1. לפני תביעה לפסק דין הצהרתי שיכריז כי התובע זכאי לשכר טרחת עורך דין בהתאם להסכמים שנערכו בינו לבין מי מהנתבעים ובהתאם לכל דין אחר.

הנתבעות 2,3 הגישו בקשות לסילוק התביעה נגדן על הסף. הנתבע 1 לא הגיש בקשה נפרדת אך טען טענות לסילוק על הסף במסגרת כתב ההגנה שהגיש, וחזר עליהן בישיבת קדם משפט מיום 19.7.20.

טענות התובע

1. התובע, עורך דין, עסק לטענתו לאורך 25 שנים בקידום תכנית מתאר להקמת מאות יחידות דיור על המקרקעין של לקוחו נתבע 1/קיבוץ אפק (להלן: "הקיבוץ"). לטענתו, הוא ייצג את הקיבוץ בפני ועדות לתכנון ובנייה, בפני ועדת החקירה לשינוי הגבולות המוניציפליים של קריית ביאליק, עתירות בבתי משפט, הליכים מסחריים לרבות בנייה ועסקות קומבינציה והשקיע בכך אלפי שעות עבודה במהלך השנים.

הסכם שכר הטרחה בינו לבין הקיבוץ הבטיח לו שכר שייגזר משווי המקרקעין שיופשרו לבנייה ומהעסקאות שתיעשינה בהם. כשעבודתו החלה לשאת פרי, הודר התובע ונושל מזכויותיו.

1. התובע טוען כי ביום 12.3.12 הודיעה לו חברת אפריקה ישראל/נתבעת 2 (להלן: "אפ"י") כי הוא מתבקש לחדול לפעול עבורה הן במישרין והן בעקיפין בקשר עם קידום התב"ע שבנדון. לטענתו בין הקיבוץ לאפ"י נכרת הסכם לטובת צד ג הוא התובע, המעגן את זכויות התובע שבהסכם שלו עם הקיבוץ.
2. ביתר פירוט נטענות על ידי התובע העובדות שלהלן:
3. בשטחי הקיבוץ היו מצויות קרקעות בייעוד חקלאי ובהן שטח של 89 דונם בבעלות פרטית של הקיבוץ, בגושים 10490, 19491.

בשנת 1992 או בסמוך לכך נוצרו נסיבות שאִפשרו לשנות את ייעוד הקרקע החקלאית לייעוד מגורים ולקדם עליה תכניות בנייה. הקיבוץ פנה לתובע שיפעל עבורו לקידום התכנית.

1. ביום 4.6.92 נחתם בין התובע לקיבוץ הסכם שכר טרחה (נספח א' לתביעה) הקובע בסעיף 3 כי התובע יהא זכאי לשכ"ט בשיעור 1% + מע"מ מכל תמורה שיקבל הקיבוץ בגין מכירת המקרקעין הנ"ל (המכונה ע"י התובע :שכה"ט הבסיסי). בסעיף 5 להסכם נקבע כי נוסף על שכה"ט הבסיסי, יהיה התובע זכאי ל-1.5% + מע"מ משווי כל עסקה ממי שירכוש את הזכויות בבתים שייבנו על המקרקעין (לרבות חוכרים, שוכרים וכיו"ב) (להלן: "שכ"ט של הרוכש").

בסעיף 4 להסכם נקבע כי הקיבוץ רשאי להמחות את חובת תשלום שכר הטרחה הבסיסי, בו הוא מחויב, לצד שלישי שיתקשר עם הקיבוץ בקשר למקרקעין, ואם הקיבוץ לא יגיע להסכמה עם הצד השלישי על המחאת החוב, יהיה הקיבוץ מחויב בשכ"ט בסיסי מופחת בשיעור 0.5% + מע"מ (להלן: "שכה"ט הבסיסי המופחת").

1. ביום 30.11.99 על רקע חובותיו הכבדים של הקיבוץ לבנקים, כרת הקיבוץ הסכם עם המטה לביצוע הסדר הקיבוצים בע"מ (להלן: המטה) במסגרתו יפעל המטה לפרוע את החובות לנושים באמצעות מקרקעי הקיבוץ.

לטענת התובע, בהסכם בין הקיבוץ למטה עוגַן מעמדו ואושר תוקפו של הסכם שכר הטרחה בסעיף 6 להסכם, בו נקבע כי השירותים הנדרשים לצורך ביצוע הסדר החוב יינתנו גם ע"י יועצים שהקיבוץ התקשר עמם.

1. בהתאם, המשיך התובע להשקיע ממרצו לקידום תכנית להפשרת המקרקעין למגורים. התובע מפרט בתביעתו פעולות שביצע בשנות התשעים ועד 1999 (איחוד וחלוקה, פיצול, הכנת תב"ע, התקשרויות עם שמאים ויועצים). בסופו של דבר "תכנית אפקה", שבעניינה פעל, לא אושרה.

ביום 2.6.02 אישרה הוועדה המקומית קריות את התכנית להקמת 270 יחידות דיור על מקרקעי קיבוץ אפק, שעליה עבד התובע (תוכנית המכוּנה: "ביאליק על הפארק") והתכנית עברה לאישור הוועדה המחוזית. ב-1.9.03 החליטה הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים כי כל השטח הכלוא בין כביש עוקף קריות לכביש 781, שמקרקעי הקיבוץ מצויים בו, יתוכנן במסגרת תכנית אחת כוללת. תכנית זו איימה לבלוע את תכנית ביאליק על הפארק והתובע יצא למערכה משפטית שכללה ערר בפני ועדת הערר לעניין קרקע חקלאית במשרד הפנים. הערר התקבל, התכנית ביאליק על הפארק המשיכה להתקדם.

