זוהי תביעה ותביעה שכנגד בין גיסים, התובע נשוי לאחות הנתבע, בקשר לבעלות בחברה "פאז 2015 קמעונאות בע"מ" מספר ח.פ. 515214484 (להלן: "החברה"), שהפעילה שני עסקים לממכר מזון וקמעונאות בעיר טבריה. התובע והנתבע החזיקו בבעלות החברה בחלקים שווים.

הליכים קודמים:

התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה בתמ"ש 38825-07-18 (התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בנצרת והועברה בטענה לחוסר סמכות עניינית לבית משפט לענייני משפחה בטבריה). הנתבע הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בת.א. 35786-07-18.

בטרם הוגשו כתבי טענות נוספים, התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה בבקשת התובע לצו מניעה זמני כנגד הנתבע ביום 1/8/18. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לסילוק סופי ומוחלט של טענות התובע והנתבע בהליכים לעיל (להלן: "ההסכם").

וזה תוכנו של ההסכם:

"1. התובע שניר פיניאן ירכוש את מלוא המניות המוחזקות של מר דוד אסף בחברה פאז 2015 קמעונאות בע"ח ח.פ 515214484 תמורת סך של 220,000 ₪.

2. התשלום יבוצע תוך 24 שעות לידי בא כוח התובע עו"ד אייזנקוט בנאמנות וזה יוחזק בנאמנות על ידו עד לאחר שיחתמו שטרי העברת המניות מהנתבע לתובע והן ישוחררו לידי הנתבע רק כנגד מסירת שטרי העברת המניות.

3. מיד עם ביצוע התשלום לידי בא כוח התובע על פי אסמכתא אשר תוצג הנתבע ימסור חזקה ומפתחות של העסק המצוי ברח' אור חיים 1 טבריה לידי התובע לאחר פינוי חפצים אישיים.

4. בכפוף למילוי התחייבות התובע כאמור בסעיף 1 לעיל אין לו ולא תהיה לו כל טענות מכל מי (כך במקור) וסוג שהוא הנוגעות לחנות המצויה ברחוב השקד 800 בטבריה ושנמכרה לאחיו של התובע.

5. התובע ישתף פעולה בנושא רישיון מפעל הפיס ויאפשר זמן סביר לחברה לעבור קורס מטעמה על מנת שהרישיון לא יופסק. לצורך כך יודיע הנתבע למפעל הפיס על כוונתו להעביר את שם המשתמש לאחר ולצורך כך ימשיך ויעמיד את רישיון השימוש שלו לתובע והחברה וזאת עד לא יאוחר מ-90 יום מהיום ובלבד, שמלוא האחריות מהפעלת הרישיון תחול על החברה ובמקרה של נזק תעמוד לנתבע זכות להיפרם (כך במקור) מהחברה. הנתבע יודיע לאלתר על כוונתו לעזוב את מפעל הפיס.

6. הנתבע מצהיר כי חובות החברה לספקים איננה גבוה כ- 15,000 ₪ לערך וזאת למיטב ידיעתו. אין לנתבע כל תביעות מהחברה ומכל סוג שהוא.

7. צד שיפר ישלם לצד שנפגע 50,000 ₪ וזאת בנוסף לכל סעד על פי הדין.

8. יובהר כי התובע נוטל על עצמו את מלוא חובות החברה הידועים נכון להיום לספקים לבנקים ולרשויות המס לרבות חוב אחד הרשום על בנק הפועלים חשבון 355367 סניף 723 על סך כ- 50,000 ₪ הרשום על שם הנתבע בלבד וזאת בהתאם לתנאי הלוואה קיימים.

9. ככל שקיימות ערבויות או התחייבויות אישיות של הנתבע בגין עסקי החברה לרבות העסקת עובדים מתחייב התובע לשאת בהם.

10. לאור ההסכמות תוגש בקשה למחיקת ההליך בתיק אזרחי 35786-07-18 על ידי הנתבע ללא צו להוצאות וזאת בתוך 7 ימים מהיום.

