17 ספטמבר 2019

1. בפניי ערעור אשר הוגש על הכרעת וועדה לעררים (אי כושר) מיום 25.12.18 אשר קבעה, כי המערערת איבדה 60% מכושר השתכרותה החל מיום 1.5.16 (להלן – ועדת אי כושר), זאת בהתייחס לקביעות וועדה רפואית לעררים מיום 14.8.16.

רקע וטענות הצדדים בתמצית

1. המערערת, ילידת 1971, סובלת ממספר ליקויים רפואיים והגישה תביעה לקצבת נכות כללית. למערערת נקבעה נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור 80% מיום 1.5.16.
2. החלטת ועדת אי כושר ניתנה לאחר שני פסקי דין: ב"ל 33646-11-16 מיום 12.6.17 וכן ב"ל 17671-10-17 מיום 30.4.18 (להלן - פסק הדין המחזיר). בסעיף 9 לפסק הדין המחזיר נקבע כדלקמן:

"אשר על כן, עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים על מנת שתחזור ותדון בשאלת יכולתה של המערערת להשתכר כאשר נקודת המוצא היא שקביעת דרגת אי הכושר של המערערת הינה בגובה דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לה.

הוועדה תחזור ותשקול את קביעתה ותבחן האם נסיבותיה האישיות של המערערת כפי שמצאה אותן הוועדה, יש בהן כדי להסביר סטייה מדרגת הנכות הרפואית האובייקטיבית גם כדרגת אי כושר.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת" [ההדגשה אינה במקור].

1. לטענת המערערת, הוועדה שגתה הואיל והמערערת נמצאת באי כושר מלא נוכח מצבה הרפואי והתפקודי. לטענתה, וועדת אי כושר לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר שכן לא יצאה מנקודת הנחה כי דרגת אי הכושר הינה בגובה הנכות הרפואית וכן לא נימקה את סטייתה מדרגת נכות אובייקטיבית זו. משמדובר בוועדה נעולה, המערערת סבורה כי יש להורות על השבת עניינה להרכב חדש.
2. לטענת המשיב, דין הערעור להידחות היות ואין הוא אוחז טעמים המצביעים על פגם משפטי בהחלטת וועדת אי כושר, שכן הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין המחזיר. הוועדה לקחה בחשבון את נתוניה האישיים של המערערת ובהם גילה, ניסיונה התעסוקתי והמגבלות של היעדר השכלה וציינה דוגמאות של עבודות בהם סבורה כי המערערת מסוגלת לעבוד.

דיון והכרעה

1. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 בית דין זה מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדות לעררים (אי כושר), בשאלות משפטיות בלבד.
2. נקבע, כי הואיל והוועדה לעררים (אי כושר), להבדיל מוועדה רפואית לעררים, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך ורק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

כך גם נפסק, כי קביעת דרגת אי הכושר מסורה לוועדה המיומנת לכך ואין בית הדין מחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו אלא אם מדובר בטעות משפטית הגלויה על פי נוסח ההחלטה.

1. ביחס למידת ההנמקה הנדרשת מוועדה לעניין אי כושר ונקבעו הדברים הבאים:

"כידוע, המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן".

בר"ע 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.7.16 (להלן – עניין אופנר).

1. כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה לדיון מחודש בעקבות פסק דין שבו נקבעו הוראות, על הוועדה לקיים את הוראות פסק הדין במדויק ובמלואן, להתייחס לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו (דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992)). ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת ועדה שנתכנסה לאחר פסק דין מוגבלת לבחינת שאלה יחידה - האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין? (ראו: עב"ל (ארצי) 114/07 אבנר עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי (8.1.2008); עב"ל (ארצי) 53609-12-10 זכריה עודי נ' המוסד לביטוח לאומי (17.02.2014).
2. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט טעמיי לכך.
3. טענות המערערת נרשמו מפי בא-כוחה בפרוטוקול הועדה כדלקמן:

"בת 48 הדיון נערך לבקשת כבוד בית הדין מיום 30.4.18 יש נכות רפואית גבוהה מאוד חלק מהותית חלק פחות השקלול של % לא מאפשר לה לעבוד.

משנת 2007 אחרי אפיזודות של סרטן מכלול הליקויים סוג עבודות שהוצעו לא מתאימות לה לא מסוגלת לעבודות עם כפות הידיים לא יכולה לתפקד מוגבלת בתפקוד סובלת מנדודי שינה לא מסוגלת לצאת לעבוד בלי השכלה בלי ידע במחשב לא תוכל לעבוד מרותקת לבית."

