השאלות המשפטיות העיקריות הניצבות בפני בית המשפט בתיק זה הינן האם אחראית חברת התעופה בגין נזק לא-ממוני שנגרם לתובע, נכה המרותק לכיסא גלגלים, עקב עיכוב של כ-30 שעות במסירת כבודה שכללה כיסא שירותים, המשמש את התובע לצרכיו הבסיסיים; וככל שהתשובה לכך בחיוב, השאלה השנייה שיש להשיב עליה- האם מוגבל בית המשפט לתקרת הפיצוי הקבועה באמנת מונטריאול, אם לאו?

שאלה נוספת היא אחריותה של הנתבעת לפיצוי בגין נזק ממוני ולא-ממוני שנגרמו לתובע עקב אירוע נוסף שאירע בטיסה חזור- נזק אשר גרם להשבתת כיסא הגלגלים הממונע ושיעור הפיצוי.

טענות התובע בתמצית:

1. התובע, נכה בשיעור של למעלה מ- 100% משותק בידיו וברגליו ומרותק לכיסא גלגלים, רצה לבקר בפעם הראשונה את בנו, המתגורר בניו-יורק מזה מספר שנים.
2. התובע פנה למנוע חיפוש טיסות "Alice" באינטרנט והזמין מהנתבעת כרטיסי טיסה הלוך ושוב מישראל לניו-יורק וחזרה בתאריכים: 10.1.2019-הלוך, ו-19.1.19- חזור. המדובר בטיסות לא ישירות, שכללו עצירת-ביניים בציריך, כאשר משך הטיסה לניו-יורק עמד על כ- 14 שעות ו-40 דק'; ואילו משך הטיסה חזרה לישראל עמד על כ-13.5 שעות.
3. לאור נכותו והשיתוק ממנו סובל בידיו וברגליו, מתנייד התובע באמצעות כיסא גלגלים ממונע (חשמלי), המופעל באמצעות בקר (ג'וי סטיק).
4. התובע נזקק לצרכיו הבסיסיים לציוד נוסף שהינו כיסא שירותים, המאפשר לו להתגלגל עד מעל לאסלה ולהושיבו על גביה באופן ממוכן.
5. התובע מסר לנתבעת פירוט מדויק של הציוד, לרבות כיסא השירותים, אשר עתיד להישלח אל בטן המטוס בתוך מזוודה ייעודית לציוד סיעודי. (צורף כנספח לכתב התביעה).
6. בעת ביצוע הרישום לטיסה (הצ'ק-אִין), נדרש התובע למסור את הציוד הסיעודי שלו, לרבות המזוודה, אשר כללה הן את כיסא השירותים והן את המטען של כיסא הגלגלים הממונע, בדלפק מיוחד ונפרד, אשר מוגדר עבור ציוד "בעל חשיבות גבוהה".
7. איתרע מזלו , ובטיסה הלוך כאשר נחת בניו-יורק, לאחר שעות הטיסה הארוכות, (בהן נמנעו ממנו גם כך צרכים הכרחיים בסיסיים), נדהם התובע לגלות, לאחר התרוצצויות לאורכו ולרוחבו של שדה התעופה, כי המזוודה ובה כיסא השירותים והמטען של כיסא הגלגלים הממונע- לא הגיעה לנמל התעופה.
8. התובע הדגיש בפני התובעת כי ללא כיסא השירותים, הוא מנוטרל מיכולת תנועה וישיבה בשירותים.
9. לשיטת התובע, חרף העובדה כי הבהיר לנציגי הנתבעת את משמעות העדר הציוד החיוני עבורו לצרכיו הבסיסיים, לא סופק לו ציוד חלופי מתאים, אלא סופק לו כיסא גלגלים ידני שאין לתובע כל יכולת שימוש בו, לאור נכותו.
10. רק בערב שלמחרת, כעבור כ- 30 שעות, מאז נחת התובע בניו-יורק, כאשר נמנעו ממנו צרכיו הבסיסיים ביותר, נמסרה לתובע המזוודה האבודה.
11. לדברי התובע, נציגי הנתבעת פעלו בעצלתיים וגם כאשר כבר אותרה המזוודה ושוחררה מן המכס- הואילו למסור לו את המזוודה רק כעבור 7 שעות תמימות מאז שוחררה מהמכס, כאשר בית המלון בו שהה, היה מרוחק משדה התעופה מרחק של פחות משעת נסיעה והנתבעת הייתה בנקל למסרה בתוך המועד האמור.
12. בכך לא הסתיימו תלאותיו של התובע: בטיסה חזור מניו יורק לתל-אביב-ציפה התובע כי בפתח המטוס, ימתין לו, כרגיל, כיסא הגלגלים הממונע, אולם הדבר לא קרה. במקום זאת, הובל התובע בכיסא גלגלים זמני לחדר צדדי, שם מצא את כיסא הגלגלים שלו, כאשר הג'וי-סטיק (בָקר), באמצעותו שולט התובע בכיסא- מנותץ וכיסא הגלגלים לא ניתן לשימוש.
13. שוב, אחרי טיסה ארוכה ומתישה, מוצא עצמו התובע, נדחה בלך- ושוב, ללא אפשרות שימוש בכיסא הגלגלים הממונע, כשלפניו עוד 3 שעות נסיעה לביתו אשר בצפון הארץ.
14. לאחר שנאלץ לבלות את הימים הבאים בנסיעות מביתו למרכז הארץ, הסתבר לתובע כי הג'וי-סטיק (אשר היה בן 3 חודשים בלבד), לא ניתן לתיקון והוא נאלץ למצוא בעצמו חלופות, שכן הנתבעת לא טרחה לספק לו כל פתרון. (התובע צירף הצעת מחיר לתיקון הבקר ע"ס 5,522 ₪).
15. לדברי התובע, הנתבעת הותירה אותו ללא כל מענה וללא נטילת אחריות מצידה. איש מנציגי הנתבעת לא טרח לקחת אחריות למעשיה ולנזקים הרבים שנגרמו לו והתובע רק טורטר בלך- ושוב.
16. לדבריו, רק כאשר פנה בתביעה לבית המשפט, או-אז רק נזכרה הנתבעת בקיומו והציעה לו פיצוי בסכומים נמוכים שאינם הולמים את נזקיו.