11. נבקש לייתן תוקף של פסק דין להסכמות ולבטל את הצו אשר ניתן במעמד צד אחד ולהורות על השבת הפיקדון הכספי אשר הפקיד התובע לידיו באמצעות בא כוחו. כל צד יישא בהוצאותיו."

כתב התביעה וטענות התובע בתמצית – בהסכמות שהתקבלו בהסכם, וההתחייבויות שנטל התובע בתשלום עבור מניות הנתבע ונשיאה בתשלומי ההלוואה בחשבון הנתבע בבנק הפועלים (להלן: "ההלוואה"), הסתמך התובע על הצהרת הנתבע שחובות החברה לספקים שונים, למיטב ידיעתו, כ- 15,000 ₪. בפועל, שילם התובע לספקים סכום כספי כולל של 59,660 ש"ח ₪, ומשכך, דרש לקזז תשלומים מעבר ל- 15,000 ₪, כ- 45,000 ₪, כנגד התחייבותו לשלם את תשלומי ההלוואה, או שסכום זה ישולם לו על ידי הנתבע, דרישה שנדחתה על ידי הנתבע, שאף הגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל כנגד התובע, לתשלום בסך 18,500 ₪ בשל אי תשלום תשלומי ההלוואה השוטפים כפי שהתחייב התובע בהסכם.

התובע עתר לקבל את הסעדים הבאים כנגד הנתבע:

להצהיר שהנתבע הצהיר הצהרה כוזבת באשר לחובות לספקים.

להורות על ביטול ההתחייבות של התובע בהסכם לשלם את תשלומי ההלוואה. ככל שהתשלומים פחותים מ- 45,000 ₪, לחייב את הנתבע בסכום ההפרש מ- 45,000 ₪.

לחייב את הנתבע בפיצוי המוסכם בהסכם בסך 50,000 ש"ח.

לחייב את הנתבע בפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ בעוולת לשון הרע.

לחייב את הנתבע בסכום של 35,000 ₪ בגין עוגמת נפש הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

התובע העמיד את סכום התביעה על סך 150,000 ₪.

כתב ההגנה והתביעה שכנגד מטעם הנתבע בתמצית – התובע לא עמד בהתחייבותו לשלם את תשלומי ההלוואה. לאחר 6 חודשים, בהם נשא הנתבע בתשלומים לבנק, הוא פתח בהליכי גבייה כנגד התובע בלשכת ההוצאה לפועל. לטענת הנתבע, התובע הפר ברגל גסה את ההסכם. באשר למצג בנוגע לחובות לספקים, טען הנתבע כי התובע ניהל את כספי החברה וידע את סך החובות לספקים. הצהרת הנתבע בהסכם נעשתה למיטב ידיעתו בלבד, וכי הסכומים הנטענים בכתב התביעה ששולמו לספקים אינם נכונים ושקריים.

הנתבע עתר לחייב את התובע בפיצוי המוסכם בהסכם, בתשלום מלוא יתרת ההלוואה, אי תשלום משכורת עבור 4 חודשי עבודה עוגמת נפש והוצאות משפט, בסכום כולל של 176,000 ₪.

יש לציין כי הנתבע העלה במסגרת כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד טענות כנגד התובע בנוגע להתנהלות התובע בקשר למכירת מניות החברה לצד שלישי, אך בהעדר סעד אופרטיבי בעניין זה, אני מוצאת לנכון לקבוע כבר עתה שאין מקום לדון בטענות אלו במסגרת פסק דין זה.

אפתח בדיון בטענת התובע, לפיה, הנתבע הטעה את התובע במתן הצהרה כוזבת בהסכם בנוגע לגובה חובות הספקים. "הנתבע מצהיר כי חובות החברה לספקים איננה גבוה כ- 15,000 ₪ לערך וזאת למיטב ידיעתו".

בכתב התביעה נטען שבניגוד להצהרת הנתבע, כאילו נותרו רק 15,000 ₪ חובות לספקים, בפועל, החל התובע לשלם חובות לספקים עד לסכום 59,660 ₪ נכון ליום התביעה. להוכחת טענתו צירף התובע רשימה של 21 ספקים, כרטיסי לקוחות וצילום המחאות (נספח ד לתצהיר התובע).

