05 ספטמבר 2022

רקע

1. התובעת הינה דיאטנית, שנקלטה לעבודה אצל הנתבעת בשנת 1999 על פי חוזה עבודה אישי. כיום חלים על התובעת הסכמים קיבוציים, שנחתמו על ידי הנתבעת במהלך השנים, ואושרו בחלקם על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן – "הממונה על השכר"). משנת 2016 עובדת התובעת בתחום הפרעות האכילה בלבד.

1. החל משנת 2012 משלמת הנתבעת לתובעת השלמה לשכר היסוד בגין שעות בהן היא מטפלת בהפרעות אכילה (להלן – "תוספת הפרעות אכילה" או "התוספת"), ובסה"כ בגין שעות אלה מקבלת התובעת סך של 110 ₪.
2. התביעה שבפנינו הוגשה מלכתחילה על סך 261,174 ₪ בגין תשלום תוספת הפרעות אכילה עבור שעות בהן לטענת התובעת עבדה בתחום הפרעות האכילה, אולם לא שולמה לה תוספת עבורן. עוד טענה התובעת כי יש לחשב גם ערך יום חופשה ויום מחלה לפי התעריף של 110 ₪ לשעה כאמור, וכן להביא בחשבון את התוספת לצורך ההפקדות הסוציאליות (תגמולים, פיצויים וקרן השתלמות), שכן לטענת התובעת מדובר בשכר יסוד לכל דבר.
3. לאור עמדת בית הדין בדיון המוקדם הראשון שהתקיים בתיק ביום 26.1.2020, כפי שהובעה על ידי סגן הנשיא (כתוארו דאז) כב' השופט כאמל אבו קאעוד, שולמו לתובעת הפרשים בסך כולל של 77,814 ₪ ברוטו בגין פגישות פרונטאליות עם מטופלים ובגין ישיבות צוות רב מקצועיות (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 14.11.2021 והחלטה בדבר תיקון הפרוטוקול מיום 17.11.21).
4. במסגרת ההליך, בהתאם לבקשת הנתבעת, המחלוקות שנותרו בין הצדדים הועברו להתייחסות הממונה על השכר. הממונה על השכר, הבהיר כי נושא תשלום תוספת הפרעות אכילה וביצוע ההפקדות הסוציאליות בגין תוספת זו טרם אושרו על ידו, וכי כלל לא ברור אם ומתי יאושרו.
5. לאור הודעת הממונה על השכר, הסכימו הצדדים כי התיק ימשיך להתנהל בשאלת זכאותה של התובעת לתשלום התוספת בגין שעות, שבהן לא התקיימו מפגשים עם מטופלים וכן בשאלת הכללת תוספת זו בחישוב ערך ימי חופשה ודמי מחלה. עוד הסכימו הצדדים לאור הודעת הממונה על השכר, כי זכאות התובעת להפקדות לזכויות סוציאליות (קופת גמל, פיצויים וקרן השתלמות) בגין התוספת תידון במסגרת החלטות הממונה על השכר בנושא זה, כשתינתנה.
6. למען הסר ספק, הובהר לצדדים כי, ככל שבסופו של יום הממונה על השכר יחליט – בהתאם לסמכותו שבדין - שלא לאשר את תשלום התוספת בגין הפרעות האכילה, ובכלל זה ככל שיורה על השבת הכספים ששולמו לתובעת בגין רכיב זה, לא יהיה בפסק הדין שלפנינו כדי לקבוע את זכאותה של התובעת לתשלום עבור רכיב זה בניגוד להחלטת הממונה על השכר.
7. יש לציין כי, מלבד העובדה שמבחינה פורמאלית, הדיון וההכרעה במסגרת הליך זה מתוחמים לתקופה שמחודש פברואר 2012 וחודש פברואר 2019, מועד הגשת התביעה, הרי שבהתאם ל"הנחית עבודה" מיום 8.3.20 שהוציאה הנתבעת (נספח ט' לתצהירה של הגב' אלבינה סאיג, שהעידה מטעם הנתבעת), נקבעו הוראות ברורות לעניין הזכאות לתשלום התוספת החל מאותו מועד. כך נקבע, בין היתר בסעיף 7.1.2.1.1 להנחיה כי –

"דיאטנית בשכר חודשי, אשר עובדת כדיאטנ/ית כללית וגם בהפרעות אכילה (במרפאת הפרעות אכילה/בריאות הנפש/כללית), תקבל השלמה לשכר שעתי של 110 ₪. התוספת תינתן לשעות קליניות בהפרעות אכילה בלבד. שעות קליניות בהפרעות אכילה מוגדרות כזמן טיפול פרטני + זמן לישיבות צוות רב מקצועיות שדנות במטופלי הפרעות האכילה במרפאה. (הדגשה אינה במקור, ע.ר.)

קבלת התגמול כפופה לדיווח חודשי המפרט רשימת מטופלים חדשים וחוזרים (בהכפלה בשעה ומחצית השעה בהתאמה), בתוספת דיווח שעות ישיבות צוות רב מקצועיות במרפאה. לסה"כ השעות ניתנת השלמת תשלום ל- 110 ₪ לשעה מערך השכר השעתי האישי. התוספת אינה חלק מהשכר הקובע לתשלום זכויות סוציאליות. (הדגשה אינה במקור, ע.ר.)"

1. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, בנוסף לתובעת העידו מטעמה הגב' אתי קופלר, העובדת עם התובעת במרפאה להפרעות אכילה בנתבעת; הגב' רונית ידידיה, דיאטנית קלינית שעבדה בנתבעת עד שנת 2021 וד"ר שרון לוי, פסיכיאטרית העובדת עם התובעת במרפאה להפרעות אכילה בנתבעת.
2. מטעם הנתבעת העידה הגב' אלבינה סאיג, המשמשת כמנהלת פרט מחוזית בחטיבת משאבי אנוש.
3. לאחר דיון ההוכחות, הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין חלקי ברכיבים שנותרו במחלוקת בשלב זה כאמור וכי, ככל שייקבע שהתובעת צודקת בטענותיה – כולן או חלקן – תערוך הנתבעת חישוב בהתאם למתווה שעליו יורה בית הדין.

טענות הצדדים

עיקר טענות התובעת

1. הגב' אלבינה סאיג, נציגת הנתבעת, נכחה בעת חקירת התובעת ומשכך יש ליתן לעדותה משקל אפסי. כל העדות של הגב' סאיג נשענה על עדות שמיעה והיתה בלתי מהימנה, בעוד הנתבעת בחרה שלא להביא לעדות עדים רלוונטיים על מנת להבהיר את הגרסה והמסמכים שצורפו.
2. הגב' סאיג שינתה בפתח חקירתה את גרסתה באשר להעסקתה של הגב' שיר דפני, לאחר שהודתה בהטעיה של בית הדין והבהירה כי מתכונת העסקתה זהה לזו של התובעת. הנתבעת התמהמהה ועדכנה את ביה"ד על "טעות הכתיב" רק לאחר ששמעה את עדויות התובעת ושלושת העדות מטעמה וזאת על אף שלכאורה על פי טענתה התגלתה ה"טעות" מהרגע שקיבלו את ראיות התובעת.
3. החל מחודש ינואר 2012 הנתבעת עדכנה את שכר הדיאטניות בתחום הפרעות האכילה לתעריף שכר כדלקמן: עבור ביקור רגיל אצל דיאטנית- 36 ₪ לטיפול עבור עבודה בתחום הפרעות אכילה לפי 110 ₪ לשעה, אולם לתובעת לא נמסרה הודעה לעניין זה בהתאם לחובתה לפי סעיף 3 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – "חוק הודעה לעובד"). בנסיבות אלה, ובהתאם להוראות הדין, לטענת התובעת יש לקבל את תביעתה.
4. עוד תומכת התובעת את טענתה במכתב שהוציאה הנתבעת לגב' מרים קריזונבסקי העובדת בנתבעת (נספח ב' לתצהיר התובעת), שבו נכתב כי עבור טיפול רגיל משולם סך של 36 ₪ לטיפול ואילו עבור הפרעות אכילה משולם תעריף של 110 ₪ לשעה, וכן בהתנהגות הנתבעת במשך 4 שנים, בין 2012 ל-2016, שכן עד תחילת שנת 2016 קיבלה התובעת סך של 110 ₪ לשעה גם עבור ימי מחלה וחופשה.
5. יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה הובהר לה שהזכאות לשכר של 110 ₪ לשעה מותנית בדיווח ובצירוף רשימת המבוטחים, הן לגופה והן לאור העובדה שהנתבעת לא צרפה עדות או אסמכתא לטענה זו.
6. הנתבעת טענה שכבר בשנת 2013 הצליבה נתונים בין דו"חות הנוכחות של התובעת ודיווחי השעות שהעבירה ואז גילתה כי מדובר ב-"דיווח כוזב", אולם היא לא הציגה שום ראיה המעידה על פנייתה לתובעת בנושא, וככל שהיה ממש בטענתה זו הרי שהיתה פותחת בהליכים משמעתיים נגד התובעת בגין הדיווח הכוזב.
7. לפי כלל הגורמים העובדים במחלקה, כל שעות העבודה הן שעות בהן הצוות מטפל במטופלי היחידה להתפרעות אכילה, באופן ישיר - מפגש/שיחה עם מטופל ובאופן אחר שכולל ישיבות צוות, מפגשים או שיחות עם סביבתו המשפחתית של המטופל, עם המטופל או בכל אופן אחר.
8. בשנת 2016 וללא כל התראה עשתה הנתבעת דין לעצמה וחדלה מלשלם לתובעת שכר עבור עבודתה כתזונאית בהפרעות אכילה, על אף שהיה נהוג לשלם שכר זה עבור כל שעה לתזונאיות אחרות שטיפלו בהפרעות אכילה.
9. לטענת התובעת היא מעבירה דו"חות בהתאם למה שסוכם עימה בשנת 2012 ובהתאם למה שמקובל עם תזונאיות אחרות בהפרעות אכילה.
10. בדיון המוקדם התבקשה הנתבעת להראות מסמך כלשהו המסדיר באילו שעות לפי שיטתה משולמות השלמות להפרעת אכילה, אולם מהמסמך שהמציאה עולה כי הנתבעת הגדילה לעשות וניסחה מסמך במיוחד עבור התובעת שנכנס לתוקף החל מה-3/20 כאמור, כך שהוא חסר משמעות למחלוקת בתיק. עוד נטען כי הגב' סאיג לא יכלה לספק מידע לגבי מסמך זה, וכאשר בחקירתה נשאלה על מסמך בו רשום כי התשלום של 110 ₪ הוא עבור מפגש עם מטופלים, אמרה כי אין מסמך כזה.
11. הגב' רונית ידידיה העידה כי שולמו לה 110 ₪ לשעה עבור כל שעת עבודה בהפרעת אכילה והנתבעת לא הצליחה להוכיח כי תשלום השכר של ה-110 ₪ לשעה הותנה בדיווח על פי "נהלים".
12. עד היום לא טרחה הנתבעת לעדכן את עובדיה בכך ששכרם משולם על פי הסכם קיבוצי שלא קיבל את אישור הממונה על השכר, עובדה אשר חושפת אותם לתביעות ענק להחזרי כספים למדינה.