טענות הנתבעת בתמצית:

1. הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעה מופרזת ומנופחת ובאשר לטיסה הלוך מדובר באיחור מזערי בהגעת הכבודה, אשר הנתבעת מאשרת כי נמסרה לתובע כ-30 שעות לאחר הגעתו לניו יורק.
2. הנתבעת טוענת עוד כי הטיפול בכבודת נוסעים במהלך הטיסות הוא אחד הנושאים המורכבים בתחום התעופה האזרחית, שכן מרגע מסירת הכבודה בתחנת המוצא ועד לקבלתה בתחנת היעד, מעורבים גורמים שונים ובהם ביטחון שדה התעופה, מערכות מיון של שדה התעופה ועוד.
3. הנתבעת טוענת עוד, כי לנציגי הנתבעת אין מגע עם הכבודה מרגע העלאתה למטוס ועד להטענתה בבטן המטוס וכי מרגע שנודע לה כי התובע לא קיבל את כבודתו, עשתה את מירב המאמצים לאתרה במהירות האפשרית ולהשיבה לידיו, ולראיה- זו הושבה לתובע בתוך פחות מ-30 שעות, כאשר בדרך כלל אורך הליך איתור כזה כ- 48 שעות.
4. הנתבעת טוענת כי נקטה בכל האמצעים הסבירים להשיב לתובע את כבודתו בזמן הקצר ביותר ואף עשתה ככל שביכולתה לפסק לתובע ציוד חלופי ; ולפיכך, בהתאם להוראת סעיף 19 לאמנת מונטריאול – היא פטורה מאחריותה לנזק.
5. הנתבעת טוענת עוד, כאמור לגבי הנזק לכיסא הגלגלים הממונע כי התובע לא הוכיח את נזקו ולא תמך אותו בראיות מספיקות ולפיכך בהתאם להוראותיה של אמנת מונטריאול, החלה על המקרה שלפנינו, אין הוא זכאי לפיצוי, וודאי לא לפיצוי בסכום העולה על סכום המגבלה (התקרה ) המקסימלי הקבוע באמנה.
6. הנתבעת טוענת כי בניגוד לטענת התובע השיבה לפנייתו ואף הציעה לשאת בכל הנזקים שנגרמו לו (בכפוף לצירוף קבלות) וכי התובע שכח לציין כי כבר קיבל מהנתבעת החזר כספי בסך של 105 $.
7. עוד טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לקבל כל פיצוי ממנה ובפרט אינו זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש, וכי בכל מקרה שאלת הפיצוי בגין עגמת נפש בתביעות הקשורות לכבודה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית:

1. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית למחלוקת שבין הצדדים מושתתת על הוראות חוק התובלה האוירית, התש"ם-1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית").
2. חוק זה החיל בישראל את אמנת ורשה מ- 12.10.1929 ואת הפרוטוקול המתקן שלה - פרוטוקול האג מ- 28.09.1955. מאוחר יותר העניק החוק בשנת 2011 תוקף חוקי לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין-לאומית באוויר, שנחתמה במונטריאול ביום 28.05.1999 (להלן: "אמנת מונטריאול").
3. אמנת מונטריאול נכנסה לתוקפה בישראל ביום 20.3.11 והוחלה בארה"ב כמעט עשור קודם לכן בתאריך 4.111.2003 ובשוויץ בתאריך 5.9.2005.
4. סעיף 3 א לחוק התובלה האווירית, תש"ס – 1980 קובע כי על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום הייעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת מונטריאול, יחולו הוראות האמנה.
5. בענייננו, המדובר בטיסה אשר מקום היציאה שלה הינו ישראל ומקום ייעודה ארה"ב, שתיהן צד לאמנת מונטריאול (וכך אף מקום עצירת הביניים- שוויץ) ולפיכך חלה אמנת מונטריאול.

ייחוד העילה:

1. סעיף 10 לחוק התובלה האוירית קובע:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו."

1. כעולה מלשון סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, הסעיף קבע את כלל "ייחוד העילה" ופטור מאחריות לפי דינים אחרים. לפי אותו סעיף אחריותו של מוביל אווירי לפי החוק באה במקום אחריותו לפי כל דין אחר.
2. לאור זאת הדיון בתביעה שלפנינו ייעשה רק לאורו של חוק התובלה האווירית, המחיל את הוראות אמנת מונטריאול, ולא לפי דינים אחרים.

אחריות המוביל לנזק שנגרם לכבודה:

1. סעיף 17 (2) לאמנת מונטריאול קובע:

"המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אובדן או נזק לכבודה רשומה רק בתנאי שהאירוע שגרם להשמדה, לאובדן או לנזק אירע בכלי הטיס או במהלך כל תקופת זמן שבה הייתה הכבודה הרשומה בהשגחת המוביל. אולם המוביל אינו אחראי אם וכדי אותה מידה שהנזק נבע מפגם, מאיכות או ממגרעת הטבועים בכבודה. במקרה של כבודה בלתי רשומה כולל פריטים אישיים, המוביל אחראי אם הנזק נגרם כתוצאה מאשם שלו או של עובדיו או שליחו".