ב-2008 הגיש התובע ערר על החלטת הוועדה המחוזית ועתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הש' וילנר) ואחר כך עתירה לבג"ץ (בג"ץ 3017/11).

התובע המשיך לקדם את התכנית וביום 10.6.13 החליטה הוועדה על הפקדת התכנית בתנאים. ב-1.11.14 הופקדה התכנית. ב-1.2.16 אושרה תכנית המתאר "ביאליק על הפארק" והמקרקעין הופשרו לבנייה.

1. במקביל לקידום תב"ע למגורים על המקרקעין, התבקש התובע על ידי הקיבוץ לאתר יזם להסכם קומבינציה על המקרקעין שמתמורתו ימומן חלקו של הקיבוץ בייזום התכנית והסכם לביצוע 48 יחידות דיור קיימות בשטח הקיבוץ.

התובע ניהל משא ומתן בשם הקיבוץ ב-1995 עם חברת הבנייה מושקוביץ בע"מ בסופו נחתם הסכם אופציה לרכישת המקרקעין ע"י מושקוביץ. בנוסף התקשר הקיבוץ עם מושקוביץ למתן שירותי בנייה לתוספת בנייה של 48 יחידות דיור בקיבוץ. בפועל, ההסכמים עם חברת מושקוביץ בוטלו לאחר שזו נכנסה לחדלות פירעון ובסוף פורקה.

1. ב- 2003 נכרת הסכם בין אפ"י לקיבוץ, הסכם אותו לא ראה. לטענתו, ביום 18.2.12 הודיע לו ב"כ אפ"י, עו"ד יוסי פלח כי אפ"י רכשה 8 שנים לפני כן את המקרקעין. התובע השיב לעו"ד פלח כי קיים הסכם שכה"ט וציין בפניו את העבודה הרבה שהוא מבצע. בתגובה, ביום 12.3.12 שלח עו"ד פלח מכתב לתובע בו הוא מתבקש לחדול מכל עיסוק בקידום התב"ע.
2. לטענת התובע אין בכוחה של ההודעה לבטל את זכויותיו שבהסכם עם הקיבוץ ועל כן המשיך לקדם את התב"ע. לטענתו הוא זכאי לקבל, 1% על כל מכירה לאפ"י מהקיבוץ ו-1.5% מכל רוכש לכשתימכרנה הדירות.

הגנת הנתבעים וטענות הצדדים לעניין הסילוק

1. הקיבוץ מפרט את הרקע העובדתי לפיו, במהלך שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הוא נקלע לחובות בהיקף של כ-100 מיליון ₪. החובות העיקריים היו לבנקים. על רקע המצב הקשה, ביוני 1992 נחתם הסכם שכ"ט עם התובע שבבסיסו רצון הקיבוץ להפשיר לבנייה חלק מהקרקעות שבבעלותם הפרטית במסגרת שינוי תב"ע, לקבל היתרים לבנות ולמכור לצדדי ג' על מנת לכסות את החובות.

ככל הנראה התובע פעל לייזום תכנית לשינוי ייעוד הקרקע במחצית הראשונה של 1993. לקיבוץ אין מידע על כך כי התובע לא שיתף את הקיבוץ במהלכיו. מכל מקום תכנית זו לא אושרה.

1. בשנת 1995 נחתם הסכם אופציה עם חברת מושקוביץ בע"מ לביצוע עסקת קומבינציה והסכם בנייה במקרקעין של הקיבוץ (נספח ב' להגנת הקיבוץ). בהסכם נקבע, בין השאר, שמושקוביץ מקבלת על עצמה את כל התחייבויות הקיבוץ כלפי העוסקים במלאכת התב"ע ביניהם התובע.
2. על רקע חוסר ההצלחה בשינוי התב"ע, החל הקיבוץ לנהל מגעים עם המטֵה במטרה להצטרף להסדר הקיבוצים שהינו הלכה למעשה הסדר נושים, וכן במטרה שהמטה יספק שירותים שונים לקיבוץ. התובע ידע כי הקיבוץ עתיד לחתום על ההסכם עם מטה ההסדר.
3. ביום 30.11.99 נחתם ההסכם בין המטה לקיבוץ וגם התובע הוחתם עליו. במסגרת ההסכם מונה ראש המטה ד"ר אריאל הלפרין כנאמן ונקבע כי הוא יטפל ויפעל כנאמן של הקיבוץ בכל העניינים הנוגעים לביצוע הסדר החובות, עסקת המקרקעין והוצאה לפועל של עסקת הקומבינציה עם מושקוביץ. נקבע בהסכם כי אם האופציה שניתנה ביחס לעסקת הקומבינציה עם מושקוביץ תבוטל או לא תמומש או לא תצא לפועל מכל סיבה שהיא, יפעל הנאמן לגיבוש עסקה אחרת בקרקע הפרטית.

