ניתנה ביום 24 מרץ 2019

1. מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד)
2. קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד)

המבקשות

-

רונה כהן המשיבה

בשם המבקשות: עו"ד תומר אלטוס

בשם המשיבה: עו"ד ענבר שנהב

החלטה

סגן הנשיאה אילן איטח

1. לפניי בקשת המבקשות (להלן ביחד - קרן הפנסיה או הקרן) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (סגנית הנשיאה אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור גב' חנה קפלניקוב ומר גיל אלוני; ק"ג 32254-03-15), בו נקבע כי גב' רונה כהן (להלן - המשיבה) זכאית לסכום חד פעמי מכספי הפנסיה שהצטברו בקרן הפנסיה בה היה מבוטח אביה המנוח, וזאת מכוח היותה יורשת שלו. לאור התוצאה חייב בית הדין את הקרן לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪, והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

הרקע לבקשה

1. בקליפת אגוז אציין כי מר אביהוד כהן ז"ל (להלן - המנוח) וגב' עדנה כהן ז"ל (להלן - המנוחה) נישאו בשנת 1975 ובמהלך נישואיהם נולדו להם שתי בנות, המשיבה ואחותה שירה. המנוח עבד כמורה במשך 40 שנה, ומחודש ספטמבר 1973 היה מבוטח בקרן הפנסיה. בקרן (למעשה בקרנות) נצבר סך של כ-
   750,000 ₪. בעקבות המחלה הקשה בה לקה, פרש המנוח מעבודתו פרישה מוקדמת והחל מחודש ספטמבר 2010 קיבל קצבת זקנה במימון מעסיק. בשנת 2009 ערכה המנוחה צוואה והורישה את כל רכושה לבתה שירה. בעקבות גילוי צוואה זו, ערך המנוח צוואה ובה הוריש את כל רכושו למשיבה. לבני הזוג היה חשבון בנק משותף, אך ביום 7.5.12 שלח המנוח מכתב לבנק בו ביקש, בעקבות סכסוך משפחתי, שכל הפעולות בחשבון ידרשו את חתימותיהם של שני בעלי החשבון. ביום 22.9.12 נפטר המנוח טרם הגיעו לגיל הפרישה. שלושה שבועות לאחר פטירתו, ביום 17.10.12, נפטרה גם המנוחה.
2. בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי טענה המשיבה כי המנוחה היתה אשתו של המנוח "על הנייר", אולם בשנה שקדמה לפטירתו של המנוח, בני הזוג לא גרו באופן קבוע ורציף יחדיו והיו פרודים, ולכן מאחר שלמנוח לא היו שאירים, היא זכאית לפדיון כספי הפנסיה הצבורים על שם המנוח. הקרן טענה כי במועד פטירתו של המנוח, הייתה זכאית המנוחה, שהיתה אלמנתו של המנוח, לקצבת שאירים עד לפטירתה ומשכך לא קמה ליורשים זכאות למשיכת כספי הצבירה של המנוח.
3. בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתה של המשיבה. בית הדין קבע, בהסתמך על מכלול חומר הראיות והעדויות שנשמעו, כי בין המנוח ולמנוחה אירעה פרידה של קבע אשר ממנה עלה, שבני הזוג התגוררו בדירה משותפת לסירוגין אולם לא ניהלו משק בית משותף, ולא הוכח שהתגוררו יחדיו ברציפות במשך השנה האחרונה לפטירת המנוח. עוד נקבע כי שני בני הזוג גילו דעתם שאינם רוצים להיות יחדיו בשותפות ובזוגיות, ולא חיו חיי שיתוף כמקובל בין בני זוג. כפועל יוצא מכך, הגיע בית הדין למסקנה כי המנוח לא הותיר אחריו שאירים, ופסק כי המשיבה שהיא היורשת של המנוח, זכאית לקבל מהקרן את פדיון כספי הצבירה כקבוע בתקנות. לאור התוצאה, חויבה הקרן לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, כאמור לעיל.

הבקשה וטענות הצדדים

1. הקרן הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו.

