נגד הנאשם בתיק זה נערכה הודעת תשלום קנס המייחסת לו עבירה לפי חוק העזר להרצליה (מניעת מפגעים ושמירה על הסדר והניקיון) התש"ן - 1989 (להלן: "החוק"). הנאשם בחר שלא לשלם את הקנס ותחת זאת ביקש להישפט עליו, אשר על כן הפכה הודעת תשלום הקנס לכתב אישום.

על פי הכתוב בכתב האישום, במועד ובמקום הנקובים בו הניח/השאיר הנאשם ברחוב או הרשה לאחר להניח/להשאיר ברחוב כיסאות ושולחנות דבר המהווה עבירה לפי סעיף 59 (א) לחוק הנ"ל.

בישיבת ההקראה כפר הנאשם בכתב האישום והתיק נקבע להוכחות.

בישיבת ההוכחות, העידו עורך הדו"ח מר אבי לוי, וכן הממונה על המחלקה של העד מר עודד כץ. מטעם ההגנה, העיד הנאשם לבדו וכן הוגשו מטעמו מסמכים וצילומים. בנוסף לכל אלה, התקיים בתאריך 4.3.20 ביקור במקום, בו נכחו, ב"כ המאשימה, בא כוחו של הנאשם, הנאשם עצמו וכן מר כץ עודד.

כדי להנגיש לקורא את סעיפי החוק הרלבנטיים, אביאם להלן כלשונם:

59. מכשול ברחוב

"(א) לא יניח אדם, לא ישאיר, לא יקים, לא יתלה, לא יטיל ברחוב ולא יבליט מעל לרחוב כל דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לניקיון או לתנועת הציבור בו, אלא אם כן דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו ותוך כדי פריקתו ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך ואלא אם כן ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העירייה ובהתאם לתנאי ההיתר".

רחוב מוגדר בחוק הנ"ל:

"- דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, כביש, גשר, מעבר המשמש רחבה הוא המכוון לשמש אמצעי גישה לבית או לבתים, תעלה, ביב, חפירה, רחבה, כיכר, או גן, וכן מקום פתוח הנועד לשימוש הציבור או שהציבור נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו, או רשאי להשתמש בו, או להיכנס אליו, בין שהם מפולשים ובין שאינם מפולשים;

מתמונת העובדות שנפרסה בפניי, עולה שהנאשם בתיק הוא רב ונשיא הקהילה הצרפתית בהרצליה פיתוח שמקיים בביתו, ברח' וינגייט 90, גם בית תפילה בשבתות ובחגי ישראל. בתום תפילות השבת והחג הציבור נאסף במגרש שמצוי מערבית לבית, בשטח פתוח. מדובר בשהייה בפרק זמן של כשעה, במטרה להאזין לדברי תורה הנאמרים על ידי רב הקהילה ולטעום מטעמי שבת. לצורך כך מניחים בשטח הפתוח כיסאות ושולחנות אשר מוחזרים לאחר האירוע אל תוך הבית. דומה שעל עובדות אלה אין כל מחלוקת.

הביקור שנעשה ע"י ביהמ"ש במקום היה חיוני כדי ללמוד את זירת האירוע ולהבין את טיעוני הצדדים.

ב"כ המאשימה טען בסיכומיו בכתב, כי כפי שנאמר בעדותו של מר עודד כץ, המקום שבו הונחו הכיסאות והשולחנות, מהווה מעבר להולכים צפונה ודרומה מערבית לשורת הבתים, והציבור נוהג לעשות שימוש באותו מגרש שבו הציב הנאשם כאמור שולחנות וכיסאות (ראה חקירה נגדית של העד עמ' 11 לפרו' מול ש' 12 עד הסוף).

ב"כ המאשימה הפנה גם לעדותו של הנאשם בעמ' 16 לפרו', שם הנאשם העיד כי הואיל ומדובר במקום ציבורי, הורה לעצמו היתר להשתמש במקום, במהלך השבת כאמור לעיל (ראה עמ' 16 לפרו' ש' 3-4).

אשר על כן, סבור ב"כ המאשימה כי אכן הוכחה הטענה שהמקום נחסם ע"י הצבת כיסאות ושולחנות. עדי התביעה העידו על כך, הנאשם איננו כופר בכך. לפיכך, הצבת השולחנות והכיסאות בתחום המגרש המערבי לבית, שבו מתגורר הנאשם ברח' וינגייט 90, מהווה מכשול והואיל ולא ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העיר להנחתם של השולחנות והכיסאות, והם גם לא נועדו לפריקה וטעינה כלשון הסעיף. יש איפוא מקום לקבוע כך לשיטת המאשימה שהנאשם עבר את העבירה שבכתב האישום.

