נתבעות 2-4 טענו בכתבי טענותיהן, הן בכתבי ההגנה והן בבקשות לסילוק על הסף, כי התובעים נהגו בניגוד לתקנה 21 ותקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

התובעים הגישו תגובה לטענה זו. נתבעת 3 חזרה בכתב ההגנה על טענותיה שטענה בבקשה לסילוק על הסף.

משהגישו כל הנתבעות כתבי הגנה, ניתנת בזאת החלטתי.

הרקע

1. התובעים הגישו נגד הנתבעות, שהן חברות שונות בתחומים שונים, תביעה לפיצוי בגין משלוח דברי פרסומת בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1992.

התובעים הם בני זוג.

לטענת התובעים, במהלך יומיים – 23/2/19 ו – 24/2/19, נשלחו אליהם 22 הודעות פרסומת מכלל הנתבעות, בהתאם לחלוקה שלהלן:

נתבעת 1 – 9 הודעות פרסום, נתבעת 2 – 7 הודעות פרסום, נתבעת 3 – הודעת פרסום אחת, נתבעת 4 – 5 הודעות פרסום.

כאמור נתבעות 2-4 עתרו לסילוק על הסף, כאשר נתבעות 2 ו -3 טענו הן בשל הגשת התביעה בניגוד לסעיף 21 לתקנות והן בניגוד לסעיף 22. נתבעת 4 טענה כי התביעה הוגשה בניגוד לסעיף 22 בלבד.

צרוף תובעים

2. תקנה 21 קובעת כדלהלן:

"מותר לצרף בחזקת תובעים בתובענה אחת את כל הטוענים לזכות סעד – בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית".

תקנה זו קובעת שני תנאים לצירוף תובעים לתובענה אחת:

ראשית, הסעד נתבע בשל מעשה אחד או עיסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או של עיסקאות; שנית, אילו הוגשו תובענות נפרדות, הייתה מתעוררת בהן שאלה משפטית או עובדתית משותפת.

בענייננו, מדובר בבני זוג, המציינים בכתב התביעה, כי מדובר במשלוח דברי פרסום למכשיר הנייד של התובעת, אולם מגדירים את המכשיר גם כ "מכשיר הסלולארי של התובעים".

אין אני נזקקת במסגרת בית משפט לתביעות קטנות לבחון את מידת השיתוף של התובעים. די בכך שהם בני זוג ומתייחסים להטרדה למכשיר מסויים כהטרדה לשניהם.

זאת ועוד. גם אם לא היה מדובר בבני זוג, ברעא 560/94 יוסף שושנה ו- 39אח' נ' חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ פ"ד מח(4) 63, (להלן – עניין חפציבה), הביא בית המשפט העליון את ת"א (י-ם) 307/83 אלקוצר ואח' נ' רג'ואן ואח' [3], בה נקבע כי יש לתת פירוש מרחיב לכלל המתיר צירוף תובעים לתובענה אחת, ועל-כן שלושה שרכשו מכשירי וידאו, כל אחד בנפרד, זכאים לתבוע בכתב-תביעה אחד את היבואנים והספקים של המכשירים בטענה כי הוטעו בעת הרכישה.

אשר על כן, אין לדחות על הסף את התביעה בשל תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי.

צרוף נתבעים

3. תקנה 22 קובעת כדלהלן:

"(א) מותר לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת את כל הנתבעים למתן סעד – בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עיסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית."

בסעיף זה, כמו בסעיף 21, יש שני תנאים מצטברים לצירוף נתבעים.