במסגרת הסיכומים, הסכים התובע כי החובות לרואה החשבון ולחברת חשמל הם בגדר חובות עבור שירותים ולא ספקים (סעיפים 12-14). משכך, אני קובעת כי החובות לרואה החשבון בסך של 11,700 ₪ ולחברת החשמל בסך של 10,580 ₪, אינם חובות לספקים ואינם חלק ממסכת הטענות בהליך זה. פועל יוצא של הדבר, שהחובות הנטענים לספקים נכון ליום התביעה הם בסך של 37,380 ₪ ומדובר בפער של 22,380 ₪, בין הצהרת הנתבע בהסכם לבין החובות הנטענים על ידי התובע בכתב התביעה.

הנתבע טען כי החוב לחברת "019" בסך של 2,500 ₪ וחברת "פלאטוק" בסך של 5,151 ₪, הם גם חובות לספקי שירותים ולא ספקי סחורות. מדובר בשירות שניתן ללקוחות לביצוע תשלומים לרשויות והטענת כרטיסי חיוג ורווח החברה הוא בעיקר דריסת רגל של הלקוחות בחנות ועמלת שירות קטנה. אין בידי לקבל טענה זו, שהרי זה הבסיס למסחר בקמעונאות.

לא ניתן להתעלם מעדותו של רואה החשבון, מר יהודה אליהו (להלן: "רואה החשבון"), אשר העיד כי ככלל, הקניות לחנויות החברה נעשו במרוכז ולא ניתן לאבחן בין הקניות לחנויות אלא רק להכנסות של החנויות, עדות אשר מחלישה במידה רבה את טענת התובע לגבי גובה החובות לספקים.

ש: החזיקה בשתי חנויות, אתה כרואה חשבון איך ניהלת את החברה שתחתיה יש שתי חנויות, איך אתה מתנהל מבחינת טיפול של רואה חשבון.

ת: משרד זיו שפר שמנהלים תיק שיש בו מספר עסקים והם נמצאים תחת אותו עוסק מורשה משתדלים לעשות הפרדה אך לא תמיד ניתן לעשות הפרדה של הקניות, משתדלים לעשות הפרדה של ההכנסות. בתיק הנ"ל מאחר והמסמכים לא מול עיני והתיק לא נמצא במשרדנו אין לי אפשרות לנתח את מה נעשה בתיק הנ"ל.

ובהמשך עדותו:

ש: ביצעת הפרדה של החנויות.

ת: מאחר והמסמכים לא מול עיני קשה לי לענות על השאלה הזאת.

ש: כרואה חשבון של פז קמעונאות יש לך אפשרות לדעת מה סך הרווחים ומה סך החובות של כל חנות בנפרד.

ת: לא. אם היו מסמכים ברשותי כרגע יכולתי לראות את נושא ההכנסות, הקניות נעשו במרוכז, ההכנסות היו בקופות נפרדות, אני מניח שאם החומר היה מולי יכולתי להראות הפרדה של ההכנסות.

הצהרת הנתבע סויגה במילים "וזאת למיטב ידיעתו". על פי מילון ספיר המילים "לפי מיטב ידיעתי" שקולות למילים "עד כמה שאני יודע". משמע, הפרטים אינם ידועים במלואם ולא נבדקו לגופם בטרם ההצהרה.

הנתבע הצהיר בתצהירו, שבדיון שבמסגרתו התקבל ההסכם, הבהיר לבית המשפט ולפרוטוקול כי סך החובות לספקים הוא בערך ולמיטב ידיעתו. הנתבע נשאל על הצהרתו בחקירה הנגדית על ידי ב"כ הנתבע ולהלן עדותו בבית המשפט:

ש: אני אומר לך מה דעתי, אני חושב שהיית כל כך לא מרוצה מהסכם הפשרה שהרגשת שאתה לא מרוצה וידעת ידיעה ממשית כשהצהרת לפרוטוקול שסך החובות לספקים הוא לא יותר מ- 15,000 ₪ שיקרת וידעת שאתה משקר.