עיקר טענות הנתבעת

1. בכל הנוגע לטענות התובעת לעניין המשקל שיש לתת לעדותה של הגב' סאיג לאור נוכחותה באולם בעת חקירת עדי התובעת, הרי שמדובר בנציגת הנתבעת ועל כן יש לדחות את הטענה.
2. מבקשת להסב תשומת הלב לגרסה המתגלגלת והמשתנה של התובעת ולשינוי והרחבת החזית תוך כדי תנועה, לה הנתבעת מתנגדת.
3. התובעת נמנית על עובדי הקופה שחלים עליהם הסכמים קיבוציים, אשר מכוחם היא זכאית לתנאי העסקה מיטיבים ביחס לדיאטניות המועסקות בשיטת "גמול תפוקתי", שכן בשיטה זו התגמול הינו לפי ביקור ללא בסיס שכר קבוע.
4. תפקידה של התובעת כדיאטנית בנתבעת מורכב מייעוץ קליני, העברת סדנאות והרצאות וכן השתתפות בישיבות צוות רב מקצועיות שבועיות וישיבות צוות רבעוניות. התגמול המשולם לתובעת משתנה בהתאם לאופי העבודה המבוצעת על ידה. בשנת 2012 החליטה הנתבעת כי דיאטנים המועסקים בשיטת שכר חודשי דוגמת התובעת יהיו זכאים לתוספת תשלום כאשר הם עוסקים בייעוץ קליני בתחום של הפרעת אכילה. גובה תוספת זו הועמד על ההפרש שבין השכר השעתי הרגיל לבין 110 ₪ לשעה. התוספת הותנתה במקור במספר תנאים: היא משולמת רק בגין שעת טיפול קלינית בתחום הפרעות אכילה, היא משולמת כנגד הגשת דיווח חודשי (ידני) על שעות הטיפול שבוצעו בתחום הפרעות אכילה, התוספת אינה חלק מהשכר הקובע לתשלום זכויות סוציאליות ופיצויי פיטורים.
5. מדובר בתביעה הנובעת מחוסר הבנה או בהיתממות בחוסר תום לב. התביעה שהוגשה במקור עסקה בטענה לאי עדכון שכר היסוד לשעה של התובעת וזאת בשונה מעדכון שכרן של דיאטניות אחרות. מאז דיון ההוכחות, לאחר שגם התובעת הבינה שאין כל בסיס לטענותיה השונות בדבר הפליה כביכול לאור שיטות שכר שונות הקיימות בקופה, "שיכללה" התובעת בסיכומיה שוב את טענותיה תוך הרחבת חזית אסורה, והעלתה טענה חדשה, לפיה הוכחה כביכול "הסכמה בכתב ובהתנהגות" לתשלום ערך שעה של 110 ₪ תוך שמבקשת שביה"ד יקבע כי ערך שעת עבודתה הינו 110 ₪. כל זאת כדי ליצור רושם מוטעה שכל שעות עבודתה בתחום הפרעות האכילה מהוות שעות קליניות, שאינן מותנות בדיווח וכאילו הנתבעת בחרה להפסיק מיוזמתה לשלם לה את ההשלמה "מסיבות לא ברורות" למרות שכביכול התובעת המשיכה לדווח על שעות עבודתה.

מעבר לכך, טוענת הנתבעת, כי יש כאן גם ניסיון של התובעת להתערבות בהסכמות קיבוציות במקום עבודה מאורגן, שכן בהסכם הקיבוצי לא הוסכם על תוספת שכר קבועה, אלא על רכיב של עבודה נוספת. עוד הוסכם כי רכיב זה אינו מהווה חלק מן השכר הקובע.

