1. בפני בקשה לדחיית תביעה על הסף בשל קיום "השתק הגנה", דהיינו: בשל כך שקבלת טענת המשיב בכתב התביעה שהגיש, משמעה איון פסק-דין נגדו שניתן בהליך קודם, שם היה הנתבע.

2. בקצרה: אין חולק כי אביהם המנוח של המבקשים, מר אלי אסרף ז"ל, העמיד למשיב הלוואות בריבית, בלא לעמוד בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (היום "חוק אשראי הוגן" – להלן "החוק"), ובין היתר העמיד לו הלוואה בסך 150,000 ₪, שעניינה נדון בתביעה שהגישו המבקשים נגד המשיב בשנת 2014 (ת"א (נת') 18791-09-14). אותה תביעה הוגשה ע"י המבקשים כיורשי המנוח, ובין היתר עלה בה עניינו של סכום של 30,000 ₪, אשר אין חולק כי המשיב נתן למבקשים במהלך ה"שבעה" על אביהם המנוח (לגבי סכום זה יורחב הדיון בהמשך). התביעה בבית משפט השלום נדחתה מנימוקים הקשורים לאי-קיום הוראות החוק, והמבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי (ע"א (מר') 31360-03-18), אשר קיבל את הערעור, וקבע כי המשיב אמנם שילם סכומים מסוימים למנוח, אולם לא פרע את ההלוואה, ולאור הפרת הוראות החוק ע"י המנוח, אין ההלוואה בת פרעון, אולם הסכומים שהוחלפו הם בני השבה, ועל כן חייב את המשיב לשלם למבקשים סכום השווה לקרן ההלוואה בניכוי סכומים ששולמו. המשיב עתר לתיקון פסק-הדין, בטענה כי הסך של 30,000 ₪ ששילם למבקשים לא נלקח בחשבון הסכומים שיש לנכות מההלוואה, ובקשתו נדחתה.

3. עתה הגיש המשיב את תביעתו, לתשלום (למעשה: להחזר) אותו סכום של 30,000 ₪.

4. המבקשים עותרים, כאמור, לדחיית תביעתו על הסף, וטוענים כך: בתביעתם, בבית משפט השלום, הגיש המשיב כתב הגנה, בו לא טען דבר לעניין הסכום האמור, וטען כי פרע את ההלוואה בסך 150,000 ₪ בחיי המנוח; בתצהיר העדות הראשית שלו טען שמדובר היה בתשלום שנעשה מרצונו, מתוך התחשבות במצב המשפחה לאחר פטירת המנוח, ולמניעת מחלוקות; בפסק-הדין לא הוכרע עניינו של סכום זה; בערכאת הערעור לא הובא הסכום בחשבון, אולם לאחר בקשת המשיב לתיקון פסק-הדין, נדחתה בקשתו ובית המשפט שלערעור קבע כי לא הוכח שסכום זה שולם ע"ח ההלוואה בסך 150,000 ₪, ולפיכך ביודעין לא כלל אותו במסגרת הסכומים שיש לנכות מהחזרי ההלוואה. הפועל היוצא מכל אלה הוא, שהמשיב אינו יכול עתה לטעון, במסגרת תביעתו, כי הסכום ניתן למבקשים כחלק מפרעון ההלוואה בסך 150,000 ₪, בין אם משום שהטענה כבר הוכרעה (בבית המשפט המחוזי), ובין אם משום שלא עלתה בכתבי הטענות בבית משפט השלום (ועל כן רואים אותה כאילו הוכרעה בשל אי-העלאתה, למרות ההזדמנות הנכונה להעלותה).

5. המשיב טען, מנגד, כי אין מקום לדחות את התביעה על הסף, מחמת זאת שהמבקשים עצמם הצהירו בהליך הקודם (במסגרת תשובה לשאלון), כי קיבלו סך 30,000 ₪ זה ע"ח קרן ההלוואה, וכי הם אלה המנועים עתה מלכפור בהצהרתם האמורה. עוד טען, כי גורלו של סכום זה לא הוכרע כלל בהליך הקודם, לא בבית משפט השלום ולא בערכאת הערעור, וכי גם מטעם זה אין הוא חסום מלתבוע אותו עתה.

6. עיון בכתב התביעה מלמד, כי הוא מנוסח בעמימות-מה, ונעדרת ממנו טענה מפורשת ופוזיטיבית מהו סכום זה ששילם למבקשים, ומדוע שילמו, ובהתאם – מדוע הוא זכאי להשבתו. מכל מקום, הטענה המשתמעת היא, שהמשיב שילם את הסכום למבקשים לאחר פטירת המנוח, לאור טענתם כי נותר חוב בגין אותה הלוואה בסך 150,000 ₪ (כך עולה מאיחוד סעיף 5 וסעיף 15 לכתב התביעה, כשבשניהם האמירה כי הסכום שולם ע"ח החזר אותה הלוואה היא משתמעת בלבד) – ובכל מקרה לא נכתב בכתב התביעה כי מקור הסכום הוא אחר.

7. דין הבקשה להידחות.

8. בסופו של יום, טענתו העובדתית של המשיב היא, כי שילם למבקשים סך 30,000 ₪ בימי אבלם, מתוך הנחה כי התשלום הוא ע"ח ההלוואה, שלטענתו (שנדחתה לימים בבית המשפט) כבר נפרעה.

9. טענה זו אינה עומדת בסתירה ישירה לאיזו מהקביעות בערכאות קודמות (ולמעשה יכולה לדור בכפיפה אחת גם עם החלטתו של בית המשפט המחוזי, כמתואר), ואף אינה עומדת בסתירה לשתיקתו בנושא בכתב ההגנה שהגיש בתביעת המבקשים (גם אם השתיקה כשלעצמה מתמיהה, ועשויה להיות לה השלכה בעת בחינת משקל הראיות), ואף לא לגרסתו בתצהיר שהגיש באותו הליך.

10. לא ניתן להתעלם, מנגד, מטענת המבקשים עצמם, בתשובתם לשאלון, כמתואר, שהתשלום אכן היה מיועד לשמש על חשבון אותה הלוואה בסך 150,000 ₪ (אשר עתה נפרעה מן הסתם, לפי המתווה שנקבע בבית המשפט המחוזי, בלא להתחשב בתשלום הסך של 30,000 ₪ השנוי במחלוקת בהליך שבפני).

11. דומה, אם כך, שאין מנוס אלא לברר מהו אותו סכום, ואם אכן מדובר בסכום ששולם ביתר, ודינו השבה, או שמא שולם על חשבון חוב אחר, שאז יהיה דין התביעה להידחות. כך או אחרת, אין מנוס מבירור עובדתי של הסוגיה, ועל כן דין הבקשה, כאמור, להידחות.

12. אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ומחייב את המבקשים בהוצאות המשיב בסך של 1,800 ₪.

13. כתב הגנה יוגש תוך 30 יום.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשפ"א, 15 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.