כך, ההסכם הפקיע מהקיבוץ את השליטה בהליכי תכנון, ייזום, בנייה, מכירת דירות וכיו"ב. השליטה עברה לנאמן במיוחד בכל הנוגע למקרקעין הפרטיים של הקיבוץ הרלוונטיים להסכם שכה"ט עם התובע. לגבי ייעוץ ו"עסקאות נדל"ן" נקבע בהסכם כי היועצים יפעלו בשיתוף פעולה עם הנאמן ובהתאם להנחיות שיינתנו על ידו. עסקאות הנדל"ן הוגדרו ככוללות שני עניינים ספציפיים: עסקת הקומבינציה עם מושקוביץ ועסקת מקרקעין של קרקעות מינהל שהושכרו לקיבוץ ויועדו להשבה למינהל. קרקעות אלה אינן רלוונטיות להסכם שכר הטרחה

1. לאחר שמושקוביץ קרסה נודע לקיבוץ כי התובע פועל למציאת עסקה אחרת. התובע לא דיווח על כך לקיבוץ ולא קיבל אישורו, אלא פעל מאחורי גבו. הואיל וכך, ביום 17.4.01 כתב מרכז המשק מכתב לתובע בו הבהיר שהתובע לא התבקש והוא נדרש לחדול ממשא ומתן עם גורמים חדשים לגיבוש עסקת קומבינציה וכי יש להפנות את המתעניינים למרכז המשק מידית.
2. התובע ידע בזמן אמת שאין לו סמכות להמשיך ולנהל את פרויקט מושקוביץ וכך הוא גם לא פנה לרשויות המס בבקשה לביטול השומה שנקבעה בעקבות עסקת הקומבינציה. מי שטיפל בכך היה משרד עו"ד יגאל ארנון, תוך שד"ר אריאל הלפרין מלווה את המהלך.
3. מאז שלהי 2001 אין לקיבוץ קשר עם התובע, התובע לא עדכן על כל פעולה (למעט אפיזודה ב-2004 שעליה יפורט להלן), וגם לא היה לו קשר עם הנאמן.
4. ב-31.12.03 נחתמה עסקת מכר המקרקעין מושא עסקת הקומבינציה שהתבטלה, לאפ"י. עורך הדין שייצג את הקיבוץ בעסקה היה משרד עו"ד יגאל ארנון. עסקה זו פורסמה בעיתונות. התובע ידע בזמן אמת על העסקה. ביום 9.2.04 כתב התובע לקיבוץ מכתב. בזו הלשון: "הנדון: חוזה מכר קיבוץ אפק – אפריקה ישראל... מאז שיחתנו הטלפונית מיום 5.1.04 עדיין לא שלחת לי את החוזה בעניין שבנדון..., ללמדך שטענת התובע לפיה נודע לו על ההסכם רק בשנת 2012 אינה אמת. מרכז המשק השיב במכתב מיום 5.3.04 כי אפ"י לקחה על עצמה לפעול לקידום תכניות של השטח מושא ההסכם, לאחר שנים של קיפאון בכל הנוגע לייזום תכניות לגבי קרקעות הקיבוץ, וכי מאחר שהחוזה מ-1992 בין הקיבוץ לתובע בקשר לקידום וייזום הליכי התכנון על מקרקעי הקיבוץ לא בוצע ו/או נזנח, מסרב הקיבוץ למסור לתובע עותק מההסכם. המכתב נשלח בדואר רשום ובפקס למשרדו של התובע.

אם טענת התובע היא כי ההסכם עם אפ"י מהווה הפרת הסכם 1992, הרי שתביעתו התיישנה לפני שנים רבות ויש לסלקה על הסף.

1. התובע לא גילה לבית המשפט שהוא בעל זכויות אישיות במקרקעין באזור וייצג בעלי זכויות אחרים, ולכן ככל שפעל לקידום תכנית, הוא עשה זאת כבעל אינטרס אישי ולא לבקשת הקיבוץ. התובע נשכר בשנת 1992 לצורך שינוי התכנית על מקרקעי הקיבוץ ולא לשינוי גבול הנוגע לבעלי זכות אחרים (בהם התובע עצמו). ובכלל – התכנית שאושרה ב-2016 ושאליה מתייחס התובע כאילו הוא הביא לאישורה, היא תכנית שיזמה רמ"י ועיריית קריית ביאליק. מדובר בתכנית רחבת היקף, בעוד שטח הקיבוץ מתוכה הוא כ-5.5% בלבד. אם התובע התיימר לייצג את הקיבוץ הרי שפעל בחוסר סמכות.
2. התובע לא זכאי לשכר טרחה. על פי ההלכה, ללקוח יש זכות להשתחרר מההסכם. עורך דין לא יכול לכפות עצמו על מי שלא מעוניין בשירותיו. ההסכם הוא "על בסיס הצלחה" – מה שלא התקיים בענייננו.
3. העובדה ש-23 שנים לאחר החתימה על הסכם שכ"ט וכ-18 שנים אחרי שנותק הקשר עם התובע, אושרה תכנית אחרת, שהקיבוץ כלל אינו היוזם שלה, אינה מקימה לתובע זכות תביעה כלשהי.
4. אפ"י והמטה מצטרפים לטענות הקיבוץ ומוסיפים דגשים לעניינם.
5. לטענת אפ"י התביעה היא לקבלת שכר טרחה מכוח הסכם שכ"ט של התובע עם הקיבוץ משנת 1992. אפ"י אינה צד להסכם זה ואינה צד לכל הסכם שהוא עם התובע. התובע לא הצביע מכוח מה נוצרה התחייבות אפ"י כלפיו. בהסכם בין אפ"י לקיבוץ אף נכתב שההסכם לא יהווה חוזה לטובת צד ג' כלשהו (סעיף 22.5 להסכם) כך שגם יריבות שכזו לא נוצרה.

