לפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח שקיבל המבקש ביום 28.9.16 המייחס לו עבירה של הובלת מטען שלא היה מחוזק היטב, בניגוד לתקנה 85(א)(4) לתקנות.

המבקש טען כי בסמוך לאחר מועד העבירה ניגש לסניף הדואר והגיש בקשה להישפט בדואר רשום, אם כי אין בידיו אסמכתא המעידה על שליחת הבקשה. טען כי מספר ימים לפני הגשת הבקשה כאן קיבל, להפתעתו הרבה, מכתב התראה מרשות האכיפה והגביה, לפיו עליו לשלם את הקנס בתוספת פיגורים. טען כי דין הדו"ח להתבטל רק בשל העובדה כי הוא אינו קריא. טען כי הוא כופר בעובדות כתב האישום וכי קיימים בדו"ח כשלים מהותיים אשר יש בידם כדי לזכותו. כך טען, כי השוטר לא ציין ששמר על קשר עין רצוף וכי מתיאור נסיבות האירוע בדו"ח לא ניתן לקשור אותו לעבירה המיוחסת לו. טען כי רישיון הנהיגה נחוץ לפרנסתו. לאור האמור ועל מנת למנוע עיוות דין ביקש להורות על הארכת המועד להישפט.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי מבדיקת הבקשה עולה כי אין כל אינדיקציה, לא בידי המשיבה ולא בידי המבקש, כי המבקש ביקש להישפט כטענתו, וכי תמוה כי המבקש "נזכר" רק עכשיו להגיש הבקשה בקשר לדו"ח שקיבל ביד לפני כשנתיים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים הנלווים לה ושקלתי טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה ולהאריך המועד להישפט כמבוקש.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 נדרש לבקשת שפיטה המוגשת באיחור ומפנה לתנאי סעיף 229(ה) בשינויים המחויבים, קרי, שכנוע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה, או מ"נימוקים מיוחדים אחרים" שיפרט בהחלטתו.

הדו"ח נמסר לידי המבקש ובנסיבות אלה עמד לרשותו פרק זמן של 90 יום להגיש בקשה להישפט כפי שקבוע בחוק. לטענת המבקש הגיש בקשה להישפט במועד אך לא הציג כל אסמכתא לכך, אף שמחובתו של המבקש לעקוב אחר בקשתו ולוודא שהבקשה התקבלה ונמצאת בטיפול, ומשלא עשה כך אין לו להלין אלא על עצמו. הדברים נכונים ביתר שאת לאור השיהוי הניכר בו הגיש המבקש הבקשה, כשנתיים וחצי לאחר מועד ביצוע העבירה.

מעבר לכך, עיינתי בדו"ח ולא מצאתי כי הוא אינו קריא או כי נפלו בו כשלים ראייתיים כטענת המבקש. יש לציין כי בסעיף 7 לבקשה התייחס המבקש לעבירה של אי חגירת חגורת בטיחות ואילו הדו"ח נשוא הבקשה עניינו עבירה של הובלת מטען שלא היה מחוזק היטב.

עוד יש לציין כי בדברי הנהג בדו"ח נרשם: "אני עוצר כל כמה זמן ומחזק זה ישתחרר אתה צודק אני יקשור עכשיו."

אמנם דחיית הבקשה משמעותה נעילת שערי בית המשפט בפני המבקש, אך בנסיבות העניין לא מצאתי טעם לזנוח את דיני הפרוצדורה.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ברע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11):

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים."

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אדר ב' תשע"ט, 29 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.