת ב"כ המבקש מהמזכר של משה פלד עולה כי נעצר לכאורה על ידו ולאחר מכן הסיע אותו מר פלד לתחנת בית דגן, שם מסר את הנהג להמשך טיפול לשוטר אלכסנדר.

לעומת תיאורו של המתנדב פלד, מהתיאור של השוטר אלכסנדר עולה כי הוא לא היה בבית דגן אלא יחד עם המתנדב לפיד במחסום וכי הוא אלכסנדר נהג את הרכב לתחנת בית דגן והשגיח על הנהג שלא יאכל, ישתה, יקיא או יעשן דרך המראה הפנימית של הרכב.

לטענת ב"כ המבקש הנהג נמסר לחזקתו של השוטר אלכסנדר בשעה 8:27 בבית דגן והבדיקה בוצעה בשעה 8:40 ועל כן אין 15 דק סטריליות בהן היה הנהג תחת השגחה כמחויב על פי הנהלים.

תיק החקירה הוגש לעיוני, עברתי על חומר החקירה ודעתי איננה כדעת הסניגור המלומד, ברמה הלכאורית של הראיות המזכרים מתכתבים זה עם זה, המתנדב לפיד מספר כי הוא זה שעצר את הנהג ובהמשך בעקבות גשם שוטף הוחלט להמשיך את הטיפול בתחנה, מבחינת המתנדב לפיד עד ההגעה לתחנה הוא זה שהשגיח על הנהג ורק לאחר ההגעה לתחנה העביר לטיפולו של השוטר אלכסנדר וזה ככל הנראה היה בשעה 8:27.

השוטר אלכסנדר מספר מזווית הראיה שלו שבמהלך הנסיעה הביט במראה הפנימית והשגיח על נהג אך השגחתו זו הנה בנוסף להשגחה עליה מספר המתנדב לפיד.

נכון, מסכים אני עם הסניגור המלומד שהמזכרים לא מפורטים כראוי ואכן קיים כרסום בראיות. ברם, בשלב בו אנו עוסקים דיי בראיות הלכאוריות הקיימות בתיק על מנת לעמוד בתנאי השימוע.

מאחר שקבעתי כי מתקיים התנאי הבסיסי של ניצוץ ראייתי נותר לדון בשאלה האם המבקש עומד בתנאים על פי ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, שכן לבית-המשפט סמכות לבטל את הודעת איסור השימוש, אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

.1 הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2. מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

בענייננו נסיבות המקרה הן כאלו שבעל הרכב הוא אביו של הנהג, המבקש העיד בדיון ונחקר נגדית על ידי ב"כ המאשימה, לדבריו כאשר בנו לקח את הרכב הוא נתן לו את המפתחות ודרש ממנו לשוב הביתה עד 3 לפנות בוקר, המבקש לא טען בשום מקרה כי הזהיר את בנו באופן קונקרטי להימנע מנהיגה בשכרות לדידי גם אם היה עושה זאת לא היה יוצא ידי חובה אלא אם היה מברר לאן בנו מתעתד לנסוע מה תכניותיו ומתערב באופן פעיל, לדוגמה, לברר האם יש כוונה להימצא במקום בו נהוג לשתות אלכוהול, לבדוק מי הנהג תורן וכן הלאה, מודע אני לכך שהנטל הנו נטל לא פשוט אך לאבד ילד בתאונת דרכים כתוצאה מנהיגה בשכרות הנו נטל לא פשוט אף יותר. מדבריו של האב למדתי כי משבושש הבן לחזור לביתו סבר כי אולי הוא ישן אצל חברתו, קרי האב לא היה מודע לתכניותיו של הבן, לא זאת אף זאת, במקרה זה הייתי מצפה מהאב למעורבות אף גבוה יותר לאור הדברים שנאמרו על ידי הבן לקצין הפוסל במסגרת דבריו בשימוע לעניין הרישיון ומצנעת הפרט לא אפרט.

לפיכך לדעתי לא ניתן לאחוז באף אחת מהחלופות המצויות בסעיף 57 ב(ב) לפקודה.

לעניין הפגיעה הכלכלית לה טען ב"כ המבקש אפנה לדברי ההסבר להצעת החוק מהם עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו, כדי להילחם בעבירות התנועה (ברשימה הסגורה של עבירות המנויות בתוספת השביעית לפקודת התעבורה] וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע ביצוע עבירות תנועה חמורות בעת השימוש ברכבו.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט נ' סולברג כפי שנאמרו ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת שראל (פורסם בנבו, 16.10.12):

" במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. "

לפיכך ולאור כל המקובץ לעיל , מצאתי את החלטת הקצין סבירה, ואני דוחה את הבקשה.

51זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ט אדר א' תשע"ט, 24 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.