1. החל משנת 2012 ועד לתחילת 2016 הגישה התובעת דיווחים חודשיים בגין הטיפולים שביצעה בתחום הפרעות אכילה ובהתאם לכך שולמה לה התוספת. התובעת לא צירפה את דיווחי שעות עבודתה כדי להוכיח שאכן המשיכה לדווח משנת 2016 על שעות העבודה הקליניות בהפרעות אכילה והגישה תביעה לתשלום בגין מספר שעות עבודה, הגבוה בצורה משמעותית משעות נוכחותה בפועל ומשכך יש להטיל ספק במהימנותה.
2. אם בסופו של יום יתקבל אישור של הממונה על השכר, המאשר את תשלום תוספת הפרעות אכילה, הרי שמדובר באישור התוספת כפי ששולמה, as is, או בשינויים שייקבעו על ידו ולא מדובר באישור תשלום של 110 ₪ לשעה לתובעת כפי שהיא טוענת. גרסתה החדשה של התובעת לא נכונה, לא הוכחה, ואינה עולה מכתב התביעה וגם לא מתצהירי התובעת ועומדת בסתירה למסמכים והתכתבויות מזמן אמת.
3. כבר בשנת 2013 הדיאטנית המחוזית דאז, הגב' עינת בדיחי, פנתה לתובעת והבהירה לה כי התוספת מגיעה רק בגין שעות קליניות ועליה להימנע מדיווח של שעות שאינן שעות טיפול קליניות כשעות המזכות בתוספת זו. במהלך שנת 2016 נעשתה הצלבה נוספת בין הדיווחים שהעבירה התובעת לבין דו"חות הנוכחות והתברר שוב כי התובעת עושה דין לעצמה ומדווחת על כל שעות עבודתה (לרבות ישיבות צוות, ימי חופשה, שעות מחלה, וכיו"ב) כשעות של טיפולים בהפרעות אכילה. בעקבות גילוי העניין זומנה התובעת לשיחה עם הדיאטן המחוזי, דודי לביא. בשיחה זו הובהר לה שוב כי הזכאות לתוספת הינה רק בגין שעות טיפול קליניות וכי עליה לדווח על השעות הקליניות בצירוף רשימת המבוטחים שטופלו על ידה בשעות קליניות אלו. בתגובה טענה התובעת כי דרישה זו אינה מקובלת עליה וסירבה לה ואף סירבה לתקן את הדיווחים שהגישה לחודשים פברואר ומרץ 2016. ממועד זה ואילך הפסיקה התובעת להגיש דיווחים בגין טיפולים בתחום של הפרעות אכילה. לאור זאת, הנתבעת לא שילמה לה את התוספת.
4. בנוגע לתשלום הפרשי שכר ביחס ל"שיחות עם פסיכולוגים" - אין מדובר בשעת טיפול קלינית בתחום של הפרעות אכילה ולכן התובעת לא היתה זכאית לתוספת זו בגין זמני שיחות אלו (אלא אם כן מדובר בשיחות במסגרת ישיבות צוות שבועיות המשולמות בהתאם לנוהל). באשר ל"שיחות עם מטופלים שלא הגיעו או עם הוריהם" טוענת הנתבעת כי, ככל שהכוונה לטיפולים קליניים טלפוניים עם מטופלים של הפרעות אכילה הרי שרק לאחר התפרצות הקורונה התאפשר לקיים טיפול קליני טלפוני. בכל הנוגע לשיחות טלפוניות עם הורים של מטופל - אין מדובר בשעת טיפול קלינית בתחום של הפרעות אכילה, ולכן התובעת אינה זכאית לתוספת בגין שיחות אלו. בנוגע לתשלום הפרשי שכר עבור "עבודה משרדית שנעשתה במצב שבו לא הגיעו מטופלים" ולתשלום "הפרשי שכר ביחס לימי חופשה ומחלה שלא שולמו עד כה בתעריף הנכון" – לטענת הנתבעת, אין מדובר בשעת טיפול קלינית בתחום הפריעות אכילה ולכן התובעת לא זכאית לתוספת בגינם. עוד הוסיפה הנתבעת כי, מדובר בעובדת משכילה ולא בעובדת מוחלשת שלא ידעה בגין מה משולמת לה התוספת.
5. שכרן של דיאטניות אחרות שהובאו כדוגמאות על ידי התובעת שולם בשיטה אחרת ולא ניתן להסיק מהן לעניינה של התובעת. מוכחשת טענת התובעת כי הגב' סאיג הטעתה בזדון את ביה"ד לעניין זה, שכן כבר בתחילת חקירתה ציינה את הטעות לעניין שיטת תשלום שכרן של הגב' דפני והגב' דהאן. עוד לעניין זה טענה הנתבעת כי, לאור ויתור התובעת על עדותה של הגב' דפני שלא התייצבה לעדות, יש לדחות את כל הטענות לגביה. כן הוסיפה הנתבעת ונימקה מדוע לטענתה אין ליתן משקל לתמלולי השיחות בין התובעת לגב' דפני ובין התובעת לגב' דהאן ואין בהם כדי לתמוך בטענות התובעת.
6. יש לדחות את ניסיון התובעת ליצור רושם מוטעה, לפיו אין להתייחס לנוהל מחודש 3/20 ככזה שחל גם על התקופה הקודמת, שכן הנוהל בא לשקף מצב קיים, שנהג גם לפני חודש מרץ 2020.
7. התובעת אמנם זימנה את הגב' דפני להעיד מטעמה, אולם לאור העובדה שלאחר שלא התייצבה לדיון התובעת בחרה לוותר על עדותה, יש לדחות את כל טענות התובעת ביחס אליה.
8. הגב' סאיג הסבירה בחקירתה כי, בשל חיסיון רפואי, אין לה גישה למערכת המאפשרת בדיקה של תוכן שעות עבודתה של התובעת וכי באופן חד פעמי, לצורך התשלום לאחר הדיון המוקדם, נעשה חישוב השעות הקליניות על ידי הדיאטנית הראשית.
9. טענת קיזוז – לטענת הנתבעת, מתחילת שנת 2012 ועד תחילת שנת 2016 דיווחה התובעת ביתר על 366.72 שעות שבגינן שולמו לה תשלומי יתר המסתכמים לסך של 20,768 ₪ בגין תוספת הפרעת אכילה. התובעת לא הכחישה ולא סתרה את טענות הנתבעת לגבי תשלומי היתר, אלא למעשה הודתה שדיווחה על השעות שפורטו על ידי הנתבעת כדיווח יתר. בנסיבות אלה, לטענת הנתבעת, ככל שייפסק כי התובעת זכאית לתשלומים כלשהם מאת הנתבעת, יש לקבל את טענת הקיזוז במלואה.