כעולה מכתב התביעה, התובע ידע בזמן אמת אודות ההסכם בין הקיבוץ לאפ"י (בשנת 2003). בפועל, התובע מעולם לא העלה טענות בדבר זכותו לשכ"ט מאפ"י, שעה שידע כי אפ"י רכשה את המקרקעין ופועלת בעצמה להשבחתם.

1. אין ממש בטענת התובע לגרם הפרת חוזה על ידי אפ"י בעצם התקשרותה עם הקיבוץ, זאת הואיל ואחד מיסודות העילה הוא ביודעין, היינו כי "המתערב" שגרם להפרה היה מודע לקיומו של החוזה ולכך שפעילותו עלולה לגרום להפרת אותו חוזה. מאחר ואפ"י טוענת שבכלל לא ידעה בעת ההתקשרות על החוזה של התובע עם הקיבוץ, נשמטת העילה. מכל מקום, ככל שההסכם מהווה עוולה של גרם הפרת החוזה הרי העוולה נולדה בדצמבר 2003 ולכל המאוחר בפברואר 2004 עת סירב הקיבוץ לבקשת התובע להעביר אליו את העתק ההסכם.

גם עילת עשיית עושר לא עומדת שכן אפ"י לא התעשרה (בוודאי שלא כדין) מפעולות התובע. מעת שרכשה את המקרקעין פעלה בעצמה ובאמצעות מומחיה ומשנודע לה שהתובע פועל לצורך קידום תכנית על מקרקעי הקיבוץ, שלא על דעתה, הוא נדרש על ידה לחדול מידית מביצוע כל פעולה (מכתב מ-12.3.12).

1. לטענת מטה ההסדרים, במשך עשרים השנים שחלפו מ-1999, התובע מעולם לא טען בפני המטֵה כי היא חייבת לו שכ"ט כלשהו. בהסכם 1999, שהתובע חתום עליו ולא יכול לטעון שלא היה מודע לתוכנו, אין כל התחייבות של המטה לשאת בתשלומי שכ"ט הקיבוץ לתובע. בהסכם מ-1999 לא נכללה התחייבות לפיה הנאמן יפעל במתן שירותים לקיבוץ באמצעות התובע וביחס לכל עסקה שאינה עסקת מושקוביץ.

התביעה נגד המטה מבוססת על חלק ממשפט הלקוּח מההסכם מיום 30.11.99 (נספח ב' לכתב התביעה) שלשונו: "הקיבוץ והנאמן יפעלו בהתאם להוראות הסכמי הייעוץ". בהסתמך על מילים אלו טוען התובע כי יש לראות בהסכם 1999 חוזה לטובת צד שלישי המקנה לו זכות לשכר טרחה כביכול מכוח הסכם שכ"ט בין התובע לקיבוץ מ-4.6.92. אין שחר לטענת התובע.

כעולה ממכתב הקיבוץ מ-5.7.99 (נספח ג' לכתב התביעה) שהעתקו נשלח גם לראש המטה, התובע הוצג כיועץ משפטי לעניין עסקת מושקוביץ תוך שכפועל יוצא התבקש התובע לפעול בשיתוף פעולה עם ראש המטה בעניין זה.

בפסקה הראשונה לסעיף 6 להסכם המטה מ- 1999 צוין כי המונח "הסכמי ייעוץ" משמעו הסכמות שנכרתו בין הקיבוץ ליועצים שונים בקשר עם עסקאות הנדל"ן. בסעיף 2.7 להסכם הובהר כי המונח "עסקאות הנדל"ן" מתייחס לשתי עסקאות: הראשונה עסקה בין הקיבוץ למינהל (שלא קשורה לענייננו) והשנייה עסקה שנכרתה ב-1995 בין הקיבוץ לחברת מושקוביץ ביחס לקרקעות פרטיות של הקיבוץ (עסקת הקומבינציה) אשר ביחס אליה הוצג התובע כיועץ המשפטי של הקיבוץ.

1. לאחר שמושקוביץ נכנסה לחדלות פירעון, התקשר הקיבוץ בעסקה עם אפ"י ביוזמתו למכירת הקרקעות הפרטיות של הקיבוץ תוך שנטל ייצוג משפטי של עו"ד יגאל ארנון, בעסקה זו לקחה אפ"י על עצמה לבצע פעולות שונות בהן קידום התב"ע.
2. התובע טוען לשני סוגים של זכות לשכ"ט: שכ"ט בסיסי – 1% ממכירת קרקעות הקיבוץ, ושכ"ט מהרוכש 1.5% על כל בית שייבנה על המקרקעין. באשר לשכר הבסיסי הרי הזכות לקבלת שכר הטרחה קמה עם מכירת המקרקעין לאפ"י (היינו לכל המאוחר ב-2003). לשיטת התובע, התנערות הקיבוץ ממנו וטיפול ע"י עורכי דין אחרים מהווה גם היא הפרת זכויותיו. ההפרות הללו נולדו בשנת 2003. לעניין עשיית עושר, התובע אפילו לא טוען בכתב התביעה שהמטה הפיק או יפיק התעשרות מפירות עבודתו ולא טוען שהמטה אמור לקבל תמורה עבור מכירת הקרקעות הפרטיות לכן יש לדחות טענתו גם בעניין זה.
3. התובע לא גילה לבית המשפט כי לו ולמשפחתו 10 דונם בקרבת אזור הקרקעות הפרטיות של הקיבוץ וכי פעולותיו נועדו לקידום האינטרס האישי שלו. היזמית של תכנית "ביאליק על הפארק" שקרקעות הקיבוץ הפרטיות מהוות רק חלק קטן ממנה, הייתה עיריית קריית ביאליק ולא הקיבוץ.

