26 דצמבר 2021

לפניי תביעתו של התובע לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבע ומסיומה.

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, הוא הועסק על ידי הנתבע החל מחודש 12/2012 ועד למחצית חודש 10/2014, מועד בו הופסק היתר הכניסה שלו לישראל. במהלך תקופת עבודתו עבד התובע 6 ימים בשבוע, כ- 9 שעות עבודה ביום. בגין תקופה זו, תבע את סעדים שונים: הפרשי פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי חגים, דמי הבראה, מענק שנתי בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות, דמי כלכלה, תוספת משפחה ודמי נסיעות.
2. הנתבע טען, כי התובע כלל לא הועסק אצלו אלא אצל אדם ששמו מופיד אבו טרבוש וכי הוא לא עבד 6 ימים בשבוע כי אם אלא מספר ימים בודדים בחודש, החל מהשעה 7:00 ועד לשעה 14:00. עוד הוסיף, כי עבור עבודתו אצל מעסיקו - מר מופיד אבו טרבוש, קיבל התובע את מלוא זכויותיו, בהתאם לתלושי השכר שהונפקו על ידי לשכת התעסוקה וכי לעיתים דווח כי התובע עבד מספר ימים גדול מאלה אותם עבד בפועל, על מנת שלא יבוטל רישיון עבודתו.
3. בכל הנוגע לסיום יחסי העבודה, טען הנתבע, כי התובע כלל לא פוטר מעבודתו אלא המשיך לעבוד אצל מר אבו טרבוש, באמצעות מעסיק אחר – אלמגור דרור אגם. בסיכומיו שינה הנתבע את גרסתו וטען, כי בתקופה בה ניהל את העסק, שבינתיים נסגר, הוא עסק בגידול בקר ולא בחקלאות כטענת הנתבע.

דיון והכרעה

1. אקדים ואציין, כי לאחר עיון במלוא חומר הראיות בתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין להתקבל בחלקה, ולהלן נימוקיי.
2. בהתאם לדו"ח ריכוז הנתונים שהונפק על ידי אגף מת"ש במשרד הפנים וצורף על ידי התובע לתצהירו, עולה כי היתר ההעסקה שהונפק עבורו על שמו של הנתבע הונפק רק החל מחודש 04/2013 ולא מחודש 12/2012 כטענת התובע. גם תלוש השכר שצורף לתצהירו של התובע עבור חודש 12/2012 אינו שייך לתובע, אלא לאדם בעל שם דומה אשר נושא מספר זהות ופרטים אישיים שונים לחלוטין.
3. אף על פי שלטענת הנתבע, התובע כלל לא הועסק על ידו, אלא על ידי אדם בשם מופיד אבו טרבוש, הרי שבפועל אדם זה לא זומן לדיון. לא זו בלבד, בהתאם לדו"ח ריכוז נתונים חודשיים שהונפק על ידי אגף מת"ש, החל מחודש 04/2013 ועד לחודש 10/2014 מעסיקו של התובע היה הנתבע עצמו. גם תלושי השכר שהונפקו על ידי אגף מת"ש תומכים בטענה זו.
4. אל מול אלה, התובע ציין בחקירתו הנגדית שהוא מכיר את מר מופיד אבו טרבוש:

"לשאלת בית הדין: איך הכרת את הנתבע? אני משיב שיש אצלנו בחור בשם מופיד הבן אדם הזה אמר לי שיש לו בן אדם שהוא רוצה שיעבדו איתו בחקלאות. מופיד היה עובד אצל הנתבע. לשאלת בית הדין מאיפה אני מכיר את מופיד אני משיב שאנו מאותו כפר."

(עמ' 4 לפרוטוקול בשורות 30-32)

1. בנוסף טען הנתבע, כי בהתאם למכתבו של רו"ח שמואלי פנחס, העסק אותו ניהל בזמנים הרלוונטיים נסגר ביום 31.12.2013 וגם בכך יש בכדי לפגום בגרסת התובע ביחס להעסקתו.