בעניין חפציבה לעיל, נקבע בעניין תקנות 21 – 22 פירוש רחב לשני התנאים בסעיפים 21, 22:

"באשר לתנאי הראשון, נראה לי כי ניתן לומר שרכישת הדירות על-ידי שבע המשפחות מהווה סדרה אחת של עיסקאות, בהתחשב בעובדה שמדובר בדירות השייכות לפרויקט בנייה אחד ובחוזים שנחתמו בסמיכות זמנים (מרביתם במהלך שנת 1987) והינם דומים מאוד בניסוחם. העובדה שחלק מהחוזים נחתמו עם המשיבה 1, חלקם עם המשיבה 2וחלקם עם שתיהן אינה מעלה או מורידה, שכן שתי החברות קשורות זו לזו והן פעלו בצוותא, לפחות בכל הנוגע לפרויקט זה. באשר לתנאי השני, מן הראוי לשים לב לכך שהדגש בתקנות 21- 22לתקנות סדר הדין האזרחי עבר מזהות בעלי הדין לזהות השאלות שבמחלוקת, משפטיות או עובדתיות, כולן או מקצתן. די אפוא בזהות אחת השאלות שבמחלוקת, שבגללה נוח לדון בכל הפרשה בעת ובעונה אחת, כדי להכשיר את הצירוף. אכן, בענייננו נסיבותיה של כל עיסקה ועסקה שונות הן במקצת זו מזו, ולכל דירה ליקויי הבנייה הספציפיים שלה, אולם מדובר בדירות השייכות כולן לפרויקט בנייה אחד; החוזים כאמור דומים מאוד זה לזה; כמעט בכל החוזים מצויה תניה זהה בדבר מסירת מחלוקות לידי היועץ שיכריע בהן באופן סופי; משפחה אחת בלבד לא רכשה את הדירה ישירות מהמשיבות; ובאופן כללי נשענת חבות המשיבות כמו גם של הצדדים השלישיים על אדנים זהים. יצוין גם כי על-אף ההבדלים הקיימים בין דירה לדירה מצויים ליקויים רבים כמעט בכל הדירות (ליקויי רטיבות במבואה, בחדרי המגורים ובחדרי הילדים, שקיעת מרצפות במרפסת חדר המגורים, לוחות פגומים במדרגות, אי-התקנת סורג במטבח, מכסי ארגזי התריסים דקים מדיי). אפשר אפוא לקבוע כי מתעוררת בעניין שלפנינו לפחות שאלה משותפת אחת, וכאמור די בכך כדי להכשיר את הצירוף. " (ההדגשה הוספה).

הנה כי כן, גם בענייננו, על אף שמדובר בהודעות שונות של נתבעות שונות, מתעוררת ביחס לכל הנתבעות שאלה משפטית משותפת, גם אם יש לדון בפרטי העובדות של כל אחת בנפרד.

4. בבתי משפט לתביעות קטנות, בהתייחס לתביעות לפי סעיף 30א לחוק התקשורת, יש גישות שונות לצרוף נתבעים באותה תביעה. בחלק מהפסיקות נקבע כי ניתן לצרף נתבעים שונים אשר כל המשותף בניהם הוא עובדת הפרסום, ובחלק נקבע כי יש להגיש תביעות נפרדות כנגד כל מפרסם.

אני נוטה לקבל את הגישה שניתנה בת"ק 20936-08-15 הוניקסבלום ואח' נ' א.ג.ש ייעוץ פיננסי בע"מ ואח', (להלן - עניין הוניקסבלום). פסק דין זה סקר בהרחבה את הגישות וההסברים השונים לכל גישה.

בפסה"ד נקבע כי יש לתת פרשנות מרחיבה לסעיפים 21, 21 ויש לאפשר צרוף נתבעים בתנאים הדומים לתנאים בתביעה זו.

בהתייחס ליישום התנאים בסעיפי 21,22, צוין בעניין הוניקסבלום כי גם בספרות נקבע שיש לביה"מ שיקול דעת רחב ביישום התנאים לצירוף תובעים או נתבעים:

"בספרות הודגש ששני התנאים לצירוף תובעים ולצירוף נתבעים לוקים בעמימות ואין אחידות ביישומם. כללי הצירוף משמשים כלי בידי בית המשפט לניהול יעיל של ההליכים המתבררים לפניו, ושיקול הדעת המסור לו בנושא רחב ביותר (ראוRobin J. Effron, The Shadow Rules of Joinder, 100 GEO. L.J. 759 (2012)). תכלית זו צריכה להנחות את בית המשפט בהחילו את כללי הצירוף גם בבית משפט לתביעות קטנות."

