1. מונחת בפניי בקשת המבקשת ליתן סעד זמני-הצהרתי לפיו יעוכב מידית ביצוע פסק הדין של בית הדין המשמעתי לכדורגל מיום 16/1/19, שחייב את המבקשת בתשלום הסך של 2,000 ₪ כקנס וקבע כי אם תוך 30 יום לא תשלם המבקשת סך של 126,000 ₪ בהתאם להחלטת הועדה למעמד השחקן, תופסק פעילותה. בד בבד עם הגשת הבקשה לסעד זמני הוגשה גם המרצת פתיחה, במסגרתה עותרת המבקשת לסעד זהה לזה המבוקש בבקשה לסעד זמני.

בבקשה צויין כי הוגשה בקשה שכזו גם לבית הדין העליון של המשיבה אולם זו "לא זכתה לייחס רציני והולם מצידה", ונדחתה בהחלטה מיום 14/2/19. באותה החלטה ניתן, לפנים משורת הדין, עיכוב ביצוע עד ליום 28/2/19.

2. הבקשה הוגשה ביום 28/2/19 לאחר שעות הפעילות של בימ"ש והועברה לטיפולי כשופטת תורנית. לא ראיתי מקום למתן סעד במעמד צד אחד, וראו החלטתי מאותו מועד. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה וזו ניתנה ביום 5/3/19. במסגרת תגובתה ציינה המשיבה שבהתאם לפסק הדין הופסקה כבר פעילות המבקשת. לגופו של עניין התנגדה המשיבה למתן הסעד המבוקש, וראו טעמיה בתגובה.

3. המבקשת הגישה תשובה לתגובה ופתחה במילים "מוסכם כי פעילות המבקשת הופסקה מיום 1/3/19". עם זאת לשיטתה של המבקשת אם וככל שבית המשפט יראה לנכון ליתן את הסעד הזמני אזי ניתן להחזיר את המבקשת לפעילות זמנית, ונכונה היא להפקיד פיקדון כספי בגובה הסכום שנקבע בפסק הדין (126,000 ₪) בקופת בית המשפט, עד לאחר הדיון וההחלטה בבקשה עצמה.

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, ובהתאם לסמכות המסורה לי מכוח תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, החלטתי לדון בבקשה על יסוד כתבי הטענות שהונחו בפניי ולדחותה, מכל אחד ואחד מהטעמים שיפורטו בקצרה להלן, לא כל שכן משקלם. אציין כי אין בסדר ההנמקות כדי ללמד על חשיבותן.

4.1 הסעד שהתבקש הפך להיות תיאורטי בלבד, שכן פעילות המבקשת כבר הופסקה ביום 1/3/19. התייחסתי לאפשרות זו בהחלטתו מיום 28/2/19, אולם קבעתי כי המבקשת היא זו שבחרה את לוחות הזמנים להגשת בקשתה; החלטת נשיא בית הדיון העליון בה נדחתה בקשתה להארכת מועד ועיכוב ביצוע פסק דין ניתנה ביום 14/2/19 ונמסרה למבקשת לכל המאוחר יום למחרת; לפנים משורת הדין ניתן עיכוב ביצוע למשך 14 יום; המבקשת היא שבחרה לנקוט בהליך שבפניי ב"דקה התשעים", תוך שהיא מעלה טיעונים ל"נזק בלתי הפיך" שעלול להיגרם לה (הפסקת הפעילות). משכך, לא מצאתי מקום לתת סעד ארעי, וביני לביני הופסקה הפעילות בהתאם להוראות פסק הדין. לכן, אין כל מקום לדון בבקשה לסעד שמשמעותו עיכוב ביצוע או מניעה, שכן מבוקש הלכה למעשה לשנות מצב כיום. זאת אין לאפשר.

4.2 פעולות המבקשת לוקות בשיהוי רבתי, בכל היבט אפשרי. אזכיר כי החלטת המוסד למעמד השחקן שהצמיחה את החיוב הכספי ניתנה עוד ביום 27/2/18. כלומר למבקשת עמדה שנה שלמה לביצוע חיוב כספי – על כל המשתמע מכך. כבר אקדים את המאוחר – מדובר בפסק דין הכולל חיוב כספי, והעיצום של הפסקת הפעילות נכנס לתוקפו רק מקום בו לא משולמים הדמים. לכן, וכשמבוקש עיכוב ביצוע, יש לבחון זאת על רקע ההלכות של ביצוע חיוב כספי.