אחריות המוביל לאיחור בהובלת כבודה:

1. סעיף 19 לאמנה קובע:

"המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם".

1. סעיפים אלו קובעים חזקה בדבר אחריות מוחלטת של מוביל לנזק הנגרם תוך כדי ההובלה האווירית.
2. יחד עם זאת, למוביל עומדת הגנה מכוח סעיף 19 סיפא לאמנת מונטריאול , הקובע כי מוביל לא יישא באחריות לנזק באם יוכיח שהוא נקט בכל האמצעים הדרושים למניעתו.
3. סעיף זה באמנת מונטריאול הינו איחוד של סעיפים 19 ו-20 לאמנת ורשה, לגביהם נקבע כי ברור כי מסדר הסעיפים ותוכנם שהכלל הינו שהמוביל אחראי לנזק, אך עומדת לו הגנה, כאשר יוכיח כי נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידו האפשרות לנקוט בהם.

• (ראה: ד"נ 36/84 טייכנר נ. אייר פראנס פד' מא' 589, וע"א 192/83 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. נעמת פד' לה (4) 57.

1. כפי שיפורט להלן, כנגד האחריות המוחלטת של המוביל , הבאה כמובן לטובתו של הניזוק, ולמען האיזון, כאמור, ישנם מספר סעיפים מגבילים, הבאים לאזן את מצב הדברים לטובת המוביל האווירי ואשר יש בהם כדי להגביל את אחריותו המוחלטת.

נדון בנושא הגבלת אחריותו של המוביל, בהמשך, לא לפני שנבחן את סוגיית הפיצוי בגין נזק לא ממוני, שהיא הסוגיה העיקרית העומדת ביסוד תביעה זו.

שאלת הפיצוי בגין נזק לא ממוני:

1. ההגדרה המסורתית של נזק בלתי ממוני טהור היא נזק "שלא ניתן לשומה בכסף ושלא ניתן למסור אודותיו פרטים". לאורך הזמן, התגבשו תחת המושג ראשי הנזק הבאים: כאב וסבל, אובדן הנאות חיים, אובדן נוחות, אובדן רווחה גופנית, פגיעה באוטונומיה  ופגיעה בשם הטוב.
2. בנוגע לראש נזק זה יש לבחון את הוראותיה של תקנה 29 לאמנת מונטריאול הקובעת:

"פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור".

1. נקבע, כי קיימת פסיקה המאפשרת פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש גם כאשר חלה אמנת מונטריאול.

• ת"ק 12033-10-11 (נת') ד"ר דיאנה סנד נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (29/4/12).
• בר"ע (מחוזי ת"א) 2630/04 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים נ' בן עזר (2006).
• ע"א (מחוזי חיפה) 1346/05 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים בע"מ נ' ד"ר לורבר (2006).
• ת"ק (ת"א) 53626-04-13 יעקב נ' אוזבקיסטן אירוויז (פורסם בנבו, 12.11.13,
• רת"ק (מחוזי ת"א-יפו) 23467-07-12 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים נ' פלד – במסגרתו נקבע כי לאור מחלוקת הפוסקים בעניין זה, יש להעביר הדיון בערעור בפני הרכב שופטים של ביהמ"ש המחוזי.

1. דעתי היא כי בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, אולם מדובר בהבחנה שהיא רלוונטית לסוג הנזק, אך לא לגובה הפיצוי. לשון אחר, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש, אך זה לא יעלה על התקרה הקבועה באמנת מונטריאול, אלא אם כן חלים אחד מהחריגים המבטלים את תקרת הפיצוי, כפי שיפורט להלן.
2. שאלה אחרת מתעוררת ביחס לסיפא של סעיף 29 לאמנת מונטריאול ולפיו פיצויים שאינם "השבה", אינם ברי תביעה.
3. הוראה זו לא הייתה כלולה באמנת ורשה, שבה דנו פסקי הדין המחוזיים שנזכרו לעיל. ברם, אף בה אין כדי לסייע לנתבעת. ההוראה האמורה, והביטוי "השבה" הכלול בה, לא נועדו להבחין בין נזק ממוני לנזק שאינו ממוני כי אם נועדו להבחין בין פיצויים שתכליתם השבת מצב הניזוק לקדמותו שאותם ניתן לפסוק בהתאם לאמנה, לבין פיצויים שתכליתם חורגת מעקרון זה כגון פיצויים שנועדו להענשת המזיק, אשר פסיקתם נמנעת על ידי האמנה.
4. עמד על כך כב' השופט ח' טרסי בת"ק (נת') 12033-10-11 סנד נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (29.4.12, להלן: עניין "סנד") כדלקמן:

"השימוש במונח "non-compensatory" [בנוסח האנגלי של האמנה – א.ל], כמו גם ההקשר כולו המתייחס לשלילת אפשרות פסיקת פיצויים עונשיים או פיצויים לדוגמא, מעידים על כך שיש לפרש את ההוראה כשוללת את האפשרות לפסוק פיצוי החורג מעבר לכללי הפיצוי הרגילים, אשר נועדו לשפות ניזוק בגין הנזק שנגרם לו בפועל, ולא מעבר לכך. אין בהוראה זו שלילה מפורשת של אפשרות פסיקת נזק עקיף או בלתי ממוני ואין להוסיף מגבלה זו על דרך הפרשנות, ובכך לשלול מנוסעים, במקרים המתאימים, את זכאותם לפיצוי בגין עגמת נפש ממשית שנגרמה להם".

1. הנה כי כן, גם סעיף 29 לאמנת מונטריאול פורש בפסיקה ככזה שאינו שולל פיצוי בגין נזק לא -ממוני.

