ביום 27 בפברואר, 2019, נתתי צו עיקול זמני על נכסי הנתבעים, הם המבקשים בבקשה בפניי, המצויים בידי מחזיקים שונים.

ביום 1 באפריל, 2019, הגישו הנתבעים בקשה לביטול צו העיקול הזמני.

ביום 5 במאי, 2019, לאחר שמועד הדיון שנקבע על ידי נדחה לבקשת הנתבעים, התקיים בפניי דיון בבקשה.

טענות התובעת

התובעת, היא המשיבה בבקשה שבפניי, טוענת כדלקמן:

1. משנת 2001 נהגה הנתבעת 1 להזמין מהתובעת מוצרי שיש ואבן בהיקפים גדולים, והייתה אחד מלקוחותיה הגדולים של התובעת.
2. התובעת אוחזת בשיקים שמשכה או הסבה הנתבעת 1, בסך כולל של 2,209,142 ₪ (להלן – "השיקים"), אשר נמסרו לתובעת מכח הסכם להספקת סחורה בין הצדדים, במסגרתו התחייבה הנתבעת 1 לשלם את מלוא התמורה בגין סחורה שסופקה לה.
3. הנתבעים 2-5 חתמו על ערבות אישית ועל שטרי חוב להבטחת התחייבויות הנתבעת 1 כלפי התובעת.
4. השיקים חוללו ע"י הבנקים הנמשכים, בין אם מסיבת אין כיסוי מספיק ובין אם מפאת הגבלה שהוטלה על חשבונם של מושכי השיקים.
5. חובה הכולל של הנתבעת 1 לתובעת עומד נכון ליום הגשת הבקשה על סך של כ- 7.64 מליון ₪ והתובעת אוחזת בשיקים נוספים בסך של כ- 7 מליון ₪, אשר נכון למועד הגשת הבקשה טרם חוללו.
6. בפגישות שהתקיימו במהלך חודש פברואר 2019 הצהירו הנתבעים 2 ו-3 בפני מנהלי התובעת כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכליים משמעותיים, המונעים ממנה לפרוע את חובותיה, וכי כלל השיקים המעותדים שמחזיקה התובעת צפויים להיות מחוללים. בנוסף, הודיעו הנתבעים 2 ו- 3 לתובעת, כי הם פועלים להעברת פעילותה של הנתבעת 1 לחברה אחרת.
7. בשיחה שהתנהלה בין נציגה לבין הנתבעים 2 ו- 3 ביום 5 בפברואר, 2019, הודה הנתבע 2 במפורש בקיומו של חוב הנתבעת 1 כלפי התובעת בסך של 7 מליון ₪.

טענות הנתבעים

1. הנתבעת 1 מודה, כי לאחרונה נכנסה לקשיים כלכליים, אולם לטענתה מעולם לא התכחשה לחובותיה האמיתיים לתובעת ופעלה להעברת כספים בגין שיקים שסורבו (בין אם שיקים שנמשכו על ידה ובין אם שיקים של לקוחותיה שמסרה לתובעת) במזומן או בהעברות בנקאיות.
2. בפגישות שנערכו בין הצדדים סוכם על מנגנון להמשך ההתקשרות, באופן של פריסת החוב בגין העבר והמשך אספקת סחורה על בסיס מזומן, וכך התנהלו הצדדים במשך מספר חודשים. מדי פעם בקשה הנתבעת 1 למשוך מהתובעת שיקים שהיו בחזקתה ושלא היה צפוי להיות להם כיסוי במועד פרעונם, ובמקביל הפקידה הנתבעת 1 כספים בחשבון התובעת כנגד שיקים אלה. לעיתים עלה גובה ההפקדה על סכום השיקים שנמשכו חזרה כאמור.
3. התובעת החלה להפיץ שמועות על מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 בקרב לקוחות נאמנים שעובדים עם הנתבעת 1 במשך שנים רבות, על מנת לשכנע אותם לעבוד ישירות מול התובעת, והכל על מנת להביא לחיסול עסקי הנתבעת 1 ולהשתלט על לקוחותיה.
4. בתחילת ההתקשרות עם התובעת, לפני כעשרים שנים, סוכם על הנחה בגובה של 3% מהמחזור החודשי. בתחילת ההתקשרות התובעת עמדה בהסכמה זו, אולם לאחר מכן זנחה אותה ולא העניקה את ההנחה, על אף בקשות חוזרות ונשנות של הנתבעת 1. מכאן, שחובה האמיתי של הנתבעת 1 לתובעת צריך להיות נמוך יותר לפחות בגובה ההנחה כאמור.
5. בפגישות שהתקיימו במהלך חודש פברואר 2019 סוכם שהצדדים ימשיכו לעבוד באופן המפורט בסעיף 2 לעיל. בהתאם, בוצעו העברות בנקאיות והופקדו כספים בסך כולל של 323,142 ₪.
6. למרות זאת, החלה התובעת להפקיד לחשבונה שיקים בהם החזיקה, לטענת הנתבעים, שלא כדין, שכן קיבלה תמורה בגינם בעבר. הנתבעים טוענים, כי השיקים המפורטים בכתב התביעה שולמו אף הם.
7. הנתבעים מעלים טענות שונות באשר לתוקפן של הערבויות שנחתמו ושל שטרי החוב, לרבות טענות התיישנות, פקיעת השטרות עקב מילוי החובות שלהבטחתם ניתנו וכן טענת זיוף חתימתה של הנתבעת 5, אשתו של הנתבע 2, על שטר החוב.