דיון והכרעה

1. כבר כעת ייאמר כי מצאנו לקבל את תביעת התובעת בחלקה, כפי שיפורט להלן.
2. ראשית יובהר, כי לאור ההלכות שנקבעו בכל הנוגע לנוכחותם של נתבעים או נציגי חברות נתבעות במהלך חקירתם של עדי התביעה, זכותה של הגב' סאיג אשר היתה גם נציגת הנתבעת, להיות נוכחת באולם בעת חקירתם של עדי התביעה. יחד עם זאת, מובן כי עובדה זו הובאה על ידינו בחשבון בבואנו לשקול את מהימנותן ומשקלן של עדויות הצדדים.
3. בנוסף יצוין כי העובדה שהנתבעת בחרה שלא להביא לעדות מטעמה אף אחד מעובדיה, אשר היו מעורבים במהלך השנים בסוגיית זכאותה של התובעת לקבלת ההשלמה ובהתאם לטענת הנתבעת אף עמדו עימה בקשר ישיר, וביניהם גב' קטי ליפקא, הגב' עינת בדיחי ומר דודי לביא, הובאה אף היא בחשבון.
4. עם תחילת עבודתה של התובעת בשנת 1999 נחתם עימה הסכם העסקה אישי, אולם מן המידע שהובא בפנינו לא נמצא כי השינויים שחלו בתנאי העסקתה של התובעת במהלך השנים הובאו לידיעתה בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד. כך גם לא הובאו לידיעת התובעת בצורה מסודרת התנאים לתשלום בגין שעות הטיפול בהפרעות אכילה, כפי שאף עולה מחקירתה של הגב' סאיג (עמ' 22, שו' 14-15 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.22). עוד עולה מן המסמכים שהוצגו בפנינו כי התנאים לתשלום תוספת זו, אשר כאמור אף טרם אושרה לתשלום על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר, נקבעו בצורה מסודרת אך במסגרת הנחיה מיום 8.3.2020, כאשר הדיון המוקדם בתיק זה התקיים ביום 26.1.20. ספק אם ניתן היה להכין את ההנחיה מראשיתה ועד סופה בפרק הזמן מאז הדיון המוקדם ועד למועד פרסומה, אולם לא ניתן לבטל את השפעתו האפשרית של הדיון המוקדם והדברים שנאמרו בו על המועד בו הוצאה ההנחיה. מכל מקום, בין אם ההנחיה הוצאה בעקבות ניהול התביעה שבפנינו ובין אם לאו, לא ניתן להחיל אוטומטית את התנאים האמורים בה לעניין המחלוקת המצויה בפנינו.
5. מכלל המסמכים שהוצגו ולאור העדויות שנשמעו בפנינו, לא מצאנו כי בקבוצת הייחוס הרלוונטית לתובעת, שתנאי העסקתה נקבעו בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים החלים אצל הנתבעת, קיימות עובדות אשר שכר היסוד שלהן בגין שעות טיפול בהפרעות אכילה עמד על 110 ₪, כפי שיובהר להלן.