אם נחזור לעניין השיהוי – מכתב ההתראה בעניין אי התשלום נשלח ביום 10/12/18; הדיון בבית הדין המשמעתי היה ביום 17/1/19; ורק ביום 13/2/19 הגישה המבקשת את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור; ביום 14/2/19 נדחתה בקשתה כשניתן עיכוב ביצוע עד ליום 28/2/19, או אז הוגשה הבקשה שבפניי, בשעות אחה"צ. אין לי אלא להצטרף לאמור בסעיף 5 להחלטת נשיא בי"ד העליון – "ורק עתה נזכרה להגיש בקשה להארכת מועד. הכיצד?" ואמשיך ואומר – ורק כעת נזכרה להגיש את ההליך שבפניי – הכיצד?

4.3 סבורה אני כי לבית משפט זה אין סמכות להתערב בהחלטה, וראו סעיף 11(א)לחוק הספורט, התשמ"ח – 1988. אין מדובר בחריג לכלל המצדיק התערבות בהחלטה שכן אין מדובר בהחלטה שניתנה תוך חריגה מסמכות או בפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, וראו האסמכתאות שנזכרו בסעיפים 23-29 לתגובת המשיבה. ההליכים שהתנהלו בפני מוסדות המשיבה התנהלו בהתאם לדין ובמועדים הקבועים בו; המבקשת היא זו שלא טרחה להתייצב לדיון בכתב האישום. גם אם סוברת המבקשת שפרק זמן של חמישה ימים להגשת ערעור אינו מספק, אזי עליה לנקוט לפעול לשינוי הדין הקיים או לפעול בדרך אחרת על מנת לתקוף החלטה מנהלית כזו או אחרת, אך בוודאי שאין לבחון טענה זו במסגרת המרצת הפתיחה דנן.

1. 4.4 בנוסף ולחלופין, וגם אם הייתי נכונה לבחון את הבקשה לעיכוב ביצוע – אזי כפי שציינתי לעיל מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע כספי וההלכה בעניין זה ברורה, ראו ע"א 7729/18 רכבת ישראל בע"מ נ' בי-בי כבישים עפר ופיתוח בע"מ (7/1/19) [פורסם במאגרים]:"הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא ש"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עיכוב ביצוע פסק דין מצריך טעם מיוחד, כאשר על המבקש-מערער מוטל להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. על פי רוב, הנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשות עיכוב ביצוע פסק דין המורה על תשלום סכום כסף. הטעם לכך, הוא שאין המדובר במצב בלתי הפיך היה והמבקש-מערער יזכה בערעורו ופסק הדין יבוטל (ראו, מיני רבים: בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי, פ"ד מ"ג(2) 172, 174 (1989); ע"א 3361/15 טיטלבאום נ' שפירא, [פורסם בנבו] פסקה 17 (22.7.2015); ע"א 5906/16 שירותי בריאות כללית נ' מועצת הקהילה האורתודוכסית הלאומית בחיפה, [פורסם בנבו] פסקה 18 (2.3.2017))".

והנה המבקשת עצמה מצאה כעת את המקורות לביצוע ההפקדה הנטענת – מדוע לא עשתה כן במועדים הקבועים בדין ומייתרת במו ידיה את הפסקת פעילותה?

4.5 לא מתקיימים התנאים למתן סעד זמני. לגבי סיכויי התביעה, סבורה אני כי אלו קלושים אם בכלל קיימים, וראו גם טענת המשיבה, בה מצאתי ממש, לפיה המבקשת מבקשת לייצר ערכאת ערעור נוספת. לגבי מאזן הנוחות – כפי שכבר ציינתי לעיל, המבקשת במו ידיה אחראית ל"נזק הבלתי הפיך" לו היא טוענת, שכן למעשה בפסק דין לחיוב כספי עסקינן. מעבר לכך, אין לקבל את טענת המבקשת ולפיה למשיבה לא יגרם כל נזק ממתן הסעד המבוקש – יש לשקול גם שיקולים של וודאות; יציבות; כיבוד החלטות הטריבונלים נותני ההחלטות ואין לפתוח פתח להבאת סכסוכים אלו לפתחו של בית המשפט, כמעיין ערכאת ערעור נוספת, אלא במקרים חריגים בלבד שהמקרה הנדון אינו נמנה עליהם.

4.6 אין מקום להעניק סעד זמני הזהה לסעד העיקרי, ראו בש"א 2966/96 אלי עטיה נ' עיריית תל אביב יפו, פד"י נ(1) 668, בעמ' 671.

5. מכל הטעמים הללו, הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה. במהלך תקופה זו תודיע המבקשת האם עומדת היא על המרצת הפתיחה.

ניתנה היום, ל' אדר א' תשע"ט, 07 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.