הדיון בפניי

בדיון שהתקיים בפניי נחקר מר חיים אלקבץ, דירקטור ובעל המניות של 50% מכלל מניות התובעת (להלן – "מר אלקבץ"). כן נחקרו הנתבעים 2 ו- 3.

מר אלקבץ העיד, כי מחודש אוגוסט 2018 הנתבעת 1 לא שילמה באופן שוטף, וכי מדי פעם ביקש הנתבע 2 שהתובעת תלווה לנתבעת 1 כספים כנגד שיקים שמסר לתובעת, ואשר בשלב מאוחר יותר חוללו. עוד העיד, כי באחד המקרים הנתבעים ביקשו לקבל מהתובעת שלושה שיקים, ע"ס 300,000 ₪ כל אחד, אותם ימסרו לשוק האפור ויתנו לתובעת סך של 700,000 ₪, מתוך מה שיקבלו מהשוק האפור. התובעת סירבה לכך, וכן סרבה להצעת הסדר לפיה התובעת תמשיך לספק לנתבעת 1 סחורה, תוך שמחצית התמורה תשולם במזומן והיתר ישולם "בעתיד הרחוק". בנוסף, העיד מר אלקבץ כי לאורך כל השנים קיבלה הנתבעת 1 את ההנחה המוסכמת בגובה 3% וכי עניין זה משתקף בחשבוניות שנמסרו.

הנתבע 2 העיד כי הנתבעת 1 כבר אינה פעילה וכי במחסן בו נוהלה פעילות הנתבעת 1 עובדת כעת חברה אחרת, בשם יבואן הצפון בע"מ, המנוהלת ע"י בנו (ככל הנראה הכוונה הייתה לנתבע 4, שלא העיד בפניי – א.ה.). עוד העיד הנתבעת 2 כי יבואן הצפון בע"מ ובנו לא שילמו לנתבעת 1 עבור המחסן והציוד שבו, וכי "בעתיד ישלמו, אין לו כסף לשלם עכשיו" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-4).

הנתבע 3 העיד, שיבואן הצפון בע"מ לא קשורה לנתבעת 1, וכי הוקמה על מנת לייבא מוצרים נוספים מלבד אבן קיסר. הנתבע 3 אישר כי אחיו מנהל את פעילות יבואן הצפון בע"מ מאותו מחסן עם אותן משאיות ואותם עובדים, ולשאלה האם על כל זה יצטרך לשלם בעתיד ענה "כן. היום אני לא יודע מה התוכניות שלי אחי" ואישר שלא היה סיכום לגבי סכום התשלום לנתבעת 1 ע"י יבואן הצפון בע"מ (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 25-30).

השיקולים במתן צו עיקול זמני

1. מטרת הסעד הזמני הינה לשמר מצב קיים ולקבע את מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה, וזאת על מנת לאפשר את ביצוע פסק הדין כאשר ינתן (ראה לעניין זה א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שתיים עשרה, בעמ' 859).
2. הלכה היא, כי כאשר מוגשת בקשה לביטול צו עיקול זמני, נדרש בית המשפט לשקול את הבקשה להטלת עיקול מלכתחילה (ראה לעניין זה רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן, פד"י נא(3) 789). לפיכך, יש לבחון מחדש את התנאים שיש למלא לשם הטלת עיקול זמני.
3. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות") קובעת כדלקמן:

(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש;

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא ינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