הגבלת סכום הפיצוי:

1. כפי שציינו לעיל, ישנם מספר סעיפים המגבילים את זכאותו של הניזוק לפיצוי. הסעיף הרלוונטי לענייננו, הינו סעיף 22 (2) לאמנה הקובע כי במקרה של איחור כאמור, תקרת הפיצוי מוגבלת, כדלקמן:

" בהובלת כבודה רשומה וטובין מוגבלת אחריותו של המוביל לסכום של 1000 זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע".

כפי שעודכן ביום 30/12/09, הזכאות הינה לסכום של "1,131 זכויות משיכה" (SDR- Special Drawing Rights)- כאשר SDR אחד מקביל לסך של 1.51 (דולר ארה"ב) ושערכן כיום כ – 5,406 ₪ לאדם (בהתאם לנתוני קרן המטבע הבינ"ל, International Monetary Fund), נכון למועד פסק הדין (ר' סעיף 23(1) לאמנת מונטריאול).

חריגים לכלל בדבר הגבלת הפיצוי:

1. לכלל זה בדבר הגבלת אחריות המוביל לפיצוי בסכום מוגדר, ישנם שני חריגים, אשר יש לבחון את הרלוונטיות שלהם לענייננו, האחד קבוע בסיפא של סעיף 22 (2) והאחר קבוע בסעיף22 (5) לאמנת מונטריאול, כפי שיפורט להלן.

החריג הראשון- הצהרת ערך מיוחדת:

1. בסיפא של סעיף 22 (2) לאמנת מונטריאול נקבע כדלקמן:

" ... אלא אם כן הנוסע נתן במועד מסירת הכבודה הרשומה לידי המוביל הצהרה מיוחדת בדבר האינטרס במסירה במקום היעד, ושילם סכום נוסף, אם יש צורך לפי המקרה. במקרה זה יהיה המוביל חייב לשלם סכום שאינו עולה על הסכום המוצהר, אלא אם יוכיח שסכום זה גדול מסכום האינטרס בפועל של הנוסע במסירה ביעד ".

1. לאור הקבוע בסעיף 22 (2) סיפא , מקום בו מוסר בעל מטען "הצהרת ערך מיוחדת" במסירת כבודתו ומשלם בעדה, יהיה בידו להתגבר על מגבלת סכום הפיצוי הקבוע בסעיף זה. במקרה כזה צפוי, כי המוביל ינקוט אמצעים מיוחדים על מנת להבטיח, כי המשלוח אמנם יגיע בביטחון ליעדו.

החריג השני- כוונה לגרום נזק ו/או לא-איכפתיות וצפיות הנזק מצד המוביל:

1. בסעיף 25 לאמנת ורשה, הזהה בנוסחו לסעיף 22(5) לאמנת מונטריאול, קבוע החריג האחר לעניין מגבלת תקרת הפיצוי, (גם במקרה שאינו "משלוח מיוחד" שניתנה לגביו הצהרת ערך), אשר לשונו כדלקמן:

" גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים, בתנאי שאם מעשה או מחדל כזה נעשו על ידי משמש או סוכן, יוכח גם כי הוא פעל תוך כדי ביצוע תפקידו". (הנוסח מתוך ע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א נ' מנקל מנזל קלימי, פ"ד חז (1) 1 (1982), להלן: "עניין מנקל").

ובנוסחו באנגלית:

"In the carriage of passengers and baggage, the limits of liability specified in Article 22 shall not apply if it is proved that the damage resulted from an act of omission of the carrier, his servants or agents, done with the intent to cause damage or recklessly and with knowledge that damage will probably result.

1. בעניין מנקל נקבע:

"כל אלה מראים, שכדי לענות על קנה המידה של אי-איכפתיות כנ"ל דרושה רשלנות, שמידתה וטיבה מיוחדים. במידתה חייבת זו להיות רשלנות רבתי, ובטיבה חייבת היא להגיע כדי פזיזות, שקנה המידה לקביעתה הוא סובייקטיבי ומתבטא ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה, הצפויה מההתנהגות, או עצימת עיניים והתעלמות ממנה. ודי במסקנה, שניתן להסיקה על פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות, כי המתרשל אכן היה ער לסכנה וידע, כי התוצאה האסורה הינה קרובה לוודאי". (הדגשה שלי).

