לפניי בקשה לגילוי חומר חקירה, לפי סעיף 74 לחסד"פ.

רקע והליכים קודמים

נגד הנאשם הוגש כתב אישום במסגרת ת"פ 4157-03-18, המייחס לו ביצוע עבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), ותקיפה סתם כלפי בת זוג, לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין. מתיאור העובדות בכתב האישום עולה, כי ביום 19.12.2017 בסמוך לשעה 21:17, בקניון "רמי לוי" במבשרת ציון, פגש הנאשם באשתו בנפרד (להלן – המתלוננת) בבית קפה. על רקע הסדרי ראיה בנוגע לילדם המשותף, קילל הנאשם את המתלוננת ואיים עליה באומרו: "זונה, שרמוטה, אהרוס לך את החיים ואתנקם בך", וכן אמר: "סתמי את הפה לפני שאני אתן לה פה בוקס לפני כולם". הנאשם חשב כי המתלוננת מקליטה אותו, ואז נתן לה מכה בידה השמאלית, בה החזיקה את הטלפון הנייד שלה, ולקח מידה את הנייד ועזב את בית הקפה.

ביום 27.2.2018 התרחש אירוע נוסף בין בני הזוג, נשוא תיק חקירה פל"א 95292/2018 (להלן – התיק הנוסף), כאשר תיק זה נסגר ע"י המאשימה מחוסר עניין לציבור, וזאת ביום 31.10.2018.

ביום 4.3.2018 הוגש כתב האישום בתיק הנוכחי.

ביום 7.10.2018 התקיים דיון לפני חברתי, כב' השופטת סקפה שפירא, ביחס לבקשת עיון בחומר חקירה שהגיש הנאשם באמצעות הסניגורית, בנוגע לתיק הנוסף, וזאת עוד טרם ההחלטה על סגירתו (בע"ח 3285-10-18, להלן – הבע"ח הראשון). חברתי קבעה, כי אין בחומר החקירה בתיק הנוסף משום רלבנטיות או פוטנציאל לסיוע להגנת הנאשם, מלבד אמירות בודדות בהודעת המתלוננת, אשר הורתה להעבירן לידי הנאשם, כפי שאכן בוצע.

ביום 24.2.2019, בדיון שהתקיים לפניי, העלתה הסניגורית פעם נוספת טענות לעניין רלבנטיות חומר החקירה של התיק הנוסף, וזאת לאחר שציינה, כי חל שינוי נסיבות, במובן זה שהתיק הנוסף נסגר ע"י המאשימה, ויש בעצם הסגירה כדי להשליך על מהימנות המתלוננת, שהיא "מתלוננת סדרתית", וכן קיים חשש שהמתלוננת עושה שימוש בהליך הפלילי לצורך השגת הישגים בהליך הגירושין, ולכן הנאשם חושש מתלונות נוספות. עוד נטען לקשר בין האירועים, בהיותם קשורים לאותו סכסוך.

ביום 4.3.2019 הגיבה המאשימה לבקשה וטענה, כי מדובר בבקשה ממוחזרת שכבר הוכרעה ע"י חברתי, ואין מתקיימות נסיבות חדשות ועל-כן יש לדחותה על הסף, וממילא, מותב זה אינו יושב כערכאת ערר על החלטת כב' השופט סקפה שפירא.

במסגרת הבהרות שביקשתי מהסניגורית, היא ציינה ביום 18.3.2019, כי עצם העובדה שבעת הדיון בבע"ח הראשון טרם נתקבלה החלטה על סגירת התיק, הרי שזכות העיון בו הייתה מוגבלת, בעוד כעת, לאחר סגירת התיק, יש לאפשר גילוי התיק, במיוחד כשמדובר באירועים דומים המבוססים על "גרסה מול גרסה". כמו-כן יש צורך לעמוד על נסיבות סגירות וסיבות סגירתו, שכן הדבר עשוי לסייע בהעלאת טענה של הגנה מן הצדק.

ביום 21.3.2019 ציינה המאשימה, כי אין כל חידוש בטענותיה של הסניגורית או בנסיבות וחזרה על עמדתה והדגישה כי נימוקי סגירת התיק הם בגדר "חומר חקירה" שלא מתקיימת לגביו זכות עיון.

ביום 28.4.2019 התקיים דיון בתיק זה ושבתי ושמעתי את טענות הצדדים. מאחר שהתיק הנוסף לא הובא לעיוני לא יכולתי לתת החלטה, והוריתי למאשימה להגישו כפי שאכן נעשה.