במסגרת הבקשה טוענת הקרן כי סיכויה לזכות בערעור גבוהים, שכן בפסק הדין נפלו שגיאות המצדיקות את ביטולו. נטען, בין היתר, כי המנוחה הלכה לעולמה במעמד של אלמנת מבוטח לפי תקנון הקרן, ומשכך לא קמה למשיבה זכאות למשיכת כספי הצבירה של המנוח; שגה בית הדין בקביעתו כי המנוח והמנוחה נישלו זה את זו מצוואתם, עת הם בחרו להוריש את רכושם כל אחד לבת אחרת, זאת כאשר בצוואתם לא גילו כל רמז לפירוד; שגה בית הדין עת קבע כי המנוחה לא עונה על תנאי המונח "אלמנת מבוטח", שכן בהתאם ללשון התקנון, הואיל ולבני הזוג המנוחים שתי בנות משותפות די בכך שהמנוחה גרה עם המנוח במועד הפטירה והיא אינה נדרשת למגורים רצופים שנה עובר לפטירתו.

כן נטען כי שגה בית הדין שנתן משקל נמוך למספר עובדות ובכללן: למנוח ולמנוחה כתובת זהה; קיצבאות הביטוח הלאומי של שניהם הופקדו לחשבון משותף; חשבונות האשראי של המנוח והמנוחה ואף הוצאות שנבעו מהמגורים המשותפים שולמו מחשבונם המשותף; למנוחה היה מפתח לדירה המשותפת והיא נרשמה כאשת קשר של המנוח במסמכי בית החולים.

עוד נטען כי היה על בית הדין האזורי להתחשב בנסיבות בהן המנוח והמנוחה סבלו ממצבים רפואיים מורכבים המגלמים בתוכם התמודדויות יומיומיות קשות המהווים מטבעם כורח למגורים נפרדים ככל שהיו.

1. הקרן מוסיפה וטוענת כי גם בהיבט מאזן הנוחות קיימת הצדקה להיעתר לבקשתה. בקשר לכך נטען כי נוכח גובה הסכום שעל הקרן לשלם, כ- 764,356 ₪ (ברוטו), שהוא סכום לא מבוטל, קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו ולהיפרע מהמשיבה. מנגד, המשיבה לא תפגע, שכן הקרן תשלם את הכספים כערכם ביום התשלום, כפי שנקבע בנוסחת ערכי הפדיון הקבועה בתקנון הקרן. כן צוין כי הואיל ומדובר בכספי עמיתי הקרן, והמשיבה לא תוכל להשיבם, הדבר יגרום לפגיעה בעמיתיה של הקרן, וזאת בהתחשב במאפיינים המיוחדים של ערבות הדדית בין כלל עמיתיה. בנסיבות אלה, כך לטענת הקרן, ובהתחשב בכך שסיכויי הערעור טובים, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.
2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה מדובר בכספים להם היא זכאית כבר משנת 2012 (ממועד פטירת אביה המנוח), והקרן סירבה לשלם אותם ונהנתה ממצב אבסורדי בו היא לא משלמת כל תשלום שהוא בגין צבירות המנוח בקרן. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומבוסס כראוי על כל חומר הראיות והעדויות שהובאו בפני בית הדין קמא, ובעניינים אלה ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי נקבע עובדתית ששני בני הזוג גילו דעתם שאינם רוצים להיות יחדיו בשותפות ובזוגיות; הוכח כי בני הזוג לא חיו חיי שיתוף כמקובל, שכן המנוחה לא התגוררה עם המנוח, הגישה כנגדו הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה, לא סעדה אותו ולא טיפלה בו במחלתו הקשה, וגם ביקשה מהבנק לחסום את החשבון המשותף.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי הקרן לא הציגה כל ראיה לפיה לכאורה לא תוכל לגבות את הכספים בדרך של השבה אם הערעור יתקבל. בקשר לכך נפסק כי טענה בדבר מצב כלכלי וחוסר יכולת מצד הזוכה בפסק הדין להשיב את כספי הזכייה באם יפסיד בערעור, צריכה להיות מגובה ומבוססת ולא ניתן להעלותה בעלמא, כפי שעשתה הקרן. עוד טוענת המשיבה כי הקרן היא גוף מוסדי גדול, אשר עושה שימוש לרעה בכוחה ומשאביה על מנת לעכב במשך למעלה משש שנים את מלוא חסכונות המנוח המופקדים אצלה, והשייכים לה בהיותה היורשת שלו.