1. בעניין מנקל עמד בית המשפט על השוני בין נוסח זה של סעיף 25 לאמנה לבין נוסחו טרם תוקן על ידי פרוטוקול האג, שאז נדרשה כוונת זדון מצד האחראי, על מנת שתחול הסנקציה של הסרת ההגנה לגבי תקרת סכום הנזק.
2. בעניין ירדניה ת.א. (ת"א) 2409/73 (מחוזי ת"א) פס"מ תשל"ח (2) 404, שניתן קודם לפסק דין מנקל, צוין: "אלמנט הרצון אינו יסוד לקביעת האי אכפתיות ולרוב אין הנוהגים רוצים כלל בתוצאה האסורה או הלא רצויה". (עמ' 10 לפסק הדין).
3. ביהמ"ש פסק כאמור בעניין "מנקל" כי גם ההקלה, על ידי פרוטוקול האג, בדרישות לגבי המצב הנפשי או הכוונה של האחראי לנזק, אין בה כדי לשנות באופן מהותי את הדרישה כי אין די ברשלנות רגילה, כדי לשלול מהמוביל האווירי ומהפועלים מטעמו את ההגנה של תקרת-סכום הנזק, על פי דיני התעופה. על מנת שיחול סעיף 25 לאמנת ורשה, ושהגנה זו תישלל, על התובע נטל ההוכחה להראות כי המזיק פעל תוך מודעות למעשה או למחדל הרשלני ולהשלכותיו, בצירוף "מצב נפשי" שצריך להגיע לדרגה של פזיזות או לפחות של שיוויון נפש, לגבי התממשות הנזק, כאשר יש מודעות של המזיק לכך שנוצרו הנסיבות להתרחשותו.
4. בעניין מנקל נפסק כי התובעים לא עמדו בנטל זה, ובדומה נפסק אף ב- ע"א 192/83 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ. נעמת ואח' (פ"ד ל"ח (4), 57).
5. יצוין כי בית המשפט בעניין מנקל פירש את המונח recklessly כ"אי-אכפתיות". כשלעצמי אני סבורה כי הפירוש המתאים יותר הוא זה המילולי-מיידי, קרי: פזיזות, או קלות דעת, וכך גם מופיע בתרגומה של האמנה.
6. כאמור, נוסח זה של סעיף 25 לאמנת ורשה (בנוסחו המתוקן כאמור), זהה לחלוטין לנוסח שאומץ באמנת מונטריאול בסעיף 22 (5), ועל כן ניתן להתייחס גם לפסיקה שהייתה קיימת קודם לכניסתה של אמנת מונטריאול לתוקף, כרלבנטית גם כיום.
7. בעניין ע"א 1090/92 (ת"א-יפו) בובליל יוסף ושרה נ' אליטל נתיבי אויר של איטליה (לא פורסם) [ניתן ביום 3.10.1994] דן ביהמ"ש המחוזי במקרה, שנסיבותיו דומות עד למאוד למקרה שלפנינו.
8. דובר במערערים, הורים לשני ילדים נכים, הרתוקים לכיסאות גלגלים אשר המערערים ביקשו לשמח את ליבם ולהעניק להם טיול בארופה. בשל טעות אנוש נותרו הכיסאות בנמל התעופה ברומא ולא ליעד הנדרש (ונציה), לשם הגיעו באיחור של 24 שעות, כאשר המערערים היו כבר בדרכם ליעד אחר והם הוחזרו למערערים רק בשובם ארצה.
9. ביהמ"ש קמא קבע כי עובדיה של המשיבה לא התרשלו ברמה המגיעה כדי חוסר איכפתיות ולכל היותר הייתה "רשלנות סתם" שאין בכוחה להחיל את החריג הקבוע בסעיף 25 סיפא לאמנת ורשה, בדבר אי תחולת תקרת הפיצוי, ועל כן נקבע פיצוי בסך של 1,200 $ דולר ארה"ב בלבד.
10. ביהמ"ש שלערעור קיבל את הערעור והתערב במסקנותיו של ביהמ"ש קמא, בקובעו כי המשיבה אכן נהגה במקרה דנן מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם לתובעת נזק בעקבות התנהגותה. וכלשון פסק הדין:

"הלכה פסוקה היא כי אין די באי – איכפתיות כדי להחיל את הוראות סעיף 25 לאמנה, שכן לפי הוראות סעיף זה אין די במחדל האמור שנעשה מתוך אי – איכפתיות ויש להוכיח כי המחדל המסוים נעשה בידיעה שקרוב לודאי שייגרם נזק בעטיו (ע.א. 192/83, פד"י ל"ח (49 68 מול ז'). אדם פועל מתוך פזיזות או אי איכפתיות אם הוא חוזה כאפשרות קרוב (אם כי לא בהכרח ודאית) כי התנהגותו תגרום נזק לאדם שהוא חב לו חובת זהירות. המסקנה של פזיזות או אי איכפתיות מוסקת מתוך העובדות הרלבנטיות שאנו עוסקים בהם (ע.א 56/77, 60 פד"י לג' (1) 343 מול ו'). המונח " לא איכפתיות" מופיע בתרגום העברי של האמנה, וכבר נפסקה הלכה כי עלינו להתייחס לכל מונח שנוי במחלוקת לגופו ולתת לו את הפירוש התואם את הכוונה הבסיסית שעמדה לנגד מנסחי האמנה, את המגמות הרעיוניות שבהוראותיה ואת התוצאות הראויות שאותן ביקשו להשיג (ע.א. 20/83, ר"ע 371/83, פד"י לח' (3) עמ' 795 מול ד').

ביהמ"ש שלערעור קבע שם כי על עובדי חברת התעופה היה להעניק למטען של שני כסאות הגלגלים טיפול מיוחד ומבוקר, שכן:

..."עליהם להבין ולדעת שבמטוס המסוים מצויים נכים המוגבלים בתנועה ומשום כך ראוי המטען האמור לטיפולי פרטי וייחודי שאיננו מוענק למטענם של נוסעים אחרים"..., וכי: .. "אין להתייחס לכסא גלגלים כאל מטען שגרתי, ועל מי שמטפל בכך להיות ער למצב דברים ברור וצפוי שבו נכה... יהיה זקוק לכיסא הגלגלים לשם תנועה מיד עם נחיתתו"...