הוועדה ערכה דיון כדלקמן:

"הוועדה עיינה בפסק הדין בית הדין 30.4.18 עיינה בפרוטוקול דוח שיקום נכותה הרפואית המשוקללת היא 80% אולם נכות זו מורכבת מליקויים רבים ובהם כאלה בעלי השפעה על כושר עבודה באופן ניכר זה וסעיפים נוספים שאין בהם כדי להשפיע על כושר עבודה לדוגמא נקבעה נכות בשיעור 40% בגין כריתת שדיים עם זאת מלבד ההיבט הנפשי שיש לליקוי זה אשר נכלל בתוך הפרעה חרדתית מהם המערערת סובלת הרי שאין לעברה הרפואי בתחום זה כדי להשליך ולהשפיע על כושר לעבוד.

ליקוייה האורתופדיים הם כולם בשיעורים מזעריים עד קלים וזאת בהתייחס לCTS דוצ רגל ימין, שמאל, אצבע בכף יד ימין ותסמונת הפיברומיאלגיה וכן הכתפיים.

לסטיית מחיצת האף נקבעה נכות 10% אולם אין לעובדה זו משמעות מבחינת כושר עבודה הליקויים המשמעותיים הם בעלי השלכות על כושר העבודה הינם הפרעה חרדתית 20% נוירופתיה 5% כאבי ראש 10% הפרעה קוגנטיבית 10% הוועדה סבורה כי לאור גילה בת 47 לאור ליקויה התפקודיים שהינם בעלי השלכה על כושר עבודה לאור השכלתה המצומצמת וניסיונה בעבודות פשוטות ניקיון טיפול בקשישים לאור זאת הוועדה סבורה שהנ"ל כשירה לעבוד במגבלות הבאות: מוגבלת במתן שירות לקהל, ללא חשיפה לשמש ישירה: כשירה לעבודות כגון: תצפיתנית בחדר בקרה, הרכבה אריזה מיון ואריזה ליד שולחן עבודה. עבודה שרובה בישיבה וזאת בעיקר שנקבע על ידי הדרג ראשון הוועדה דוחה את הערר" [ההדגשה אינה במקור].

מהחלטת הועדה ניכר כי היא נתנה דעתה לליקויים מהם סובלת המערערת ופירטה את סוגי העבודות שהמערערת מסוגלת לבצע חרף הליקויים, תוך התייחסות לגילה, השכלתה המצומצמת וניסיונה התעסוקתי המוגבל. לא ניתן לומר כי קביעה זו של הוועדה היא בלתי סבירה ובוודאי שלא בלתי סבירה באופן קיצוני.

הוועדה התייחסה בפרוטרוט לליקויה של המערערת ונימקה מדוע קיים פער בין הנכות הרפואית לשיעור אבדן הכושר. כך, הוועדה הסבירה כי כריתת שד שעברה המקנה נכות בשיעור 40% ומחיצה אפית המקנה נכות בשיעור 10% הינם לקויים שאינם משפיעים על כושרה לעבוד מעבר לנכות הנפשית הנובעת מהכריתה. עוד פירטה הוועדה, כי הנכויות האורתופדיות הינן קלות ובמקומות שלא משפיעים על היכולת לבצע עבודות פיזיות קלות. גם קביעותיה אלו של הועדה הינן ברורות, סבירות והגיוניות.

1. בהמשך, ובזיקה להלכה שנקבעה בעב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004), לפיה יש לראות בנכות הרפואית נקודת מוצא אובייקטיבית לעניין דרגת אי הכושר, נאמר בעניין אופנר כך:

"יובהר כי המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע "לנקודת המוצא", איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר".

כפי שפורט לעיל, הוועדה פירטה את שיעור הנכות אשר אינה רלבנטית לכושר השתכרות והנמקה זו מבססת באופן סביר ומובן את הפער בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית של המערערת.

1. בשולי הדברים יצוין, כי לא מצאתי ממש בטענת המערערת כי מדובר בוועדה נעולה בדעתה, שכן אותו הרכב העלה בעבר את שיעור אובדן כושר העבודה שלה מ – 60% ל – 65%.
2. סוף דבר - משלא הצביעה המערערת על טעות משפטית בהחלטה, נדחה הערעור. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.
3. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא פסק הדין לצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ט, (17 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.