מאידך, גרס ב"כ הנאשם כי הגדרת המונח "רחוב" רחבה מאוד, וחלה גם על "מקום פתוח הנועד לשימוש הציבור או שהציבור נוהג לעבור בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להשתמש בו או להיכנס אליו."

בעניין זה, גורס ב"כ הנאשם בסיכומיו (סעיף 8), כי ברור שלא כל שטח פתוח בעיר שטרם נקבע לו ייעוד או שטרם מומש הייעוד המתוכנן לו, לא יכול להפוך מניה וביה ל"רחוב" שאחרת החוק היה קובע במפורש שכל שטח פתוח, יהיה שימושו ומיקומו אשר יהיה הינו בגדר "רחוב". לפיכך, השימוש בסעיף 59 א' לחוק העזר אינו רלבנטי למקרה הנדון, והוא מופעל ע"י הפקח, רק כדי להפיס את דעתם של השכנים המתלוננים, שבית הכנסת וההתכנסויות מסביבו היו להם לצנינים. לפיכך, הדו"ח נערך ללא סמכות וללא רשות ודינו להתבטל.

ב"כ הנאשם גורס עוד, שלמעשה מדובר בשטח גדול שהוא בבעלות העירייה, שחלקו מהווה חניון מגודר ומקצתו בלבד הינה אותה סוללת עפר שאין בה כל תכלית זולת היותה סמוכה לבתים המצויים על הרחוב, היא גבוהה יותר ממפלס הקרקע שממערב לה, כך שממילא לא מתאפשרת כניסת הציבור לחלק זה של המגרש ואין לציבור עניין לחלוף על פני שטח קרקע זה בהיותו מוגבה ממפלסי הקרקע הסמוכים.

כדי לשכנע את ביהמ"ש שהשטח המדובר, שבו הוצבו הכיסאות והשולחנות של בית הכנסת איננו יכול לשמש את הציבור כמעבר, הפנה אותי ב"כ הנאשם לכך, שהעירייה יצרה תלוליות עפר בשטח זה במיוחד, כדי למנוע עשיית שימוש בו לצורך הצבת כיסאות ושולחנות מטעם בית הכנסת. לדברי ב"כ הנאשם, אילו המקום היה אכן שטח ציבורי העומד בגדרי המונח "רחוב" כי אז העירייה לא הייתה יוצרת בו במתכוון תלוליות עפר, שיש בהן כדי לחבל ביכולתם של עוברים ושבים לעשות שימוש בשטח.

טענה אחרונה שבפי ב"כ הנאשם היא, שאם אכן מדובר בשטח פתוח, כמו פארק או גינה ציבורית, שטח שבו מותר לציבור לנוע אנה ואנה, כי אז בדיוק כמו שמגיע לציבור זכות לנוע בשטח הנ"ל ולעשות בו שימוש, כך מותר גם לבית הכנסת לעשות שימוש בשטח זה, שבו הוצבו כיסאות ושולחנות למשך זמן קצר במהלך יום השבת, לפיכך אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירה שבכתב האישום.

בחנתי את עדויות הצדדים וטיעוניהם, בראי נתוני זירת השטח שבו ביקרתי, ובראי לשון החוק ואחר הדברים האלה, נחה דעתי כי בדין נערכה הודעת תשלום הקנס לנאשם, שכן המקום שבו הוצבו הכיסאות והשולחנות אכן עונה להגדרה "רחוב". אכן מדובר בהגדרה רחבה מאוד שכוללת בתוכה גם את המגרש שמצוי מערבית למעונו של הנאשם הוא השטח שבו הוצבו השולחנות והכיסאות. אין צורך לבדוק אם בפועל הציבור עובר במקום ועושה את דרכו דווקא בסמיכות לביתו של הנאשם, די בקביעה שאכן המקום עונה להגדרה הנ"ל.

אכן, הצבת השולחנות והכיסאות שהונחו במקום באים בגדרי האמור בסעיף 59 לחוק, ואין צורך להרחיב מעבר לכך.

אשר לטענת ב"כ הנאשם, לפיה אם אמנם מדובר בשטח ציבורי, כי אז רשאי גם הנאשם להניח במקום שולחנות וכיסאות, וזכותו לכך איננה נופלת במאומה מזו של הציבור, בעניין זה על הנאשם לפנות לראש העיר לקבל היתר כאמור בסיפא של סעיף 59 (א) לחוק, או אז התנהלותו של הנאשם תהיה חוקית ולא ייפול בה כל דופי.

אחר הדברים האלה, אני מוצא את הנאשם אשם בעבירה שבכתב האישום.

ניתנה היום, ט' תמוז תש"פ, 01 יולי 2020, במעמד הצדדים.