1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה מיום 27.01.19 (כב' השופטת הבכירה ס' קולנדר-אברמוביץ) אשר דחתה את הבקשה לביטול החלטה שניתנה ביום 13.01.19 ולפיה הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב. כן נדחתה הבקשה לחקירת המצהירים על תצהיריהם.

2. ברקע הדברים, החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 13.09.18 לפיה אושרה בקשת כונס הנכסים למכור את הנכס- משק חקלאי בבת שלמה (אשר נטען כי למבקש ולמשיבים 5-8 זכויות בו)- למשיבים 3-4 תמורת סך של כ-4.1 מיליון ₪.

המבקש הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול אישור המכר ועיכוב הליכים, אך בקשתו נדחתה.

על החלטה זו (בה נדחתה הבקשה לביטול אישור המכר) הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט קמא, ובמסגרתה עתר המבקש לעיכוב הליכי הוצל"פ. בימ"ש קמא נעתר לעיכוב הליכי המכר בכפוף להפקדת 100,000 ₪ ונקבע דיון במעמד הצדדים ליום 30.12.18. הדיון נדחה לבקשת ב"כ המבקש, כאשר בדיון שהתקיים ביום 13.01.19 התייצבו המבקש (ללא בא כוחו) והמשיבים 1-4, ובתום הדיון הורה ביהמ"ש על הגשת סיכומים בכתב. לציין כי ב"כ המבקש הגיש בקשה (שלישית במספר) לדחיית הדיון שהיה קבוע ליום 13.01.19 אך בקשתו נדחתה.

לאחר הדיון, שאליו כאמור לא התייצב ב"כ המבקש, הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה המורה על הגשת סיכומים בכתב, ובקשה לקביעת מועד דיון לחקירת המצהירים על תצהיריהם. לאחר שהוגשו התגובות לבקשה ניתנה ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור. נקבע כי ב"כ המבקש לא צירף מסמך המאשר שאכן הוא שהה בבית חולים במועד הדיון (13.01.19), אלא כל שצורף הינו אישור מחלה שנערך ע"י רופא. כן נקבע כי לא ברור מדוע יש לקיים חקירות במסגרת בקשת רשות ערעור וממילא אין למבקש זכות קנויה לחקור את המצהירים.

3. למבקש, בתמצית, שתי טענות עיקריות כנגד ההחלטה נןשא הבר"ע: האחת- נמנע מהמבקש לחקור את המצהירים בשל אשפוזו של ב"כ באותו יום, ועל כך הוגש אישור; השניה- למבקש זכות קנויה לחקור את המצהירים ע"פ תקנות 241 ו-522(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

4. מנגד טענו המשיבים 1-4, בתמצית, כי יש לדחות את הבקשה, וזאת בשל שני טעמים עיקריים: האחד- אישור המחלה אינו כדין והמבקש נמנע מלקדם את בירור ההליך; השני- אין למבקש זכויות קנויה לחקור את המצהירים ואין שומעים ראיות בהליך ערעורי.

5. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם עמדה למבקש הזכות לחקור את המצהירים במסגרת הדיון שהיה קבוע ליום 13.01.19.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי ליתן רשות הערעור והבקשה תידון כערעור. דין הערעור להתקבל בחלקו, כמפורט להלן.

באשר לאי התייצבות ב"כ המבקש בדיון שהיה קבוע ליום 13.01.19: חזקה על עו"ד הטוען כי היה מאושפז (בהמשך לבירורים רפואיים מתמשכים אחרים) במועד הדיון כי אמת בפיו, וניתן להסתפק במדבקה המעידה כי ב"כ המבקש שהה בחדר מיון במרכז רפואי ת"א ביום הדיון. אין צורך לחקור ולדרוש מעבר לזאת, ולא היה נגרם כל נזק אילו הדיון היה נדחה למועד אחר (ואני מודעת לדחיות הדיון שהיו לפני כן), או אז היה מתברר כי הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה (והראיה שאנו דנים כיום על עניין מחודש ינואר 2019, שיכול היה להסתיים לפני חודשים רבים).

באשר לזכותו של המבקש לחקור את המצהירים: ככלל, חקירת מצהירים בשאלה עובדתית- האם נמסרו ההחלטות הרלוונטיות כדין- מקומה בפני הערכאה הדיוניות ובענייננו - בפני רשמת ההוצאה לפועל. ככל שהדבר לא נעשה, רשאי ב"כ המבקש לטעון כי די בכך על מנת שבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט קמא תתקבל. לבירור שאלה זו די בהגשת סיכומים, ואכן בימ"ש קמא אפשר לב"כ המבקש להגיש סיכומיו (הליך שטרם בוצע).

6. סוף דבר אני קובעת כדלקמן:

מן הראוי היה שהדיון שהיה קבוע ליום 13.01.19 יידחה על מנת שב"כ המבקש- שהיה מאושפז באותו מועד- יופיע לדיון. עניין זה תוקן בכך שבית משפט קמא אפשר לצדדים להגיש סיכומים בכתב.

לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטה הדוחה את בקשת המבקש לחקור את המצהירים בפני ערכאת הערעור.

כמובן שב"כ המבקש יכול להעלות טענותיו במסגרת הסיכומים שיוגשו להליך קמא.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

העירבון שהופקד יוחזר למבקש באמצעות ב"כ.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ט, 18 יולי 2019, בהעדר הצדדים.