אשר להכרעתי

1. אכן גרסתו של התובע ביחס לתקופת העסקתו בשירות הנתבע אינה נטולת תהיות וחקירתו הנגדית התאפיינה בתשובות חלקיות ולעיתים מתחמקות. על אף האמור, אינני יכול להתעלם מאישורי העבודה ומתלושי השכר אשר הונפקו על ידי אגף מת"ש ברשות האוכלוסין וההגירה. כידוע, תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה. ראה: ע"ע 42463-09-11 גולן נ' נגרית שירן [פורסם בנבו] (מיום 18.3.2013); עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי [פורסם בנבו] (מיום 25.11.2008). עוד נקבע כי המעלה טענת "זיוף" הנטל הוא עליו להוכיח את טענתו, כאשר מדובר בנטל הוכחה מעין-פלילי, כך שהוא גבוה יותר מהרגיל (ר' ע"א 1237/13 קונין נ' גפני (פורסם בנבו, 7.4.13)).
2. הנתבע לא טען ואף לא הוכיח דבר ביחס לאותנטיות תלושי השכר ולאישורי ההעסקה. מאחר שכך, לא עלה בידיו לסתור את החזקה בדבר נכונות תוכנם. לפיכך, ובהיעדר ראיה לסתור, אני קובע, כי הוכח בפניי כי התובע הועסק על ידי הנתבע החל מחודש 04/2013 ועד לחודש 10/2014 (סה"כ 19 חודשים).

דמי הבראה

1. לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו הנתבע לא שילם לו כל תשלום בגין דמי ההבראה ובשל כך הוא זכאי לסך של 4,185 ₪.
2. בשים לב לתקופת עבודתו כפי שקבעתי לעיל, הרי שבהתאם לצו ההרחבה הכללי לדמי הבראה הוא זכאי לסך של 374 ₪ * 8 ימים = 2,992 ₪. סכום זה יש להכפיל באחוז משרתו, כך שעל הנתבע לשלם לתובע סך של 2,244 ₪.
3. מעיון בתלושי שכרו של התובע, עולה כי במהלך תקופת עבודתו אכן לא שולמו לו דמי הבראה ומשכך הוא זכאי לסך של 2,244 ₪.

צו ההרחבה בענף החקלאות חל על עבודתו של התובע

1. לטענת התובע, צו ההרחבה בענף החקלאות חל על עבודתו. בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי עבודתו כללה קטיף אפרסמונים ודישון אדמה (עמ' 4 לפרוטוקול בשורות 21-22). מנגד טען הנתבע, כי מעולם לא עסק בקטיף (עמ' 9 לפרוטוקול בשורה 2). אף על פי כן, עדותו לא הייתה נקייה מפגמים. כך לדוגמא טען בתחילה שהוא עבד – "אני בעצמי בלבד ללא עובדים ברפת של הבקר" (עמ' 5 בשורה 11) ובהמשך ציין שהיו לו – "לא יותר מ- 10 עובדים" (עמ' 9 בשורה 19).
2. גם שינוי הגרסאות של הנתבע בין זו שהוצגה על ידו בכתב ההגנה לבין זו המופיעה בחקירתו הנגדית ובסיכומיו, אינה תורמת למהימנות גרסתו. למרות שלטענת הנתבע, הגרסה שפורטה בכתב ההגנה נוסחה על ידי עו"ד שאינו מייצג אותו עוד, הרי שמשעה שהוא לא הגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה, אין לי אלא להתייחס לגרסה שפורטה שם, לפיה זכאותו של התובע לתשלום זכויות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, אינה מוכחשת.
3. לנוכח האמור, ובהיעדר ראיה לסתור, אני פוסק, כי התובע אכן עסק בחקלאות בעת עבודתו אצל הנתבע וכי צו ההרחבה בענף החקלאות חל בעניינו.