הקיבוץ יוצג בהליכים באמצעות עורכי דין אחרים. התובע פעל עבור בעלי קרקעות אחרים (בהם הוא אישית) וייצג אותם בהתנגדויות. התובע לא הציג ייפוי כוח מהקיבוץ לייצג אותו בהלכים משפטיים שנטען שפעל עבורו.

1. התובע בתשובותיו לטענות הסילוק על הסף טוען כי מרוץ ההתיישנות כלל לא החל שכן לא התחילה בנייה ומכירת דירות במקרקעין של הקיבוץ ולכן לא ניתן לגזור את שכר טרחתו ודאי לא לכמתו לסכומים ממשיים. בשלב זה ניתן רק להכריז על זכותו לקבלת שכ"ט. למצער, טוען התובע כי יום אישור תכנית "ביאליק על הפארק" 10.2.16 הוא תחילת מרוץ ההתיישנות ולחלופי חילופין עילת התביעה נולדה ב-12.3.12 עת הודיעה לו אפ"י כי הוא נדרש לחדול מלפעול בענייניה. מיום זה ועד הגשת התביעה חלפו שבע שנים פחות שבועיים ולכן אין התיישנות.
2. לטענת התובע, התנהלות אפ"י ודרישתה ב-2012 לפיה על התובע לחדול מכל פעילות, משמיטה את טענת העדר היריבות בכך שיש משום הודאה שעד אז פעל התובע עבורה.
3. אשר למטה, לטענת התובע, בסעיף 4 להסכם המטה נאמר כי במקרה בו עסקת מושקוביץ לא תצא לפועל אזי "יפעל הנאמן לשם גיבוש והוצאה לפועל של עסקת נדל"ן אחרת בקרקע הפרטית, תוך מתן השירותים כאמור לעיל או חלקם, ביחס לאותה עסקה". היינו אותם שירותים שצריכים היו להינתן ע"י התובע בעניין מושקוביץ יינתנו על ידו בכל עסקה אחרת בקרקע הפרטית.

דיון והכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי סעד של סילוק על הסף הוא סעד דרסטי, ואין להזקק לו אלא אם ברור מלכתחילה ומעל לכל ספק כי אין לתביעה סיכוי להצליח גם אם יוכחו כל רכיביה. כאשר למצב העובדתי והמשפטי כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי-הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף. וראו ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד לו(2) 151 ; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 671.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובמסמכים שצורפו לתמיכה בטענות, דין בקשת הסילוק על הסף ביחס לנתבעות 2,3 להתקבל הואיל ואני סבורה כי אין לתובע עילה תביעה ויריבות נגד נתבעות אלו וככל שקמה עילה, חלה התיישנות ביחס אליהן. אשר לנתבע 1, ומחמת הזהירות, מצאתי בשלב מקדמי זה, לא לסלק את התביעה על הסף.

1. הקיבוץ, בניגוד לאפ"י והמטה, לא הגיש בקשה נפרדת לסילוק על הסף. אמנם יש לבית המשפט סמכות להעלות בקדם משפט כל ענין לרבות סילוק התביעה ביוזמתו ברם אין זה המקרה הנכון להפעיל סמכות זו שעה שבהחלטתי מיום 20.6.19 נדרשו הצדדים להגיש בקשות מקדמיות שיש להם לא יאוחר מ-30 יום לפני ישיבת קדם המשפט. הקיבוץ לא פעל בהתאם להחלטה.

גם לגופו של עניין יש מקום להבחין בין אפ"י והמטה מצד אחד, לבין הקיבוץ מצד שני. טענת הקיבוץ (שהוא הנתבע העיקרי, מפר ההסכם, לפי הטענה), הראויה לדיון במסגרת בקשה לסילוק על הסף היא התיישנות. שאר הטענות לכאורה טעונות ליבון. להבדיל מהקיבוץ, טענות המטה ואפ"י מבוססות על כך שמלכתחילה אין יריבות ואין עילה נגד מי מהן. ביחס אליהן, לית מאן דפליג שאין התקשרות חוזית בין התובע לבינן והטענות המופנות אליהן הן בעיקרן מדיני עשיית עושר ולא במשפט כמו גם גרם הפרת חוזה. טענות מסוג חוזה לטובת צד שלישי אינן רלוונטיות מחמת העובדה שבחוזה הקיבוץ עם אפי הוסכם במפורש כי החוזה לא יחשב לטובת צד ג' כלשהו וגם הסכם המטה אינו עניק לתובע זכויות זולת המשך טיפול בעסקת מושקוביץ. אין גם בדל ראיה להסכמה להמחאת חבות הקיבוץ לנתבעות 2,3. לגבי הטענות של עשית עושר וגרם הפרת חוזה, ובשים לב למועדים הרלוונטים שיש מסמכים לגביהם, חלפו למעלה מ-7 שנים מעת שנולדה עילת התביעה. על כן אין טעם בבירור הטענות שכן גם אם יוכחו, עילת התביעה בעניינם התיישנה זה מכבר.