ת: לא שיקרתי, בחיים אני לא משקר, אני דובר אמת, כך חונכתי, כך הערכים שלי. הוא הסכים לפני החובות ל- 220,000 ₪ לשלם לי שאצא מהעסק, אחר כך אתה אמרת לי כמה חובות לספקים, עשיתי חישוב אמרתי 15,000 ₪ לערך למיטב ידיעתי הוא רוצה לקחת הכל, לא מעניין אותו, לעשות מחטף. לקח לאח שלו חנות, לקח לעצמו אני לא מחפש הצגות, אני נשבע בילדים שלי.

ש: ב- 4 חודשים הקריטים שלפני ההסכם אמרת שהזמנת סחורות ושילמת במזומן, כששילמת למשל לספק כלשהו שהיה חוב של 5,000 ₪ ושילמת לו על חשבון החוב, ידעת כמה היתרה שנשארה לתשלום.

ת: זה היה חישוב ככה ברפרוף כזה, לא ידעתי לעשות שיעורי בית על החובות, אם הייתי יודע הייתי אומר בוודאות מה הסכום.

...

ש: איך ניהלת את כרטסת החובות לספקים. כלומר יש חוב לספק קבבצ'י אם בכרטסת רשום 8,000 ₪ אתה משלם 8,000 ₪.

ת: לא. אני מסתכל על חשבונית שסופקה ורשום לא שולם.

ש: איך ניהלת את המערך הזה.

ת: היה מוריד לי סחורה, לא היה לי כסף, על חשבונית שהיה מגיע הנהג היה רושם לא שולם והייתי חותם לו על זה.

ש: לעצמך לא כתבת בצד כמה אתה חייב ולמי.

ת: לעצמי לא כתבתי.

לביסוס טענתו של הנתבע, שהסכום נקבע בהסכם, בערך ולמיטב הידיעה, זימן הנתבע את בא כוחו דאז, עו"ד רן כהן, שייצג אותו בהליכים הקודמים. זו עדותו בחקירה הראשית:

"לגבי החובות של החברה לספקים שזה דבר מקומם בכלל, זה אפילו גובל בשקר וחמור שבעתיים, מילא צדדים שמשקרים, אבל כולנו היינו בבית משפט, כולנו היינו באותו בית המשפט, אז הוא אומר שיצהיר, אנחנו אומרים לו כל הסחורה שהוא לקח הוא שילם במזומן כי לא חתמת לו על השיקים, איך הוא יכול לייצר עוד חובות, לא רק שיצהיר, אמרתי לו כל הכסף כל הסחורה שהוא לקח הוא השתמש בה בחנות למכור, הוא לא יכול לייצר עוד חובות כי הוא לא יכל להוציא כסף מהחשבון אסף, היתה נדרשת חתימה של שניהם על כל שיק, הוא גם לא לקח משכורת כמעט 4 חודשים.

אז אמרנו שהדבר היחיד שאנחנו מוכנים לרשום זה למיטב ידיעתו של אסף, אסף אמר לו הוא לא יודע, אתה מנסה למשוך אותי בלשון ואני לא יודע, לא אשכח שכאשר הקלדנו את זה לכב' השופטת, היא הסתכלה על המילה למיטב ידיעתו, אמרתי לה שזה הנוסח היחיד אחרת לא נגיע להסכם כי אנחנו לא יודעים, הוא לא יודע, הוא אמר במפורש, "אני לא יודע". אלה שני הדברים שאני חושב שהם קריטיים".

במסגרת החקירה הנגדית העיד את הדברים הבאים:

ש: האם זכור לך שכאשר מרשך הצהיר לפרוטוקול שסך החובות של הספקים הוא כ- 10,000 ₪ אני הסכמתי להעלות את זה ב- 5,000 ₪.