דמי חגים

1. לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו לא שולמו לו דמי חגים ועל כן יש לחייב את הנתבע בסך של 2,924 ₪. הנתבע כפר באמור וטען כי התובע לא הוכיח כי הועסק בימים הסמוכים לימי החג ועל כן לא הרים את הנטל.
2. בניגוד לצו ההרחבה הכללי במשק, צו ההרחבה בענף החקלאות אינו מתנה תשלום עבור יום החג בעבודה יום לפי ויום אחרי אותו יום. כמו כן, צו ההרחבה אינו קובע תקופת המתנה בת 3 חודשים וכן אינו מגביל תשלום עבור ימי חג שחלו ביום השבת.
3. בתקופת העסקתו של התובע חלו 14 ימי חג. בהתאם, התובע זכאי לתשלום בסך 2,408 ₪ (172 ₪ ליום *14 ימי חג), בהתאם לחישוב שבוצע על ידו ולא נסתר על ידי הנתבע.

מענק שנתי

1. בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות זכאי התובע לתשלום של 4 ₪ לכל יום עבודה ובסך הכל לסך של 1,180 ₪ כטענת התובע. הנתבע טען כי סכום זה שולם לתובע במזומן.
2. הואיל והנתבע לא הציג כל ראיה לביצוע תשלום זה, אני פוסק כי התובע זכאי לסך של 1,180 ₪ בגין מענק שנתי.

תוספת משפחה

1. סעיף 29 לצו ההרחבה קובע זכאות של עובד לתשלום תוספת משפחה במידה והוא נשוי או הורה לילדים בזו הלשון: "(א) כל עובד קבוע ועונתי קבוע נשוי, יקבל תוספת משפחה לשכרו, בהתאם לטבלת השכר... (ג) בעבור ילדים בגיל 18 ועד סיום שירות החובה בצה"ל...יקבל העובד/ת תוספת משפחה...".
2. בתלוש השכר של התובע צוין, כי הוא נשוי וכי יש לו 4 ילדים. מקובלת עלי טענת התובע, אשר לר נסתרה, לפיה תלוש זה מונפק על ידי אגף מת"ש ברשות האוכלוסין וההגירה בהתאם לנתונים האישיים ולתעודת הזהות. משכך, יש ליתן משקל רב לנתונים אלה. לפיכך, ובהיעדר ראיה לסתור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 652 ₪.

דמי כלכלה

1. לטענת התובע, הוא זכאי לתשלום בסך 1,180 ₪ בגין דמי כלכלה מכוח הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות. לטענת הנתבע, הוא סיפק לתובע כלכלה בעין (ס' 15 לכתב ההגנה).
2. הזכות לכלכלה הינה זכות שעל המעביד לשלם ישירות לעובד. רכיב זה אינו בבחינת "זכות נלוות" אלא הוא מהווה החזר הוצאות שהוצאו ע"י העובד בפועל (ע"ע (ארצי) 513/08 בוגדן נ' סולל בונה בע"מ (30.12.2010)).
3. הנתבע לא מסר כל גרסה קוהרנטית ביחס לסכומים שהועברו לתובע ולא צירף כל אסמכתא להוצאות כלכלה שאותן לכאורה שילם.
4. לנוכח האמור, ובהיעדר ראיה לסתור, התובע זכאי לתשלום סך של 1,180 ₪ עבור דמי כלכלה כנתבע על ידו.