אשר לקיבוץ, לכאורה עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ב-2004 עת ידע התובע שהמקרקעין שנכללו בעסקת הקומבינציה של מושקוביץ, נמכרו, שלא באמצעותו, לאפ"י; עת ידע שהקיבוץ לא מוכן להעביר לו העתק החוזה מכיוון שהקיבוץ לא רואה עצמו כקשור אליו; ובעת שבפועל באמת אין כל פעולה של התובע עבור הקיבוץ מאז ועד היום (למצער הקיבוץ לא ביקש מהתובע לייצגו ולא היה מודע לכל פעולה עבורו כביכול ע"י התובע, אם בוצעה). נראה גם התובע הבין שמי שמנהל את ענייני המקרקעין עבור הקיבוץ זה מטה ההסדר והוא לא פנה למטה בבקשה שיאפשר לו להמשיך ולפעול לאחר שעסקת מושקוביץ בוטלה.

מצד שני, הקיבוץ לא שלח מכתב מפורש לתובע לפיו הוא מבטל את ההסכם בתנאים שנקבעו בו ובמנגנון שנקבע להפסקת ההתקשרות, ולכן אין לומר שסיכויי התביעה אפסיים.

1. להלן אפרט ואנמק את טעמיי.
2. אין חולק כי מזה 18 שנים לא התבקש התובע לטפל בעניין כלשהו עבור הקיבוץ ולא היה בקשר עם הקיבוץ. המענה המשפטי האחרון שנתן לצורך אישור תכנית, הגשת תביעה לבתי המשפט או לכל עניין הקשור בהסכם שכר הטרחה מ-1992 היה לכל המאוחר בשנת 2001.
3. בשנת 1995 נחתם הסכם האופציה-קומבינציה בין מושקוביץ לקיבוץ. נוכח החובות המצטברים החליט הקיבוץ להצטרף להסדר הקיבוצים. התובע ידע כי הקיבוץ עתיד לחתום על ההסכם עם מטה ההסדר.
4. ביום 30.11.99 נחתם ההסכם בין המטה לקיבוץ ואף התובע הוחתם עליו. (נספח ו'לכתב ההגנה של הקיבוץ).

במסגרת ההסכם, מונה ד"ר אראל הלפרין לטפל ולפעול כנאמן של הקיבוץ בכל העניינים הנוגעים לביצוע הסדר החובות, עסקת המקרקעין והוצאה לפועל של עסקת הקומבינציה עם מושקוביץ. התובע מפנה להסכם בו נכתב ש: הקיבוץ והנאמן יפעלו בהתאם להוראות הסכמי הייעוץ". בהסתמך על מילים אלו טוען התובע כי יש לראות בהסכם 1999 חוזה לטובת צד שלישי המקנה לו זכות לשכר טרחה כביכול מכוח הסכם שכ"ט בין התובע לקיבוץ מ-4.6.92.

אין בידי לקבל את הטענה.

בהקשר זה יש להזכיר כי כעולה ממכתב הקיבוץ מ-5.7.99 (נספח ג' לכתב התביעה) שהעתקו נשלח גם לראש המטה, התובע הוצג כיועץ משפטי לעניין עסקת מושקוביץ תוך שכפועל יוצא התבקש התובע לפעול בשיתוף פעולה עם ראש המטה בעניין זה.

בפסקה הראשונה לסעיף 6 להסכם המטה מ- 1999 צוין כי המונח "הסכמי ייעוץ" משמעו הסכמות שנכרתו בין הקיבוץ ליועצים שונים בקשר עם עסקאות הנדל"ן. בסעיף 2.7 להסכם מבואר כי המונח "עסקאות הנדל"ן" מתייחס לשתי עסקאות: הראשונה עסקה בין הקיבוץ למינהל (שלא קשורה לענייננו) והשנייה עסקה שנכרתה ב-1995 בין הקיבוץ לחברת מושקוביץ ביחס לקרקעות פרטיות של הקיבוץ (עסקת הקומבינציה) אשר ביחס אליה הוצג התובע כיועץ המשפטי של הקיבוץ.

עוד נקבע בהסכם המטה בסעיף 4, כי אם עסקת הקומבינציה תבוטל או לא תמומש או לא תצא לפועל מכל סיבה שהיא, יפעל הנאמן לגיבוש עסקה אחרת בקרקע הפרטית. (ודוק: הנאמן ולא היועץ הקודם/התובע).

1. ממסמכים אלו עולה כי העסקה היחידה בה ניתנה לתובע אפשרות להמשיך ולטפל היא עסקת מושקוביץ. לא ניתן מנדט להמשיך ולטפל בשינוי התב"ע בנפרד מעסקת הקומבינציה (וגם לא היה לכך מקום שכן אינטרס הקיבוץ לשינוי התב"ע נבע רק מהמטרה לממש עסקת קומבינציה על מקרקעיה). דא עקא שעסקת מושקוביץ לא יצאה אל הפועל מחמת חדלות פירעון אליו נכנסה, וכך, ומאז, תם תפקידו של התובע והקשר בינו לבין הקיבוץ נותק.
2. הסכם המטה לא יכול להוות חוזה לטובת צד שלישי (התובע) בניגוד לקביעות המפורשות בו. אם ההסכמות שבהסכם המטה מהוות הפרת ההסכם על ידי הקיבוץ וגרם הפרת חוזה על ידי המטה, הרי שעילת התביעה נולדה ב- 1999 באשר יש בהסכם, אליבא דהתובע, פגיעה בזכויותיו. כאמור, התובע היה ער להסכם ולתוכנו בהיותו חתום עליו. מאותו מועד יש למנות את ההתיישנות ביחס למטה. בפועל כאמור, התובע לא פנה למטה מעולם, עד הגשת התביעה, בטענה כי מגיע לו שכר טרחה.
3. לאחר קריסת עסקת מושקוביץ, שלח הקיבוץ ב-17.4.01 מכתב לתובע (נספח ז') משנודע לו כי התובע מנהל משא ומתן עם גורמים (שלא בידיעתו של הקיבוץ) להתקשר עמם בעסקה במקום מושקוביץ. במכתב זה כותב מרכז המשק מר משה מנדל כי : "הנך נדרש שלא לייצג את קיבוץ אפק כלפי גורמים כלשהם בקשר לכניסתם לעסקת מושקוביץ. כמו כן אבקשך להעביר אלנו פרוט מלא של הגורמים עמם ניהלת מו"מ עד כה ובנוסף אבקשך להודיע מידית לאותם גורמים כי עליהם לפנות לח"מ באופן ישיר בכל הקשור לנושא הנדון".