דיון והכרעה

לטעמי, השאלה העיקרית העומדת לדיון כאן היא, האם ישנה משמעות המגיעה כדי "נסיבה חדשה", בעצם סגירתו של תיק חקירה לאחר שכבר ניתנה החלטה לגופה של בקשה הנוגעת לגילוי חומרי החקירה מאותו תיק. שכן, אם ביסוד ההכרעה של רשויות התביעה עומד שיקול שיש בו כדי להשליך על הערכת מהימנות המתלוננת, כי אז יש לכך משמעות לגבי טענות ההגנה האפשריות שיכול להעלות הנאשם. אם מאידך, הטעמים שבהכרעת התביעה לסגור את התיק שונים, כי אז אין לכך רלבנטיות להגנת הנאשם.

מכאן, שלדעתי, לא היה מקום לדחות את הבקשה על הסף, כדרישת המאשימה.

יובהר ויודגש, כי אך ברור הוא, שכאשר בחרתי לדון בבקשה, לא סברתי כי יש בבקשה זו משום "פתיחה מחודשת" של הבע"ח הראשון שהוכרע ע"י חברתי זה מכבר, אך גם לא סברתי, כי אוכל לדחות על הסף את הבקשה, מבלי להידרש לתוכנה של החלטת הסגירה, נוסף לתיק החקירה בתיק הנוסף, שמן הראוי שיעמוד לפניי, על-מנת שהתמונה תהיה שלמה, ועל-מנת שהחלטתי תוכל לעמוד בדרישת היסוד של כל החלטה שיפוטית – שתהא צודקת ותתבסס על אדן ראייתי שיאפשר ירידה לחקר האמת במידה המירבית האפשרית.

על מנת להשיב על השאלה אותה הצגתי, יש לדון תחילה בטענת המאשימה, כי נימוקי סגירת התיק הם בגדר "תרשומת פנימית", כאשר עצם החלטתי להורות למאשימה להגיש לי את תיק החקירה לרבות את התרשומת שלה בעניין, עוררה בתביעה רצון וכוונה לערור על החלטתי (ר' הודעתה מיום 12.5.2019 בסעיף 2).

ראשית יובהר, כי למאשימה או לנאשם, אין כל בסיס שבדין להגיש ערר על החלטת ביניים בהליך ביניים, כפי שנקבע במפורש ע"י כב' השופט וינוגרד בעבע"ח (י-ם) 3339-06-19 מ"י נ' פרסר (מיום 2.6.2019), ועל-כן המאשימה אינה רשאית להרהר אחרי החלטת בית המשפט או לעכב את ביצועה, גם אם היא סבורה שהיא שגויה. זכות הערר נתונה לה או לצד שכנגד, רק לאחר מתן הכרעה לגופה של ההחלטה ולא לפני כן.

שנית, בבש"פ 1628/18 פלוני נ' מ"י (מיום 4.3.2018), קבע כב' השופט מזוז כך, בהקשר דומה, של בקשה לגילוי חומרי חקירה, אגב סכסוך בין בני זוג:

"אשר להחלטה על סגירת התיק נגד גרושתו של העורר. נאשם אכן רשאי להעלות טענה בדבר אכיפה בררנית במסגרת טענה מקדמית לפי סעיף 149(10) לחסד"פ או בשלב מאוחר יותר של המשפט (סעיף 151 לחסד"פ). טענה זו טעונה ביסוס מצד הנאשם. בידי העורר מצוי זה מכבר חומר החקירה בתיק אשר לכאורה אמור לבסס את טענתו לאכיפה בררנית ביחס לגרושתו. ככל שהטענה תועלה על ידי העורר, יוכל בית המשפט, אם ימצא לנכון, להורות לתביעה לפרט תגובתה ולמסור מידע נדרש לצורך בירור והחלטה בטענה כזו. הליך זה אמור להתנהל בפני המותב הדן בתיק ואין לכך ולא כלום עם הליך בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ. אעיר עוד לענין זה כי החלטת תובע לסגור תיק חקירה אינה בגדר "תרשומת פנימית", אך תרשומות הטיפול בתיק התביעה עד לקבלת ההחלטה הן במובהק בגדר תרשומת פנימית ואינן בגדר חומר חקירה" (סעיף 8 להחלטה – ההדגשה הוספה).