1. לגבי טענת הנתבעת לפיה הכבודה "עוברת ידיים רבות" מרגע מסירתה ועד הגעתה לידיה, בהן ביטחון שדה התעופה ומערכות המיון של רשות שדות התעופה- טענה זו שמובילים אוויריים מעלים מעת לעת, המבקשת להשיל את האחריות מכתפיהם ולהשיתה על כתפי רשות שדות התעופה, נדונה ונדחתה לא אחת בפסיקה.
2. כך, בבר"ע (ת"א) 2224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן (3.2.04 ) (להלן: עניין "טורקיש איירליינס") פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת י' שטופמן) כי למוביל אחריות רחבה לכבודה מרגע מסירתה לנציגו על ידי הנוסע ועד להשבתה לידי התובע בהגיעו לייעד. ההסתייעות בעובדי רשות שדות התעופה, אין בה כדי להקהות אחריות זו. כך בין היתר נפסק (בפסקה ז' לפסק הדין):

"מבחינתו של הנוסע – מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו, והוא נותן את אמונו המלא במוביל, אשר מתחייב כלפיו להביא את כבודתו ליעדה. משכך, במערכת היחסים שבין המוביל לנוסע ועל פי האמנה, אחריותו של המוביל לכבודתו של הנוסע חלה כלפי הנוסע מרגע שמסר הנוסע את כבודתו לידי המוביל, ועד הרגע בו הוא מקבל אותה לידיו, בהגיעו ליעדו".

• מובאה מפסק דינו של ביהמ"ש השלום בת"ק 13208-03-16 (פתח תקווה) מלאיב ואח' נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (25.10.16).

1. כך גם לעניין הטענה בעניין אפשרות התובע לבטח את כבודתו - אף דין טענה זו להידחות:

בת"ק (ת"א) 14290-03-17 פלישר נ' איבריה אירליינס (פורסם בנבו), נקבע בעניין זה:

"בהקשר זה יאמר כי דין טענת הנתבעת בדבר אפשרות התובעים לבטח את המזוודה ולהיפרע מחברת הביטוח להידחות. רכישת ביטוח יכולה אמנם להיטיב עם תובע, אולם הנוסע אינו חייב לבטח את הכבודה עמה יצא, והעדר רכישת ביטוח אינו יכולה להשפיע כהוא זה על אחריות המוביל".

מן הכלל אל הפרט:

1. ראשית יצוין, כי מצאתי את עדותו של התובע אמינה, עקבית ובהירה ומתיישבת עם המסמכים ששלח בזמן אמת לנתבעת, לפיכך אני מקבלתה אותה במלואה ומעדיפה אותה על פני עדותו של נציג הנתבעת, אשר לא יכול היה לשפוך אור לגבי אופן טיפול הנתבעת בציוד נשוא התביעה; ואף אינו הנציג שטיפל בנושא בזמנים הרלבנטיים לאירועים נשוא התביעה.
2. התובע צירף התכתבויות שנערכו הן בינו ובין חב' Alice , אשר עמדה בתווך בינו ובין הנתבעת בעת ביצוע ההזמנה, והן התכתבויות שנערכו בינו ובין הנתבעת.

מהתכתבויות אלו ניתן להיווכח כי דברי התובע נתמכים במסמכים שנשלחו על ידו בזמן אמת.

1. כך, אין חולק כי התובע מסר לנתבעת, באמצעות חב' Alice פירוט מדויק של הציוד הסיעודי אשר שלח לבטן המטוס, והעביר מפרט מדויק של הציוד, מידותיו, משקלו וכו' וכן חיוניותו עבורו לנוכח מוגבלותו הקשה.
2. תחילה, נתייחס לטענת הסף של הנתבעת לפיה נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה למניעת הנזק ולפיכך, לשיטתה חל ההגנה הקבוע בסיפא של סעיף 19 לאמנה הפוטרת את הנתבעת ככל שהטענה הוכחה על ידה, מאחריות לנזק.

האירוע הראשון- עיכוב של 30 שעות בקבלת הכבודה:

1. בנוגע לאירוע הראשון, הוא האיחור במסירת המזוודה ובה הציוד החיוני, הרי שמלבד טענה שנטענה בעדותו של העד מטעם הנתבעת, ולפיה "הודבק על המזוודה תג של עדיפות גבוהה" לא סיפק העד כל הסבר ולא הבהיר איזה טיפול מיוחד ניתן לציוד סיעודי חיוני זה:

"מעבר לעובדה ששמים תג מיוחד של עדיפות גבוהה אני לא יודע איך זה עובד ובמה מתבטא הסימון של עדיפות גבוהה... זו אינפורמציה שאין לי". (ר' עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 29.7.19 ש' 25-23).