מכתב זה מהווה, לטענת התובע, הפרת ההסכם עמו ומכאן שגם במועד זה קמה עילת תביעה נגד הקיבוץ.

1. ב-31.12.03 נחתמה עסקת מכר לאפ"י. מי שייצג את הקיבוץ היה משרד עו"ד יגאל ארנון ולא התובע. התובע ידע בזמן אמת על העסקה ואם לא ממש בזמן אמת הרי שסמוך לאחר החתימה שכן כבר ביום 9.2.04 כתב התובע לקיבוץ מכתב (נספח י' להגנת הקיבוץ) שכותרתו: הנדון- חוזה מכר קיבוץ אפק – אפריקה ישראל. ותוכנו: "מאז שיחתנו הטלפונית מיום 5.1.04 עדיין לא שלחת לי את החוזה בעניין שבנדון... אודה לך באם תשלח אלי את החוזה בדחיפות ובפקס". ממכתב זה עולה כי התובע ידע שנחתם הסכם מכר במסגרתו מכר הקיבוץ לאפ"י את המקרקעין. הוא גם ידע כי לא הוא טיפל בעסקה עם אפ"י וההתקשרות בהסכם.

מרכז המשק השיב לתובע במכתב מיום 5.3.04: (נספח יא' להגנת הקיבוץ) מפאת חשיבותו יצוטט המכתב: הנדון: מכתבך מיום 9.2.2004

1. מכתבך שבנדון התקבל אצלנו בהפתעה שכן לא זכור לי שבשיחתנו נאמר כי ההסכם עם אפריקה ישראל יישלח אליך

2. ההסכם עם אפריקה ישראל נחתם לאחר שנים רבות של קיפאון בכל הנוגע לייזום תוכניות לגבי קרקעות הקיבוץ במוסדות התכנון והבנייה.

במסגרת הסכם זה, לקחה על עצמה אפריקה ישראל לפעול לקידום תוכניות לגבי השטח נשוא ההסכם.

3. לאור האמור לעיל, ומאחר שהחוזה משנת 1992 בין הקיבוץ לבינך בקשר עם קידום וייזום הליכי התכנון על מקרקעי הקיבוץ לא בוצעו/או נזנחו, לא נראה לנו שיש מקום לשלוח עותק מההסכם"

1. תשובת הקיבוץ לא מותירה ספק כי הקיבוץ לא הסכים למסור לתובע את ההסכם שנכרת עם אפ"י, כי לא ראה עצמו קשור יותר לשירותי הייעוץ של התובע הקשורים לקידום התב"ע מחמת אי ביצוע/זניחתו, תוך הודעה ברורה לפיה מי שיטפל מעתה ואילך בקידום התב"ע יהיה אפ"י. המכתב נשלח בדואר רשום ובפקס לתובע ותוכנו עומד בסתירה לטענת התובע לפיה לא ידע אלא בשנת 2012 על אודות עסקת מכירת הקרקע לאפ"י ודרישה כבר ב-2004 לחדול מפעולות עבור הקיבוץ הן בקידום תכניות מתאר והן בהתקשרות עם יזם לעסקת קומבינציה ביחס לאותם מקרקעין. טענה לפיה המכתב לא התקבל אצל התובע היא אפשרית אך אינה סבירה לנוכח העובדה שהתובע ציפה לקבל תשובה למכתבו מיום 9.2.04 ואם לא קיבל כיצד זה לא דרש לקבל תשובה נוכח ידיעתו לפיה המקרקעין נמכרו לאפ"י ודרישתו לקבל העתק מההסכם, דרישה שלא מולאה.
2. מהאמור לעיל עולה שהתובע ידע בזמן אמת שאין לו סמכות להמשיך ולחפש יזם לצורך עסקת קומבינציה וכי עורך דין אחר מטפל בכך. אם התובע סבר שהוא ממשיך בטיפול, הרי שאין הסבר מדוע לא התובע אלא משרד עו"ד ארנון פנה לרשויות המס בבקשה לביטול השומה שנקבעה בעקבות ביטול עסקת הקומבינציה עם מושקוביץ.
3. התובע טוען (סעיף 22 בתשובה לבקשת הסילוק של המטה ) כי אין חולק שהחתימה על ההסכם עם אפ"י ב-2003 סותר את הסכם שכר הטרחה ומפר את זכויות התובע, ומכאן שעילת התביעה נגד הקיבוץ ונגד אפ"י ככל שיש נגדה טענה של גרם הפרת חוזה, קמה לכל המאוחר בפברואר 2004 ועל כן התביעה התיישנה.
4. סיכום הממצאים עליהם לא יכולה להיות מחלוקת הוא כי הסכם הקומבינציה מ-1995 לא יצא לפועל. עסקת מושקוביץ שבקה חיים. הקיבוץ פנה לעורך דין אחר לצורך עסקת אפ"י. עניינים אלו היו בידיעת התובע. בפועל הפעולות האחרונות בהן נקט התובע לטובת הקיבוץ בקשר לאדמותיו הפרטיות הסתיימו לכל המאוחר ב-2001, עת הוברר סופית כי עסקת מושקוביץ לא תצא לפועל.
5. מבחינה משפטית, המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד ההפרה של הסכם שכר הטרחה מ- 1992, גם אם מדובר בהפרה צפויה (קל וחומר שעה שאין בכלל ודאות מתי יגיע מועד הקיום), וזו כאמור נולדה לכל המאוחר ב-2004 כאשר היה ברור שאין בדעת הקיבוץ להמשיך ולאפשר לתובע לייצג אותו.