ת: לא. ממש לא נכון, לא היה דבר כזה, היה על זה ויכוח בינינו שאמרתי לך אם אתה רושם את זה אין הסכם כי הוא לא יודע, הוא לא ידע, בזמן הזה הוא לא ידע.

עדותו של עו"ד רן כהן מחזקת את טענת הנתבע, שבמסגרת המשא ומתן, הוא לא ידע מה גובה החובות לספקים, ולכן הצהיר "למיטב הידיעה".

תמוה הדבר, על פי שאלת ב"כ התובע, שלמרות שהנתבע הצהיר על סכום של 10,000 ₪ חובות לספקים בדיון, הוא הסכים לעלות את הסכום בחמשת אלפים ₪. מכאן, התובע אשר ידע שהחוב לספקים גבוה יותר מעשרת אלפים, גילה "נדיבות לב" והציע להוסיף לסכום חמשת אלפים ₪ נוספים, מה שמביא למסקנה, שהתובע ידע מה גובה החוב לספקים, הגם אם לא בדיוק. אפנה גם לעדותו של התובע בעמוד 20 שורות 27-28, לפני שהתחיל הסכסוך, מספר חודשים לפני שנפתחו ההלכים המשפטיים, ישבו בעלי הדין יחד על דו"ח המפרט את החובות העדכניים, עובדה המצביעה על סבירות גבוהה שהתובע בעצמו ידע להעריך את גובה החובות לספקים במועד עריכת ההסכם.

ש: מפנה אותך לסעיף 26 לתצהירך, איך ידעת על חוב של 3,000 ₪.

ת: עוד לפני שהתחיל סכסוך ישבנו אני ואסף וההורים שלו ישבנו על סיכום מה ממשיכים הלאה וביחד הבאנו דוח המפרט את החובות העדכניים, מעמ מס הכנסה בנקים ביטוח לאומי.

מסקנה זו, שהתובע ידע מה גובה החוב לספקים בעת עריכת ההסכם, מתקבלת גם מהעדויות הנוספות שנשמעו בבית המשפט המצביעות על שליטה ברמה גבוהה של התובע בניהול הכספים של החנויות. ראו עדותו של התובע שהוא היה המוציא והמביא מהחנות ולא היה בחנות, "אני מטפל בנושא החיצוני", לקח את החשבוניות לרואה החשבון, תשלום משכורות (עמוד 17 שורות 20-23). ידיעתו הרבה של התובע בכל הקשור לחשבונות הבנק של החנויות והחברה, התובע העיד שהוא ידע בכל מה שקרה בחשבונות הבנק (עמודים 18 ו- 19 ועמוד 22 שורות 11-14).

ש: ידעת תמיד מה קורה בחשבון הבנק.

ת: בחשבונות החברה כן, בחשבונות עוסק מורשה לא כי אין לי עניין בה. ההלוואה ירדה.

אפנה בעניין זה לעדותו של רואה החשבון:

ש: איך הגעת לסיכום שאתה מייצג את שניר, שכר הטרחה, מול מי סיכמת את זה, גובה שכר הטרחה שלך, מול מי חתמת.

ת: כחלק מנוהל קבלת לקוח חדש במשרד הוא יושב מול מנהל החשבונות, חותם הסכם שכר טרחה, משלמים ועובדה ולראיה שכר הטרחה שולם חודש בחודשו בתחילת הדרך, יש חשבוניות קבלות, הזדכו על זה במע"מצ.

ש: מי ניהל את כל זה.

ת: רוב הזמן היה שניר, אבל גם מידי פעם אסף היה מביא מסמכים, שואל שאלות.

מתשתית הראיות, העדויות שנשמעו והתרשמות בית המשפט נמצא כי, התובע הוא שותף דומיננטי בניהול עסקי החברה. התובע שלט וניהל את חשבונות הבנק וניהל את הכספים של החברה, שליטה שלא נמצא שהייתה בידי הנתבע. נחה דעתי, ברמה גבוהה של הסתברות, שהנתבע לא ביקש ליצור מצג מטעה של סכום החובות לספקים ולא פעל בכוונה להטעות את התובע בעת עריכת ההסכם. ניתן לקבוע ללא היסוס שהתובע לא הוטעה על ידי הנתבע ולא נמצאה תשתית ראייתית ולו קלושה לביסוס טענת ההטעיה שנטענה על ידי התובע.