1. יודגש כבר כעת-חברת תעופה אינה יוצאת כדי חובתה בהדבקת תגים ותוויות, אלא לעמוד מאחורי תוויות אלו ולנקוט בכל האמצעים לשמירה על ציוד זה, אשר מוגדר כציוד בעל חשיבות עליונה.
2. לאור זאת אני קובעת כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה למניעת הנזק שנגרם בעיכוב ובמסירת המזוודה ולפיכך, אינה פטורה מאחריותה לנזק.
3. לא רק זו, כפי שיפורט להלן התנהלותה עולה כדי אי אכפתיות, אשר תוצאתה הינה שלילת הגבלת הפיצוי.
4. עתה, יש לבחון האם הוכיח התובע את הנזק שנגרם לו בגין העיכוב בין 30 השעות כעיכוב אשר הצדדים אינם חלוקים לגביו, במסירת כיסא השירותים והמטען לכיסא הגלגלים הממונע לידיו.
5. קשה להפריז בהערכת הנזק שנגרם לאדם אשר נמנעת ממנו האפשרות לעשות צרכיו במשך 30 שעות (עליהן מתווספות כ – 15 שעות טיסה אשר אף בהן נמנעים ממנו צרכיו הבסיסיים לאור מוגבלותו).
6. המדובר באובדן רווחה גופנית שאינה רק בבחינת עוגמת הנפש אלא היא "עוגמת הגוף", ולכן הטענה, המקוממת, של הנתבעת בכתב הגנתה לפיה מדובר "באיחור קל" של " 30 שעות בלבד", מוטב היה אלמלא נטענה.
7. באשר לטענה כי הנתבעת כי פעלה כנדרש וניסתה לסייע לתובע בהביאה כיסא גלגלים ידני: מדובר בלעג לרש - הנתבעת ידעה, כי התובע זקוק לכיסא שירותים ולמטען לכיסא החשמלי (שהתרוקן בינתיים מבטרייה), אשר היו מצויים במזוודה שבוששה להגיע.
8. לפיכך, אספקת כיסא גלגלים ידני, שהוא "גולם של ברזל" עבור התובע, שאינו יכול לעשות כל שימוש בכיסא , בבחינת "כלי אין חָפץ בו", אינה אלא תשלום מס-שפתיים ואינה יכולה להיחשב כאספקת "ציוד חלופי", כטענת הנתבעת.
9. סיכומו של דבר - הנתבעת לא הוכיחה ולא הביאה ולו ראשית ראייה אודות הפעולות שנקטה לשמירה על ציוד הסיעוד החיוני ,מלבד הדבקת תג "עדיפות גבוהה". ולכן ניתן לראות בכך משום רשלנות רבתי מצידה.
10. באשר ללוחות הזמנים - התובע טען כי הודע לו על שחרורה של המזוודה מן המכס כבר בשעה 13:00 ביום המחרת.
11. דא עקא, לנתבעת לא אצה הדרך והיא התמהמהה שעות ארוכות (כ-7 שעות תמימות!) ממועד שחרורה של המזוודה ועד למסירתה לידי התובע, למרות שבית המלון בו שהה, היה מרוחק לכל היותר כשעה נסיעה משדה התעופה.
12. אף אם נניח לטובת הנתבעת, כי ניתן לראות בהתנהלותה עד לאותה נקודת זמן, בה אותרה הכבודה משום רשלנות "סתם" (ולא כך הם פני הדברים), הרי ממועד איתורה של הכבודה, היה עליה לעשות כל שלאל ידה כדי להביאה אל התובע במהירות האפשרית, ביודעה כי נמנעים ממנו כל אותה עת צרכיו הבסיסים ביותר.
13. משהנתבעת לא עשתה כן ועיכבה את המזוודה, שהייתה כבר בידיה, משך 7 שעות נוספות, הרי מדובר, בשלב זה, כבר באי אכפתיות של ממש מצד הנתבעת, ביודעה את הנזק הרב שכבר נגרם לתובע, כאשר יממה שלמה כבר חלפה ונמנע מן התובע ציוד סיעודי לצרכיו הבסיסיים ביותר, והובילה אותו אל התובע בעצלתיים, כעבור שעות ארוכות, משל היה מדובר בציוד מותרות ולא בציוד סיעודי בסיסי וחיוני.
14. בהתנהלות זו יש לראות משום רשלנות רבתי, אדישות וחוסר אכפתיות לנזקו של התובע אשר אין חולק כי היה ידוע לנתבעת, שכן הדבר הוסבר לה לא פעם ולא פעמיים.

• ראו לעניין זה הדברים שנפסקו בפסה"ד בעניין בובליל (שאוזכר לעיל בסעיף 63 לפסק דין זה), היפים גם לענייננו.

1. יצוין כי הנתבעת לא העלתה כל טענה להפרכת טענתו של התובע, בדבר פרק הזמן שחלף ממועד איתורה של הכבודה ושוחררה ע"י המכס ועד לאספקתה לידיו.
2. טענתו זו של התובע אשר גובתה במסמכים אשר נשלחו לנתבעת בזמן אמת: כך, מכתבו של התובע לנתבעת נושא תאריך 22.1.19 שצורף לכתב התביעה (ואשר הנתבעת לא הכחישה קבלתו), ואשר התובע חזר עליה גם בעדותו.
3. לפיכך, אני קובעת כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבעת נהגה בחוסר אכפתיות העולה כדי רשלנות רבתי ומקבלת את גרסתו בעניין זה, שלא נסתרה.

• לעניין נטל ההוכחה המוטל על התובע ראו פסק הדין בפרשת "מנקל", שם נקבע כי:

" די במסקנה שניתן להסיק על פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות כי המתרשל אכן היה ער לסכנה וידע כי התוצאה האסורה קרובה לוודאי".

1. התוצאה מהאמור לעיל הינה כי חל סעיף 22(5) לאמנת מונטריאול ומגבלת הפיצוי הקבועה בסעיף 22 (2) לאמנת מונטריאול אינה חלה.
2. בהקשר זה יוער כי החריג הקבוע בסיפא של סעיף 22(2) לאמנת מונטריאול אינו מתקיים, בהעדר "הצהרת ערך" מצד התובע.
3. לא ברור אם הוצעה לתובע האפשרות למסור הצהרה כאמור וממילא אין להצהרה כזו רלבנטית במקרה של ציוד סיעודי בסיסי, שערכו אינו בעלות שלו, כי אם בתפקידו ושימושו עבור צרכי התובע.
4. מכל מקום , נפסק על ידי בתי המשפט כי אין באי מסירת הצהרת ערך כדי להעלות או להוריד לעניין אחריות המוביל, ככל שקיימת לאורו של ס' 22(5). ראה פסה"ד בעניין ירדניה שאוזכר לעיל לפיו:

" שוגר המצליח להוכיח כי נזקו נגרם במסגרת הוראות סעיף 25 לאמנה פטור ממגבלות אחרות הקבועות בסעיף 22 גם אם לא טרח להצהיר על ערכו של המטען".