לגבי הגב' שיר דפני, אשר לא התייצבה לדיון ותצהירה הוצא מן התיק והגב' אתי דהאן, שהתובעת כלל לא זימנה אותה לעדות, אשר – כאמור - בהתאם להודאת הנתבעת תנאי העסקתן זהים לאלה של התובעת (עמ' 20, שו' 11-12 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.22) - לא מצאנו כי יש בהקלטות השיחות עימן שצורפו בנספח י"ב לתצהיר התובעת, כדי ללמד באופן ברור על כך שהן מקבלות סך של 110 ₪ לכל שעות עבודתן. לתיק גם לא צורפו תלושי שכר של שתי העובדות או מסמך רלוונטי אחר כלשהו. תמלול השיחות עימן לא הוגש כראיה חתומה כדין, אולם יש בשיחתה של התובעת עם הגב' דפני כדי להבהיר כי גם העובדות האחרות המועסקות במתכונת זהה לזו של התובעת אינן מקבלות הפקדות סוציאליות (תגמולים, פיצויים, קרן השתלמות) בגין השלמת שכר השעה ל- 110 ₪.

תנאי העסקתן של הגב' קריזנובסקי והגב' ידידיה היו שונים מאלה של התובעת ולכן השוואה אליהן אינה רלוונטית. התובעת לא צירפה תלוש שכר של הגב' קריזנובסקי ולא זימנה אותה לעדות, אולם התובעת עצמה הודתה כי היא מקבלת שכרה בהתאם להסכם הקיבוצי (עמ' 12 שו' 10-11 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.22). לגבי הגב' ידידיה, הן מתלוש שכרה והן מדבריה עצמה במסגרת עדותה עולה כי היתה מועסקת במתכונת אחרת מזו של התובעת (נספח י' לתצהיר התובעת, אשר עותק קריא ממנו הוגש לאחר ישיבת ההוכחות וכן בפרוטוקול הדיון מיום 2.3.22 בעמ' 15 לפרוטוקול שו' 12-13 ובעמ' 16 שו' 23-25).

1. בנסיבות האמורות, וגם לאור הוראות ס' 61 להסכם הקיבוצי מיום 31.10.18 (נספח ג'2 לתצהירה של הגב' סאיג), מצאנו כי הסכום ששולם כהשלמה ל- 110 ₪ לשעה בגין טיפול בהפרעות אכילה אינו חלק משכר היסוד. יחד עם זאת, כאמור, החלטה בדבר זכאותה של התובעת לזכויות סוציאליות בגין ההשלמה, ייקבע במסגרת הסדרה מול הממונה על השכר. יש לציין כי, כפי שעולה מתלושי השכר שצירפה התובעת לתיק, החל משנת 2012 עמד שכר היסוד שלה על כ- 53 ₪ לשעה ולאחר מכן עלה לכ- 56 ₪ לשעה בשנת 2016, וכי יש לחשב את גובה התוספת בגין הפרעות אכילה בהתאם.
2. לאור קביעתנו כי מדובר בתוספת לשכר היסוד ולא בחלק ממנו, ובהיות התובעת עובדת במשכורת חודשית ולא בשכר, ובהתאם להוראות חוק חופשה שנתית. תשי"א-1951 וחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, מצאנו לדחות את טענת התובעת לפיה יש להביא בחשבון את התוספת לצורך חישוב ערך ימי החופשה וימי המחלה.
3. בכל הנוגע לשאלת זכאותה של התובעת לקבלת ההשלמה גם בגין שעות עבודה שאינן שעות טיפול פרטני או ישיבות צוות רב מקצועי -
4. כאמור, במסגרת ההחלטה משנת 2012 לתשלום ההשלמה, התובעת לא קיבלה מסמך המבהיר בגין אילו פעילויות משולמת ההשלמה. מעבר לעובדה שכאמור, מצאנו שהגב' קריזנובסקי הועסקה במתכונת שונה מזו של התובעת, גם במכתב שהוצא לגב' קריזנובסקי ביום 23.3.2012 לפיו בגין שעות עבודה בהפרעות אכילה תקבל תמורה של 110 ₪ (נספח ב' לתצהיר התובעת), אין תשובה לשאלה מה כוללות "הפרעות אכילה".
5. בתכתובת דוא"ל מיום 30.10.13, שאליה התובעת אינה מכותבת (נספח ב' לתצהירה של הגב' סאיג) נכתב כי התובעת אינה זכאית לתשלום ההשלמה בגין ימי חופשה וכן כי יש לצרף דו"ח של מבוטחים שקיבלו טיפול כדי לבצע את ההשלמה. יחד עם זאת, גם בהתכתבות זו לא נשללה זכאות התובעת לקבל תשלום בגין טיפול עקיף במטופל, בין אם באמצעות שיחה עם בן משפחה של מטופל שלא הגיע לטיפול ובין אם בהתייעצויות עם אנשי צוות אחרים המטפלים באותו מטופל.
6. גם בסיכום הישיבה בין התובעת לבין מר דודי לביא מיום 1.6.2016 טענה התובעת כי מעולם לא קיבלה מסמך המגדיר את השעות שבגינן ניתן לקבל את ההשלמה. במסגרת זו ובניגוד לעמדת הנתבעת עצמה כפי שהוצגה בהליך, לפיה התובעת זכאית לקבלת ההשלמה בגין ישיבות צוות שבועיות (סעיף 39 לתצהירה של הגב' סאיג), טען מר לביא כי התובעת גם אינה זכאית לתשלום בגין ישיבות (לא היתה הבחנה בין ישיבות צוות רב מקצועי לבין ישיבות צוות אחרות). בנסיבות אלה, מסיכום ישיבה זו ניתן ללמוד שלנתבעת לא היתה "משנה סדורה" לעניין הזכאות לתשלום ההשלמה, ואף הגב' סאיג בעדותה התייחסה לשאלה בסוגיה זו כלהלן (עמ' 22, שו' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.22) –