5. שיקול מכריע בעיני הוא שיקול היעילות. סעיף 62(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ותקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות, קובעים כי בית משפט לתביעות קטנות יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה, ואף רשאי בשל כך לסטות מהאמור בתקנות סדר הדין האזרחי.

וכך גם נאמר בעניין הוניקסבלום:

"כללי הצירוף נועדו לשרת את יעילות הדיון. מטרתם לחסוך בעלויות לצדדים ובמשאבי שיפוט באמצעות מניעת התדיינות כפולה – שעלולה להוביל להכרעות סותרות – בסוגיות עובדתיות או משפטיות, ובלבד שהצירוף אינו פוגע יתר על המידה במי מבעלי הדין. לשם כך קובעים כללי הצירוף אמת מידה ליברלית לצירוף של תובעים ושל נתבעים בתובענה אחת, ובד בבד מקנים לבית המשפט שיקול דעת רחב לבטל את הצירוף כשהדבר דרוש לייעול הבירור ולמניעת פגיעה במי מבעלי הדין."

6. בסוף פסק הדין התייחס בית המשפט בעניין הוניקסבלום לשיקולי מדיניות ויעילות המיוחדים לבית משפט לתביעות קטנות:

"התשתית המשפטית משותפת לכל התובענות ויעיל לברר אותה במאוחד, ולו ברמת החיסכון בעלויות ההנמקה של אמת המידה המשפטית. מעבר לכך, שיקולי מדיניות ייחודיים לבית המשפט לתביעות קטנות תומכים בצירוף התובענות. בירורן יחדיו הוא קצר ביחס לתובענות אחרות, ויעיל לבצעו במשבצת אחת, תוך פינוי זמן שיפוטי לתיקים אחרים הממתינים בתור, לעתים זמן רב. הצירוף אף חוסך משאבים לתובע, ובעיקר מתמרץ אותו להגיש תובענות טובות שייתכן שלא יוגשו אם הצירוף לא יותר, ואינו פוגע בנתבעים יתר על המידה. תוצאה שלפיה התובע יזנח את תביעתו משום שהגשתה תהפוך בלתי כדאית לנוכח סכומה אינה מתיישבת עם תכליתו המיוחדת של בית משפט לתביעות קטנות, המבקש לעודד הגשת תובענות טובות בסכומי כסף קטנים. אכן, הצירוף יאפשר לתובע לנצל באופן מיטבי את מכסת חמש התביעות הקטנות העומדת לרשותו, אך אין פסול בכך. עדיין תעמוד לרשותו אותה מכסה מדי שנה לפני שבית המשפט יבחן אם יש מקום להתיר לתביעתו השישית להישמע בבית משפט לתביעות קטנות, או שמא יש מקום להעבירה לבית משפט השלום. לבסוף, אם בירור התביעה נגד מי מהנתבעים יצריך משאבים רבים בהשוואה לנתבעים האחרים, ניתן יהיה לברר את תביעתו בנפרד, ומידת הנזק שתיגרם לו, אם בכלל, היא מועטה. לעומת זאת איסור לצרף תובענות נגד מספר נתבעים בנסיבות הללו עלול לגרום להן להיזנח. תוצאה זו, כאמור, אינה רצויה (למקרה שבו קבע בית המשפט כי צירוף מסוג זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, אך בכל זאת דן בתביעה, ראו ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 5485-04-13‏ ‏סינואני נ' כהן, [פורסם בנבו] פסקה 2 (29.7.2013))."

סיכום:

7. הן בהתאם לפסיקה והן בהתאם לספרות יש לתת פרוש מרחיב לתנאים הקיימים בסעיפים 21, ו -22 לתקנות.

פרשנות מרחיבה זו מצטרפת לשיקולי מדיניות ויעילות המיוחדים לבית משפט זה, אשר מטים את הכף, שלא לדחות על הסף תביעה בה צורפו נתבעים שונים.

אי לכך, הבקשה לסילוק על הסף של נתבעות 2-4, נדחית.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ט, 02 מאי 2019, בהעדר הצדדים.