1. הנה כי כן, משהוכחה פזיזותה של הנתבעת והתנהלותה ברשלנות רבתי, תוך ידיעתה את התוצאה הצפויה מהתנהלותה- בית המשפט אינו מוגבל עוד לתקרת הפיצוי.
2. על מנת לאמוד את סכום הפיצוי בגין נזקו של התובע, יש להביא בחשבון את אבדן הרווחה הגופנית שנגרמה לו עקב חוסר היכולת לעשות את צרכיו במשך 30 שעות, והעדר יכולת להפעיל את כיסא הגלגלים הממונע (בהעדרו של המטען), וכן את ההשלכות הנובעות מכך, כאשר יום וחצי של טיול (מתוך 9 ימים), ירדו לטמיון, לאחר שהתובע נאלץ להישאר ספון בחדרו ללא יכולת תנועה וללא יכולת לעשות צרכיו.
3. לאור זאת, אני קובעת כי סכום הפיצוי המגיע לתובע בגין האירוע הראשון של עיכוב במסירת הכבודה, שגרם לתובע אבדן רווחה גופנית ועוגמת נפש יעמוד על 10,000 ₪.

האירוע השני- נזק לכיסא הגלגלים:

1. לעניין האירוע השני: שבר של הבקר של כיסא הגלגלים בטיסה חזור ארצה, שלא אפשר כל שימוש בכיסא הממונע. אני קובעת כי גם בעניין זה גילתה הנתבעת חוסר אכפתיות העולה כדי רשלנות רבתי, תוך ידיעה בדבר הנזק הצפוי להיגרם לתובע כתוצאה ממחדליה, לא הבהירה איזה אמצעי זהירות נוקטת למניעת הנזק לציוד הסיעודי המשמש כ"ידיו ורגליו" של התובע.

1. היה על הנתבעת להשגיח על כיסא הגלגלים לבל יינזק ו/או יאבד בשבע עיניים, בפרט כאשר ידועה לה החוויה העגומה שנאלץ התובע לעבור בחסותה בטיסה הלוך. אך גם לולא ארע האירוע הראשון, יש לראות באירוע זה, כשלעצמו משום רשלנות רבתי.

גם לגבי אירוע זה יפים הדברים שנפסקו כאמור בפסה"ד בעניין בובליל שאוזכר לעיל.

1. בעניין זה לא נותר לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו בסעיף 70 לפסק הדין , לפיו אין הנתבעת יוצאת ידי חובתה בהדבקת תוויות "עדיפות גבוהה" על גבי הכבודה ועליה לעמוד מאחורי מילים אלו.
2. לתובע נגרמו נזק ממוני, שכן נאלץ לדבריו להחליף כיסא גלגלים, אולם מבקש מביהמ"ש פיצוי עבור תיקון הבקר, אשר עלותו בהתאם להצעת מחיר שצורפה עומדת על 5,522 ₪.

1. כן נגרם תובע נזק לא ממוני: עגמת הנפש ואבדן הרווחה הגופנית שהיו מנת חלקו, עת נאלץ להיטרטר בנמל התעופה ולהגיע לביתו אשר בצפון, ללא כיסא גלגלים וללא שהנתבעת מוצאת לו כל חלופה ואף טרטרה אותו פעמים נוספות בלך ושוב, ללא נטילת אחריות וללא מתן חלופה מתאימה.
2. לאור זאת, אני פוסקת לתובע בגין האירוע השני פיצוי בגין נזק ממוני ע"ס 5,522 ₪ בצירוף פיצוי בגין נזק לא ממוני המוערך בסך של 5,000 ₪.
3. התוצאה מהמקובץ לעיל הינה כי אני מקבלת את התביעה, כמעט במלואה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 20,522 ₪, בצירוף אגרת התביעה בסך של 250 ₪ ובצירוף הוצאות משפט בסך של 300 ₪ ובסה"כ 21,072 ₪.
4. הסכומים האמורים ישולמו לתובע בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

דברי סיום

1. לא ניתן לחתום את פסק הדין ללא הערה בנימה אישית, הנאמרת ללא קשר לקביעת הפיצוי, שכן כידוע סמכותו של בית המשפט מוגבלת והוא אינו מוסמך לפסוק פיצוי עונשי לאור הוראות האמנה.
2. מחלתו של התובע הינה אמנם "גזֵירת גורל"- אולם התנהלותה של חב' התעופה אינה חייבת להיות כזו. הנתבעת יכולה הייתה לנקוט בצעדים על מנת להקל על התובע את סבלו ולצמצם הפגיעה בו וזאת לא רק שלא עשתה, אלא הפקירה אותו לגורלו, ואף טרטרה אותו ב"לך ושוב" ורק כאשר הגיש התביעה, או-אז נזכרה היא להציע הצעה לפיצוי כלשהו, שאינו הולם את הנזק שגרמה לתובע.
3. המסר אשר שולחת חב' התעופה לנוסעיה, במיוחד למוגבלים ביניהם, בהתנהלותה זו, הינו כי מוטב ולא יטוסו כלל ויישארו "מקורקעים", שכן איננה יכולה לערוב לשלמות הציוד הסיעודי המשמש לתפקודם הבסיסי ; ויותר מכך- במקרה של פגיעה בציוד/ אבדן- מובטח כי (חברת התעופה) לא תדאג לנוסע לחלופה מתאימה שתקל על מוגבלות.
4. מסר זה יש לעקור מן השורש. חברה מתוקנת אינה יכולה לסבול התנהלות כזו המפקירה את הציבור המוחלש ומונעת ממנו האפשרות לטוס ככל נוסע.
5. נותר רק לקוות כי מקרים מסוג זה לא יישנו וחברות התעופה תשכלנה לראות את הנוסע , בפרט זה המוגבל ואת וצרכיו, כראשונים במעלה.

ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה וזאת בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' חשוון תש"פ, 18 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.