1. כאשר הסעד הזמני הוא צו עיקול זמני, קובעת תקנה 374(ב) לתקנות, כי "בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".
2. מכאן, הרי שעל בית המשפט לבחון שני שיקולים עיקריים – האחד, סיכויי התביעה, והשני – מאזן הנוחות וההכבדה על ביצוע פסק הדין.
3. לעניין סיכויי התביעה – יש לבחון האם קיימות ראיות לכאורה מהן נראה כי המבקש את הסעד הזמני עשוי לזכות בהליך. בהקשר זה די שבית המשפט ישתכנע שהתביעה אינה טורדנית וכי קיימות שאלות המצריכות דיון. יודגש, כי במסגרת זו, אין צורך לפסוק באופן סופי בדבר צדקתו של מי מבעלי הדין, שכן שיקול הדעת המופעל במסגרת בקשה לסעד זמני נועד אך ורק לצורך קביעתה לכאורה של זכות ולא לצורך החלטה סופית במחלוקת שבין הצדדים (ראה לעניין זה רע"א 1379/16 מראון נופי נ' סאמי נופי, פורסם בנבו 3.4.2016).
4. לעניין מאזן הנוחות וההכבדה על ביצוע פסק הדין – יש לבחון את הנזק שייגרם למבקש במידה ולא יינתן הסעד, לבין הנזק שייגרם למשיב אם ינתן הסעד.
5. בין שני השיקולים הללו, סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, מתקיימת "מקבילית כוחות". ככל שסיכויי המבקש לזכות בהליך גבוהים יותר, כך יטה בית המשפט להקל בדרישה כי מאזן הנוחות ייטה לטובתו, ולהיפך (ראה לעניין זה רע"א 9623/17 גבע נ' ורינט מערכות בע"מ, פורסם בנבו 23.1.2018).
6. בנוסף לשני שיקולים אלה, על בית המשפט לבחון שיקולים שביושר, תום לב ומידתיות.

ומן הכלל אל הפרט

לעניין סיכויי התביעה – כאמור, במסגרת בקשה לסעד זמני בוחן בית המשפט את קיומה של עילת תביעה, באופן שדי כי קיימת שאלה שראויה להתברר ואשר מצדיקה את מתן הצו. בנסיבות העניין, וכפי שעלה מחקירות המצהירים, אני סבורה כי יש אכן יש שאלות משמעותיות המצריכות בירור, הן שאלות המתייחסות לחוב הנתבעת 1 לתובעת, והן שאלות שיש לברר בעניין הערבויות ושטרי החוב עליהם חתומים הנתבעים 2-5.

לעניין מאזן הנוחות – הנתבעים 2 ו- 3 העידו כי התובעת אינה פעילה, ומהתרשמותי עולה כי אכן נעשה נסיון להעביר את פעילותה לחברת יבואן הצפון בע"מ, באופן שיש בו כדי לחמוק ממילוי חובות הנתבעת 1 כלפי התובעת ונושים נוספים, ככל שקיימים. אין זה סביר, שחברה תסיים את פעילותה תוך מסירת מחסניה וציודה לחברה חדשה, העוסקת באותו תחום ובניהול אותם גורמים, מבלי שתקבל על כך תמורה ולו מינימלית, ובלי שתעשה שימוש בתמורה זו כדי לשלם את חובותיה לנושיה. על כן, סבורה אני כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת התובעת וכי יש להותיר את צו העיקול על כנו, על מנת שלא תמצא עצמה התובעת מול שוקת שבורה.

מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה, כי בבקשה לביטול העיקול הודו הנתבעים בקיומו של חוב כלפי התובעת, אם כי חלקו על גובה החוב. גם בשיחות בין נציג התובעת לבין הנתבעים 2 ו- 3 הודו הם בקיומו של חוב. לא מצאתי במסמכים שהוצגו ביסוס לגובה החוב המוסכם על הנתבעים, אלא רק טענות כלליות בלבד, אבל אין חולק כי גם לגישת הנתבעים, הם חייבים סכום משמעותיים לתובעת.

סיכום

לאור כל האמור לעיל, לאחר ששוכנעתי כי קיימת עילת תביעה הדורשת בירור במסגרת ההליך העיקרי, ולאחר ששקלתי את מאזן הנוחות, הגעתי למסקנה כי אין מקום לביטול צו העיקול הזמני והוא יוותר על כנו.

הוצאות הבקשה בסך 1,200 ₪ יושתו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ט, 23 מאי 2019, בהעדר הצדדים.