משמעת הדבר היא, שהגם שתרשומת תביעה עשויה להיחשב "תרשומת פנימית" החסויה בפני הסניגור, היא עשויה להוות חומר חקירה בהתאם למבחני הרלבנטיות, ובוודאי שבית המשפט מוסמך להורות לתביעה להמציא לו חומרים מעין אלו לבחינתו, בין היתר, אגב בחינת טענה של הגנה מהצדק.

לתוצאה דומה והחלטית הגיע, סגן הנשיא, כב' השופט דרורי בהחלטתו המקיפה בעבע"ח (י-ם) 14189-12-18 שפירא ואח' נ' מ"י (מיום 11.12.2018), שם ניתח את הפסיקה הנוהגת והמחייבת בנסיבות של העלאת טענות לקבלת חומרי חקירה אגב העלאת טענת הגנה מהצדק וטענה של אכיפה בררנית, כתוצאה ממדיניות שונה ביחס להעמדה לדין של מעורבים באותה פרשה. אני מפנה בהקשר זה לפסקאות 35-42 להחלטה ולאסמכתאות שם.

ולגופם של דברים

לאחר עיון בחומר החקירה ובתרשומת התביעה, אני קובע כי התביעה עשתה מלאכתה נאמנה ובאופן מעמיק והוגן. התיק נבחן לא רק ע"י התובעת, אלא גם ע"י ר' לשכת התביעות.

לאחר ניתוח מכלול הראיות, וללא כל קשר לשאלת מהימנות, אלא בהתייחס לשאלת דיות הראיות במקרה הקונקרטי, נמצא, ובצדק, כי אין אשמה בכל הנוגע לחשד להפרת הוראה חוקית או לאיומים.

אשר לחשד לתקיפה - ככל שהיה אלמנט של שימוש בכוח פיזי מצד הנאשם - הרי שנמצא שאין די ראיות להוכיח זאת בנסיבות הספציפיות של המקרה לאחר ניתוח הראיות.

יוער, כי בתרשומת של ר' לשכת התביעות צוין, כי חל בלבול בעילת הסגירה, ואין מדובר בסגירה מחוסר עניין לציבור, אלא מחוסר אשמה ומחוסר ראיות מספיקות – בוודאי שבנסיבות אלו, אין בכך לפגוע בהגנת הנאשם או באינטרסים שלו.

בנסיבות אלו, אין רלבנטיות לחומר החקירה מהטעמים עליהם עמדה חברתי בהחלטתה בבע"ח הראשון, ואף אין מתקיימות נסיבות המצדיקות חשיפת חומר החקירה גם לאחר ההחלטה על סגירת התיק מהטעמים עליהם עמדתי, שאינם יכולים לסייע לנאשם בהגנתו.

בנסיבות אלו, ספק בעיניי אם כלל קיים בסיס לטענה של אכיפה בררנית בנסיבות הקונקרטיות אם כי אין בכך לקבוע דבר אם יישמעו ראיות בתיק. כמובן שהטענה פתוחה לפני הסניגורית.

מעבר לדרוש אציין, כי טענת הסניגורית בדבר היות המתלוננת "מתלוננת סדרתית" משוללת יסוד, לנוכח המידע הפלילי שצירפה הסניגורית לבקשתה, ממנו עולה קיומם של שני תיקים – התיק הנוכחי , המתנהל נגד הנאשם ותלוי ועומד נגדו, והתיק הנוסף שכאמור, נסגר.

עוד אציין, כי אין ממש בטענת הסניגורית לרלבנטיות חומר החקירה בתיק הנוסף, אך משום שמדובר, לטעמה באותה מסכת עובדתית. הרקע אמנם הוא רקע דומה, על רקע הסכסוך המתמשך שבין בני הזוג והמחלוקת ביחס לבנם המשותף, אלא שמדובר באירועים נפרדים ושונים במהותם ובתוכנם.

ודבר אחרון. הסניגורית טענה כי עצם סגירת התיק הנוסף, מקימה עילה לחשוף אותו בפני הנאשם. הסניגורית לא הצביעה על כל מקור נורמטיבי לטענתה זו, ובוודאי שהטענה אינה מתיישבת עם הדין הקיים, שכן גם אם התיק נסגר, הוא עדיין בגדר "חומר חקירה", שללא החלטה שיפוטית, ייוותר חסוי.

סוף דבר. בקשת הסניגורית נדחית.

תיק החקירה בתיק הנוסף יוחזר כעת למאשימה.

ניתנה היום, י"ג סיוון תשע"ט, 16 יוני 2019, במעמד הצדדים.