דמי נסיעות

1. לטענת התובע, הנתבע לא שילם לו עבור הנסיעה מביתו למחסום תרקומיא ועל כן, תבע סך של 7,670 ₪.
2.  הלכה פסוקה היא כי על העובד מוטל הנטל להוכיח זכאותו להחזר הוצאות נסיעה, מה היו הוצאותיו ומתי הוציאן בפועל (ר' דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב, ניתן ביום 10.9.1996). עוד נפסק כי יש לנהוג בגמישות בעניין דרכי ההוכחה, כאשר ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה (ר' דב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט נ' תחנת דלק בר-כוכבא, (פורסם בנבו] (ניתן ביום 15.8.1991[.
3. בהתאם לסעיף 39 לצו ההרחבה בענף החקלאות – "כל הפועלים הקבועים, עונתיים קבועים, והזמניים יקבלו הוצאות נסיעה במלואן ממקום מגוריהם למקום עבודתם ובחזרה, לפי התעריפים הרשמיים בתחבורה הציבורית."
4. מעיון בתלושי השכר אכן עולה, כי לא שולם לתובע רכיב דמי נסיעות במהלך תקופת עבודתו. בנוסף, אין חולק כי ממחסום תרקומיא ועד למקום העבודה סיפק הנתבע לתובע הסעה מאורגנת. כמו כן, התובע הגיש מכתב מחברת הסעות לפיה עלות הנסיעה היומית מביתו למחסום עמדה על סך של 20 ₪.
5. לנוכח כלל האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,900 ₪ (295 ימי עבודה * 20 ₪ ליום עבודה).

התובע לא הוכיח כי פוטר מעבודתו

1. לטענת התובע הוא פוטר על אתר מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת. עוד טען כי לא שולמה לו השלמת פיצויי פיטורים. הנתבע מצדו טען כי מאחר שהתובע הועסק על ידי מר מופיד אבו טרבוש, הוא כלל לא סיים את העסקתו, אלא עבר לעבוד תחת מעסיק אחר – אלמגור דרור אגם.
2. נטל הראיה להוכיח כי פוטר, מוטל על כתפי התובע הטוען לכך וזאת לפי הכלל הידוע לפיו המוציא מחברו עליו הראיה. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה, כי התובע לא הרים את הנטל כאמור, ולהלן אפרט.
3. מעבר לעובדה שהתובע לא סיפק כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענתו כי אכן פוטר, ברי שגם הגרסה העובדתית שהציג הינה דלה ביותר ולא ניתן לראות בה אותות אמת. במה דברים אמורים?
4. במסגרת תצהירו מסר את הדברים הבאים בלבד: "הריני להצהיר כי הופסק רישיוני (אישור הכניסה לעבודה בישראל) במחצית חודש 10/2014 ע"י הנתבע באופן פתאומי, וכך בעצם פוטרתי מעבודתי מבלי על התראה מוקדמת." בחקירתו הנגדית התובע כלל לא נשאל על נסיבות סיום העסקתו.
5. הלכה פסוקה היא כי "בבואנו לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע מהדברים, אלא מהתמונה כולה" (דב"ע ל/ 18-3 בנצילוביץ נ' אתא בע"מ (פורסם בנבו, 30.11.1970).
6. בעניינו מכלול הנסיבות תומך במסקנה כי התובע התפטר. כפי שקבעתי לעיל, גרסתו של התובע ביחס לנסיבות סיום העסקתו דלה ביותר. לכך מתווספת ראיה (דו"ח ריכוז נתונים חודשיים מאגף מת"ש) המחזקת את טענתו של הנתבע לפיה התובע המשיך לעבוד תחת מעסיק אחר – אלמגור דרור אגם. לנוכח האמור, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי פוטר. ובהתאם, משלא הוכח כי פוטר, הרי שאין הוא זכאי לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.

סוף דבר

1. הנתבע ישלם לתובע סך של 13,564 ₪ עבור הרכיבים הבאים:
2. דמי הבראה – 2,244 ₪.
3. דמי חגים - בסך 2,408 ₪.
4. מענק שנתי - 1,180 ₪.
5. תוספת משפחה – 652 ₪.
6. דמי כלכלה – 1,180 ₪.
7. דמי נסיעות – 5,900 ₪.
8. לסכומים דנן יצורפו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.
9. בשים לב לכך שהתביעה התקבלה בחלקה, הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך של 2,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית הוצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ב, (26 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.