האם התובע זכאי לקזז את הסכום 22,380 ₪ מההתחייבות שנטל על עצמו לשלם את יתרת תשלומי ההלוואה, כפי שנקבע בהסכם? אני סבורה שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה.

השתלשלות העובדות כפי שהן הובאו בתצהירו של התובע הן כלהלן:

לאחר חתימת ההסכם והעברת הזכויות לידיו, תפס התובע חזקה בחנויות.

ביום 27/9/18 או בסמוך לכך, שלח ב"כ הנתבע לב"כ התובע, העתק ממכתב התראה ששלח בנק הפועלים על אי תשלום תשלומי ההלוואה, ובעקבות כך השיב ב"כ התובע לב"כ הנתבע את ההודעה הבאה באמצעות הוואטסאפ: "...אולם בשיחתנו האחרונה סיכמנו שתשלח לי מצב חשבון של אסף בקשר להלווה, מה שולם כמה נותר וכו וגם הודעתי לך כי התברר שקיימים חובות לספקים שעברו את ה 40 אלף שח בניגוד להצהרתו של אסף כאילו שסך החובות נע בין 15 עד 20 אלף שח במועד פסק הדין. אחזור במכתב רשמי. נא הודיעני מצב חשבון בהלוואה נשוא ההסכם".

למען הסדר הטוב, מכתב רשמי התומך בטענת הקיזוז לא הוגש, וזו עלתה לראשונה באופן מפורש בכתב התביעה.

המסגרת המשפטית בנוגע לטענת קיזוז נקבע בהוראת סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, והיא: "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".

עמדו על הדיבור "חיובים" פרופסור גבריאלה שלו ואפי צמח בספרם, דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019), עמוד 575: "מעצם טיבו כולל כל חוזה חיובים חוזיים. בחוזה הדדי (סינאלגמטי) מוטלים על שני הצדדים חיובים, ומולם ניצבות זכויות חוזיות. כל צד לחוזה הדדי- שהדוגמא המובהקת לו הוא חוזה מכר – הוא, בעת ובעונה אחת, חייב וזכאי, בעל חיובים ובעל זכויות. כך, לדוגמא, בחוזה מכר מתחייב המוכר להעביר את הנכס והוא זכאי לקבל את התמורה הכספית בעוד שהקונה מתחייב לשלם את המחיר והוא זכאי לקבל את הנכס. חיובי הצדדים בחוזה הדדי יכולים להיות עצמאיים זה מזה, מותנים זה בזה או שלובים זה בזה".

האם הצהרת הנתבע בחוזה "הנתבע מצהיר כי חובות החברה לספקים איננה גבוה כ- 15,000 ₪ לערך וזאת למיטב ידיעתו" – מהווה חיוב חוזי? התשובה היא בשלילה. אין בהצהרה זו של הנתבע בחוזה כדי לקבוע שמדובר בחיוב שחב הנתבע כלפי התובע. בהצהרה זו של הנתבע בחוזה אין להטיל בה חיוב כספי על הנתבע ואין בתוכנה כל הודאה לחיוב כספי לטובת התובע. אין מדובר בחיוב, וממילא אין מדובר בחיוב כספי שניתן לקיזוז על פי הוראת הסעיף לעיל. נוכח המסקנה שהתקבלה, הואיל ואין מדובר בחיוב חוזי, אין בסיס לטענה בדבר הפרת חיוב, וממילא התובע אינו זכאי לפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם.