גם אם התובע נחשף לעותק הסכם של אפ"י עם הקיבוץ רק בכתבי הטענות כאן, כטענתו, אין בכך כדי לסייע לו. על הסכם המכר לאפ"י ידע התובע בזמן אמת ואם פרטיו היו חשובים לו, יכול היה, כעורך דין ותיק ומנוסה, לעמוד על זכויותיו ולפעול לקבלת ההסכם שעה שזכויותיו נפגעו.

1. ככל שהתובע המשיך לפעול ברשויות התכנון, הוא עשה זאת מבלי שקיבל יפויי כוח מיוחד ממי מהנתבעים ולאחר שהתבקש במפורש לחדול מכך כבר ב-5.3.04, כך שאם פעל עבור הקיבוץ, עשה זאת, לכאורה, בחוסר לסמכות. יש לזכור כי התובע הינו בעל זכויות במתחם תוכנית המתאר, סמוך למקרקעי הקיבוץ וכי הוא ייצג בעלי זכויות נוספים כך שספק אם פעולתו, שלא נבעה משליחות מי מהנתבעים, לא נועדה אלא לקדם את ענייניו. (וראו העתירות אותן צירף כראיה לפועלו, בהן בכותרת/שמות הצדדים נרשם עו"ד ברינט ואחרים כשמי מהנתבעים לא ננקב כבעל דין ואף לא ניתן ייפוי כוח לשם הגשת תביעות אלו).
2. אין לקבל את הטענה לפיה יש למנות את 7 השנים רק מ-12.3.12 עת נודע לתובע שהוא מתבקש על ידי אפ"י לחדול מכל טיפול. כאמור וגם על פי גישתו בפועל ולפי האסמכתאות שהגיש התובע, הוא הגיש הליכים לבתי משפט, כביכול גם בשם הנתבעים, גם לאחר 2012, ומכאן שהוא התעלם מהדרישה לחדול מעיסוק בענייני הקיבוץ ואפ"י ופעל ביודעין בניגוד לסמכות. פעולותיו אלו מתיישבות עם המסקנה כי פעל אחרי 2012 כפי שפעל לפני 2012 ללא קשר לנתבעים.
3. לטענת התובע, התנהלות אפ"י ודרישתה ממנו ב-2012 לחדול מכל פעילות עבורה, משמיטה את טענת העדר היריבות. אין בידי לקבל את הטענה. משנודע לאפ"י כי התובע מתיימר לפעול בענין התכנית עבורה, היא הבהירה לו שאין הוא מוסמך מטעמה לעשות כן. אין להסיק מכך שהיתה לו סמכות לפעול עבורה בעבר. התובע לא תומך את טענתו לפיה היה מוסמך לפעול מטעמה של אפ"י בדבר דוגמת יפויי כוח או מכתב. בפועל וכעולה מהתיעוד שהוצג ולא הוצג, הוא לא התבקש מעולם על ידי אפ"י לפעול עבורה.
4. מכל הטעמים, נראה שחלה התיישנות ודין התביעה להיות מסולקת נגד כל הנתבעים. עם זאת, מצאתי לסלקה רק נגד הנתבעים 2,3 ולשם הזהירות להותירה נגד הקיבוץ. טענת התובע כנגד הקיבוץ, לפיה הקיבוץ מעולם לא ביטל את זכותו לקבלת שכר טרחה באופן מפורש, אינה חסרת סיכוי לחלוטין. אין לדחות על הסף את טענת התובע לפיה גם אם עורכי דין נוספים פעלו אין הדבר מייתר מניה וביה את זכותו של התובע לקבלת שכר טרחה לפי הסכם 1992. סעיף 6 להסכם מתיר לקיבוץ לסיים את ההתקשרות עם התובע אך אוסר עליו להיעזר בשירותי עו"ד אחרים בעניינים שבהם נשכרו שירותי התובע. עניין זה ראוי אולי לליבון ובכך יש לדון, ברם עניינים אלו לא נוגעים לנתבעים האחרים שחוזה זה לא הומחה להם.
5. לפיכך, התביעה נגד נתבעים 2,3 נדחית על הסף בהתאם לתקנה 101 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי. התובע יישא בשכ"ט עו"ד של כל אחד מנתבעים אלו בנפרד בסך כולל של 10,000 ₪. אשר לנתבע 1, אין לסלק את התביעה בשלב זה.
6. התובע ונתבע 1 יסיימו ביניהם את מלוא ההליכים המקדמיים עד 1.11.20. ראיות הצדדים יוגשו: התובע עד 1.12.20 והנתבע 1 עד 1.1.21.

אני קובעת לישיבת קדם משפט ליום 7.4.21 שעה 10:00.

ניתנה היום, ד' אלול תש"פ, 24 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.