13 אוגוסט 2019

1. המערער, מר וסאם עלקם, הגיש ערעור זה לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], על החלטת ועדת העררים (אי כושר) מיום 10.2.19, לפיה לא איבד המערער 50% מכושרו להשתכר.
2. למערער, יליד 1997, נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור 52%, נכויות רפואיות כדלקמן:
   1. 40% בגין חולשת שררים.
   2. 10% בגין סקוליוזיס בעמוד שדרה מותני.
   3. 5% בגין ליקוי ראיה.
   4. 10% בגין מגבלות של תנועות עיניים.
3. ועדת העררים קבעה:

"בן 21, מוכר בנכות רפואית 40% על מיאסטניה גרביס, סקוליוזיס עמ"ש מותני, בעיות עיניים 10% כל אחד, ליקוי ראייה 5%.

התובע סיים לימודי תיכון עם בגרות ירדנית מלאה.

לדבריו ניסה לעבודה בעבודות שונות כמו עבודות ניקיון מחסנאי לא הצליח לעבוד לאורך זמן בעבודות אלה מחמת עייפות וכאבים.

רופאים בועדות השונות סברו כי התובע מסוגל לעבוד במשרה מלאה ללא מאמץ פיזי, כך גם סברה פקידת השיקום.

לדעת הועדה התובע לא איבד כדי 50% מכושר השתכרותו ומסוגל לעבודות פקידות, קופאית, מודיעין וכו'.

הועדה מציינת את הצורך בשיקום תעסוקתי שהסבירה לתובע בע"פ – צעיר עם פוטנציאל".

1. המערער טוען כי החלטת ועדת העררים אינה מנומקת כהלכה. לטעמו, הוועדה לא התייחסה למכלול ליקוייו לחוד ובמצטבר, ולא נימקה, בהתאם להלכת מוהרה, מדוע דרגת נכות הרפואית לא מבטאת את הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו.
2. המערער טוען כי המחלה מאיסטניה גרביס ממנה הוא סובל ובגינה נקבעה לו נכות בשיעור גבוה – גורמת למערער פגיעה תפקודית ממשית – חולשת שרירים, התעייפות מהירה, פגיעה במערכת החיסונית, קושי בבליעה, בנשימה ובראייה, והוועדה לא נתנה דעתה לקושי שהמחלה גורם למערער להשתלב בתעסוקה או בלימודים. לעניין זה הוועדה התעלמה מתלונות המערער לפיהן הוא לא הצליח להתמיד בעבודות פיזיות מזדמנות בהן עבד בעבר.
3. כן טוען המערער שהוועדה לא נתנה דעתה לכך שהינו העדר השכלה מקצועית אקדמית. העובדה שהינו צעיר אינה מייתרת את הצורך בהנמקה שמשלבת בין הפגימות הרפואיות ומשמעותן התפקודית עם הנתונים התעסוקתיים האישיים של המערער.
4. בית הדין עיין בכל החומר שבתיק ובטענות הצדדים, וסבור כי הנמקת וועדת העררים צולחת את דרישות הפסיקה לעניין חובת ההנמקה. ועדת העררים הייתה ערה לכלל ליקוייו של המערער, להשכלתו – בגרות ירדנית מלאה – לניסיונו התעסוקתי לרבות הקשיים עליהם דיווח עקב פגימותיו וכן ולהשלכות התפקודיות של פגימותיו הרפואיות כפי שהן הוערכו על ידי רופאים בועדות השונות.
5. בעיקרו של דבר, ניתן לראות באופן שבו וועדת העררים נימקה את החלטת אימוץ של הערכה רפואית בדבר מסוגלות המערער לבצע עבודות ללא מאמץ פיזי חרף הפגימה העיקרית שמתבטאת בחולשת שרירים, ואימוץ הערכתה של עובדת השיקום. שתי ההערכות מהוות שילוב של שיקולים רפואיים-תפקודיים ושיקולים תעסוקתיים, והכל על רקע התרשמותה של הוועדה מפוטנציאל שטמון במערער.
6. בית הדין אינו סבור שמזדקר מתוך הנמקת וועדת העררים חוסר סבירות אובייקטיבי. הנכות הרפואית המשוקללת של המערער אינה רחוקה מרף 50%. נכויותיו האחרות של המערער – בגב ובעיניים – הן ברף הנמוך. תלונות המערער לגבי חוסר הצלחתו להתמיד בעבודות שמנה – התייחסו לעבודות פיזיות והוועדה התייחסה לכך בקובעה שעבודות שהמערער מסוגל להן תהיינה ללא מאמץ פיזי.
7. אשר על כל אלה, בית הדין מחליט לדחות את הערעור.

סוף דבר

1. הערעור נדחה.
2. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ב אב תשע"ט, (13 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.