"ש. למה דודי לא אומר לה ב 2016 שהיא מקבלת רק על טיפולים מול מבוטח או בטיפול שמבוטח יושב מולה

ת. לא יודעת להגיד"

1. בסעיף 9 לתצהירה של הגב' סאיג נכתב כי תפקידה של התובעת "מורכב מייעוץ קליני, העברת סדנאות והרצאות וכן השתתפות בישיבות צוות שבועיות". גם מן האמור בסעיף זה, אשר חזקה שנכתב ביישוב הדעת, עולה כי הנתבעת רואה במכלול עבודתה של התובעת, שאינו סדנאות, הרצאות וישיבות, כנכלל ב"ייעוץ קליני". בנוסף, כפי שהובהר, בגין ישיבות הצוות משלמת הנתבעת את ההשלמה ל- 110 ₪ לשעה.

1. במסגרת עדותה של ד"ר לוי, שניהלה את המרפאה בין השנים 2015-2019, אשר התרשמנו כי יש ליתן לה משקל מיוחד, התייחסה להגדרה של "טיפול קליני" כלהלן–

"ש. ספרי מה נחשב במרפאה שלכם כטיפול קליני. או כשעה קלינית.

ת. כל מה שאנו עושים זה קליני. גם לשבת בסמינר זה במידה מסוימת קליני. מפגש עם מטופלים. אני מתעדת כל שיחת טלפון, דיברתי עם עובדת שיקום אני מתעדת זה קליני אני מחויבת לתעד. כל מפגש עם מטופל עם המשפחה עם אנשי שיקום עם מטפלים במקצועות אחרים, אם זה מתוך המרפאה מחוץ למרפאה, ישיבות צוות הן הכרחיות גם מקבלים מידע ומתעדכנים עם מטופלים אחרים ומבינים ביחד חושבים ביחד תומכים אחד בשני, יש מטופלים עם מקרים מאד מאד קשים.

ש. האם את יכולה להרחיב על אפשרויות לטיפול לא קליני במהלך העבודה של סיגלית.

ת אין מושג כזה לא קליני. זה כמו שתשאל אם אצלי יש משהו שאני עושה שהוא לא קליני. אולי ללמד זה לא קליני, אבל כל השאר זה קליני. קידום הטיפול במטופל." (הדגשות לא במקור, ע.ר., עמ' 18 שו' 14-22 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.22).

1. גם הגב' קופלר בעדותה ציינה כי –

"ש. ספרי על אופן העבודה של סיגלית שעובדת איתך ביחד במרפאה.

ת זו מרפאה רב מקצועית שעובדת עם הפרעה שדורשת על פי כל הספרות המקצועית עבודה רב מקצועית. צריך לעבוד חוץ מהמטופל או המטופלת בדרך כלל, גם עם ההורים עם הפסיכולוג שמטפל בפציאנט/ית עם ההורים שלו עם בן הזוג אם יש , לפעמים עם בית ספר, עם מורה עם יועצת, זה בדרך כלל עם עוד שני פסיכולוגים, אחד עובד עם המטופל/ת ואחד עם ההורים. זה מחייב תיאום בין כל האנשים האלה.

ש. ספרי על יום עבודה של סיגלית

ת סיגלית פוגשת מטופל/ת לחצי שעה בדרך כלל, אם זה פעם ראשונה זה שעה, כשחוזר זה חצי שעה, מעבר לזה יש מטופל שלמשל לא מגיע, בדרך כלל חלק מההפרעה זה שהבנות לא רוצות להגיע כי הן לא רוצות שמישהו יגיד להן מה לאכול, הן לא רוצות שישקלו אותן, אז אם הן לא מגיעות סיגלית אמורה להתקשר למטופלת להתקשר לאמא שלה לאבא שלה להסביר למה להגיע, לשכנע להגיע, זה חלק מהעבודה שלה, לפעמים מחכים מחכה הורה בחוץ אז סיגלית צריכה לדבר אתו, לפעמים המטפל של הפציינטית נמצא במקום אחר, הם לא חלק מהצוות של מאוחדת אז סיגלית צריכה לדבר איתם ולתאם איתם. חלק מהמידע הרפואי מגיע מהפסיכולוג לסיגלית ולפעמים הפוך כי הבנות לא מבחינות הן יכולות לספר לדיאטנית שעברו פגיעה מינית אבל לא לספר את זה לפסיכולוגית וגם הפוך הן מספרות לפסיכולוגית שהן לא אכלו או הקיאו ולמעשה זה אינפורמציה רלוונטית לדיאטנית ולא לפסיכולוגית ולכן התיאום הוא מאד חשוב. מאחר וחלק מהפסיכולוגים לא עובדים אצלנו במאוחדת אלא באופן פרטי זה יוצא שסיגלית צריכה ליצור אתם קשר בשעות שהן לא שעות עבודה של סיגלית." (הדגשות לא במקור, ע.ר., עמ' 17 שו' 1-20 לפרוטוקול הדיון מיום 2.3.22).