זה המקום לציין כי אין התייחסות של ממש לטענת הקיזוז בסיכומים וכל הנטען בסיכומים נטען בכלליות ובעלמא, בסעיף הכללי: "או קיזוז התחייבויות הדדיות במובן זה שתשלומים אותם שילם לספקים, יקוזזו מתשלומי ההלוואה לבנק הפועלים", ובסעיף 15 לסיכומים "קיזוז סכומי התשלום ששולמו לספקים מתשלומי ההלוואה", וגם שלתובע זכות קיזוז של סכום ההפרש בין 15,000 ש"ל ל- 40,000 ₪ כנגד תשלום יתרת ההלוואה (סעיף 59 לסיכומים). ניתן לראות שמדובר בטענה לא מפורטת, אשר אינה מבוססת על הוראות החוזה, בניגוד לחיוב המפורט בחוזה שנטל עליו התובע לשלם את החוב הרשום בבנק הפועלים על שם הנתבע.

לסיום חלק זה אני קובעת שלא עומדת לתובע זכות קיזוז בגין תשלומים ששילם לספקים שונים כנגד תשלומי ההלוואה.

באשר לטענה בדבר לשון הרע, טען התובע בסיכומים כי הגשת תביעה ללשכת ההוצאה לפועל שאין לה הצדקה מהווה מעשה לשון הרע. לא היה מכתב התראה טרם נקיטת ההליך והכוונה הייתה להכתים את שם התובע. בנוגע להצדקה בפתיחת ההליך בלשכת ההוצאה לפועל אתייחס במסגרת הדיון בתביעה שכנגד, וכבר עתה אומר, שהייתה הצדקה לפתיחת ההליך. די בכך כדי לדחות את טענת התובע בעניין זה. התביעה לפיצוי בגין לשון הרע – נדחית.

לסיכום, אני קובעת כי התובע לא הוכיח את טענותיו, הוא אינו זכאי לסעדים המפורטים בכתב התביעה ודין התביעה להידחות.

התביעה שכנגד הוגשה בטענה שהתובע הפר את התחייבותו לשלם את תשלומי ההלוואה. אין מחלוקת בין הצדדים, באשר לחיוב שנטל על עצמו התובע בהסכם, לשלם את תשלומי ההלוואה. אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים שהתובע לא שילם ולו תשלום אחד מתשלומי ההלוואה השוטפים והנתבע הוא שנשא בהם. אם כן, נמצא כי התובע נטל על עצמו התחייבות במסגרת ההסכם, התחייבות שלא עמד בה ולא קיים אותה.

סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

התובע בסיכומיו טען להגנתו כי בידו עילת הגנה מוצדקת "לדחות" או לקזז את סכומי החיוב של ההלוואה. עוד טען בסיכומים שיש בידו עילה התקפית שבה עתר לבטל סעיפי חוזה רלוונטיים משתי סיבות עיקריות, הראשונה שהתובע הצהיר הצהרה כוזבת ביחס לחובות הספקים אותם הוא נאלץ לשלם מכיסו, השנייה, ההלוואה בעת החתימה על ההסכם עמדה על 32,000 ₪ ולא כפי שטען הנתבע.

כאמור לעיל, תביעת התובע לבטל את התחייבותו לשלם את תשלומי ההלוואה נדחתה במלואה, כך גם טענת הקיזוז כנגד תשלומי ההלוואה. באשר לטענה לגובה ההלוואה בעת החתימה על ההסכם, מלבד טענה בעלמא ללא כל ביסוס, אין בה ממש והיא גם נדחית בזאת. אני קובעת כי אין בפי התובע כל הגנה כנגד החיוב שנטל על עצמו לשלם את תשלומי ההלוואה.

יפים לענייננו דברי כבוד השופט דנציגר המבטא את הכלל "חוזים יש לקיים" בע"א 8506/13‏ זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, (להלן: "פס"ד זאבי"), פורסם ביום 23/8/15:

"על כך שביסוד דיני החוזים עומד עיקרון חופש החוזים – ועל כך שמעיקרון זה נגזר במישרין עיקרון חשוב נוסף לפיו "חוזים יש לקיים" – אין מי שיחלוק. זוהי נקודת המוצא בכל מחלוקת משפטית שעוסקת בדיני חוזים. חוזה כולל מעצם טבעו מערך של זכויות וחובות המחולקות בין הצדדים, מהם נגזרים סיכויים וסיכונים שונים המחולקים בין הצדדים. כוחו הגדול של החיוב החוזי (להבדיל מחיובים אחרים במשפט האזרחי, כדוגמת חיובים מכוח דיני הנזיקין או דיני עשיית עושר ולא במשפט) טמון בהיותו חיוב רצוני שהצדדים נטלו על עצמם מרצונם החופשי. ודוק, עיקרון חופש החוזים, דהיינו רצון הצדדים לכרות חוזה זה עם זה על כל המשתמע מכך, הינו הצידוק המוסרי הבסיסי שעומד ביסוד דיני החוזים [לדיון מקיף בעיקרון חופש החוזים ובמגבלותיו, ראו למשל: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א' 41-10 (1991); גבריאלה שלו דיני החוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 56-45 (2005); גבריאלה שלו "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)", ספר מישאל חשין 661-659 (עורכים: א' ברק, י' זמיר וי' מרזל, 2009)]. לפיכך, כל עוד מדובר בחוזה שנכרת כדין, שלא מועלות לגביו טענות בדבר פגמים שנפלו בכריתתו או כי מדובר בחוזה למראית עין או בחוזה בלתי חוקי, לא ימהר בית המשפט להטות אוזנו לבקשת אחד הצדדים להתערב בו בדיעבד אף אם מוקנית לו בחוק סמכות להתערבות כזו. כפועל יוצא, על הצד הטוען כי יש הצדקה לפטור אותו באופן מלא או חלקי מחיוב חוזי שנטל על עצמו מרצונו מוטל נטל כבד לשכנע את בית המשפט כי קיימת עילה להתערבותו בדיעבד בחלוקת הסיכונים והסיכויים החוזית שסוכמה מראש בין הצדדים".

המסקנה אחת היא: התובע הפר את התחייבותו על פי ההסכם ולא שילם את תשלומי ההלוואה בחשבון 355367 בסניף 723 המתנהל בבנק הפועלים.

כתוצאה מהפרת התחייבות התובע, נשא הנתבע בפועל בתשלומי ההלוואה ופתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובע בגינם. על פי כתב התביעה נשא הנתבע בתשלומי ההלוואה עד למועד כתב התביעה, בסכום כולל של 34,100 ₪, עובדה שלא נסתרה ולא הופרכה.

פיצויים מוסכמים – הצדדים קבעו בהסכם את ההוראה הבאה: "צד שיפר ישלם לצד שנפגע 50,000 ₪ וזאת בנוסף לכל סעד על פי הדין". רלוונטי לענייננו סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות) הקובע: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

בפס"ד זאבי נקבע "נקודת המוצא הינה כי הסכמת הצדדים לכלול בחוזה ביניהם סעיף פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק הינה הסכמה לגיטימית ותקפה מבחינת דיני החוזים". עוד נקבע שם "בפסיקה הודגש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות להפחית פיצוי מוסכם רק במקרים חריגים וכי הפחתה כזו הינה מצומצמת ונדירה". אציין, התובע לא טען טענה כלשהי כנגד החיוב בפיצויים מוסכמים, לא חלק על גובה הפיצוי המוסכם ולא דרש להפחית מסכום פיצויים המוסכמים. על אף זו, אציין שלא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות בסכום הפיצויים שנקבע בהסכם ואין מקום לשנות מהיקפם. איני מוצאת להתערב בסכום הפיצויים המוסכמים ואני קובעת כי הנתבע זכאי לפיצוי המוסכם בסך של 50,000 ₪.

באשר לעתירה בגין אי תשלום משכורת עבור 4 חודשי עבודה, אין לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בסעד זה והוא נדחה בזאת.

לסיום:

תביעת התובע נדחית.

תביעת הנתבע/התובע שכנגד מתקבלת. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע סך של 34,100 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע את סכום הפיצויים המוסכמים בסך של 50,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בכל האמור לעיל והנסיבות העולות מפסק הדין, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע, הוצאות משפט בסכום כספי של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתן היום, כ' טבת תשפ"ב, 24 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.