1. בתגובה חוזרת הקרן על האמור בבקשתה ומדגישה כי היא לא מעכבת תשלום כספים למשיבה עוד משנת 2012, שכן צו קיום צוואה לצוואת המנוח ניתן רק בשנת 2013 ובקשת המשיבה לקבלת כספים הוגשה לראשונה בשנת 2014, כאשר גם קיימת בין הצדדים מחלוקת עובדתית לעניין מערכת היחסים בין בני הזוג המנוחים וכתוצאה מכך אף מחלוקת משפטית. עוד נטען כי הערעור סב על השאלה המשפטית - האם על הקרן לראות בקרע בין בני הזוג נשואים שלא התגרשו, ומתגוררים במגורים משותפים ומנהלים שיתוף כלכלי, כפירוד ביניהם, השולל קצבת שאירים מאלמנת העמית. לטענת הקרן, אף אם חל פירוד בין בני הזוג, הוא אינו עולה כדי נתק ומקורו בכורח, וזאת בהתחשב בנסיבות המקרה ובכלל זה היות בני הזוג חולים במחלה קשה, הגרים בדירה משותפת לסירוגין, בעלי חשבון משותף, משלמים יחדיו את הוצאות הדירה המשותפת לרבות הוצאותיה האישיות של המנוחה, ומכנים אחד את השנייה בצוואתם אשתי ובעלי. כן צוין כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובת הקרן, שכן בהתחשב בגובה הסכום המשמעותי שנפסק, עולה חשש אמיתי בדבר קיומה של יכולתה הכלכלית של המשיבה להשיבו ככל שיקבע כך.

הכרעה

1. נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל ומותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים^[1].

כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו"^[2]. דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר", ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (שם).

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ואסביר:

אשר לסיכויי הערעור – בחינת הודעת הערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי מעלה כי טענות הקרן ראויות להתברר בערעור גופו. אמנם חלקו מבוססות על ראיות שהיו לפני בית הדין וסבות כלפי הכרעותיו העובדתיות, אולם טענותיה אף נוגעות למישור המשפטי.

אשר למאזן הנוחות - אכן, עיכוב ביצועו של פסק הדין יפגע במידה מסוימת במשיבה, והקרן לא הוכיחה את מצבה הכלכלי של המשיבה ולא הובאה כל ראיה בקשר לכך. עם זאת שוכנעתי כי בנסיבות העניין, גובה הסכום לכשעצמו מלמד על קושי בהשבתו כאשר מדובר באדם פרטי, כאמור לעיל. במקרה זה אכן מדובר בסכום לא מבוטל, והמשיבה במסגרת תשובתה לבקשה לעיכוב ביצוע, ולא התייחסה כלל למצבה הכלכלי. בנוסף, אין מדובר בתשלומי שכר או גמלה שוטפת.

1. באיזון שבין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות שוכנעתי כי בקשת הקרן מוצדקת. לאור האמור ובשים לב לכך שהדיון בערעור נקבע למועד קרוב יחסית (25.6.19), שוכנעתי כי מן הראוי לעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת בערעור.
2. סוף דבר - הבקשה מתקבלת כאמור לעיל וביצועו של פסק הדין יעוכב עד למועד הדיון בערעור הקבוע ליום 25.6.19. במהלך הדיון בערעור יוכלו הצדדים להשמיע טענותיהם באשר להמשך עיכוב ביצועו של פסק הדין. אין צו להוצאות.

71

54678313

ניתנה היום, י"ז אדר ב' תשע"ט (24 מרץ 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

2. ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני, (16.1.14). ↑