1. יחד עם זאת, בכל הנוגע לטענתה של הגב' דפני במסגרת שיחתן המוקלטת לפיה היא מקבלת את ההשלמה גם בגין שעות שמטופל לא מגיע (עמ' 20 לתמלול שצורף כנספח י"ב לתצהיר התובעת, שו' 5-11), מדובר באמירה שלא הוצג לה ביסוס וכאמור, הגב' דפני אף לא התייצבה למתן עדות. בנסיבות אלה, המשקל שניתן ליתן לאמירה זו הוא נמוך עד זניח.
2. לאור האמור לעיל, ובעיקר כפי שהתרשמנו מעדויותיהן של ד"ר לוי והגב' קופלר, בהיעדר עדות נגדית מסודרת מצד הנתבעת, וכן נוכח העובדה כי שעות טיפול או שעות טיפול קליני הוגדרו לראשונה בצורה מסודרת רק במסגרת ההנחיה מיום 8.3.20, מצאנו לקבוע כי יש לשלם לתובעת את התוספת בגין כל שעות עבודתה במרפאה, אשר כללו עיסוק בענייניהם של מטופלים, בין אם במפגש עימם, בשיחות טלפון עימם או עם בני משפחותיהם או עם כל גורם מטפל רלוונטי אחר. יחד עם זאת, וכפי שגם ד"ר לוי ציינה, לא מצאנו כי התובעת זכאית לתשלום התוספת בגין הרצאות או השתלמויות בהן השתתפה, למעט הישיבות המקצועיות השבועיות, שלגביהן אין מחלוקת בדבר זכאותה של התובעת לקבלת התשלום. עוד מובהר כי, בגין שעות שהייה במרפאה שבהן התובעת לא עסקה בענייניהם של מטופלים כפי שהובהר לעיל, התובעת אינה זכאית לתשלום התוספת.
3. נוכח טענות התובעת לפיה יש לשלם לה את התוספת בגין כל שעות עבודתה, לרבות בגין ימי החופשה ובגין ימי המחלה, וכי משכך החל משנת 2016 הגישה את הדו"חות לשם קבלת התוספת בהתאם לגישתה זו, לא מצאנו מקום להידרש להכרעה בשאלה האם הדו"חות הועברו על ידי התובעת לנתבעת, אם לאו, שכן ממילא אינם רלוונטיים לחישוב שכרה של התובעת כפי שקבענו לעיל.
4. בכל הנוגע לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת – הנתבעת לא הציגה פירוט מדויק בנוגע לסכום הקיזוז הנטען על ידה (20,768 ₪ בגין 366.72 שעות), ולכן ניתן היה לדחות את הטענה. יחד עם זאת, לאור החלטתנו בכל הנוגע לשעות שבגינן יש לשלם לתובעת את ההשלמה לשכר שעתי של 110 ₪, תהא הנתבעת רשאית להגיש פירוט של השעות שלא זיכו את התובעת בהשלמת שכר כאמור ואשר שולמו לה במהלך השנים, תוך פירוט התשלומים שבוצעו בגינן. את הסכום שיתקבל, אשר לא יעלה על סכום הקיזוז כאמור, תהא רשאית הנתבעת לקזז מן הסכום שיעמוד לזכות התובעת בהתאם להוראות ס' 45 כאמור, ככל שיעמוד.

סוף דבר

1. לאור כל האמור תביעתה של התובעת מתקבלת באופן חלקי לגבי שעות עבודתה בפועל במרפאה כאמור בסעיף 45 לעיל, ונדחית בכל הנוגע לתשלום בגין ימי חופשה, דמי מחלה, הרצאות והשתלמויות ושעות שהייה במרפאה שאינן שעות עבודה בפועל בתחום הפרעות האכילה. מנגד, מתקבלת באופן עקרוני טענת הקיזוז של הנתבעת כאמור בסעיף 47.
2. נוכח התוצאה אליה הגענו, לאחר מחשבה נוספת, ולשם ייעול ההליך, החלטנו כי – בשונה מן האמור בהחלטה שניתנה בסיום הדיון מיום 2.3.22, התובעת תגיש תוך 30 יום את חישוב הפרשי השכר שלטענתה מגיעים לה בהתאם לאמור בפסק הדין דלעיל, לאחר ניכוי הסכומים ששולמו לה בעקבות הדיון המוקדם שהתקיים בתיק. התובעת תגיש דו"חות נוכחות מפורטים בגין כל אחד מן החודשים שבגינם היא טוענת לזכאות לתשלום. עד המועד האמור רשאית הנתבעת להגיש את תחשיביה לביסוס טענת הקיזוז כאמור בסעיף 47 לעיל.
3. לעיון בחלוף המועד כאמור בסעיף 49.

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ב, (05 ספטמבר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.