הנתבעת עתרה לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי, כי אכן התביעה התיישנה, וכי דינה להידחות על הסף, כפי שיפורט להלן.

1. לפניי תביעה שהוגשה ביום 7.3.19, לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, ביום 6.3.12, לאחר שנפל מסולם ונחבל במהלך עבודתו אצל הנתבעת.

כתוצאה מהנפילה נגרם לתובע שבר בשורש כף יד שמאל. לטענתו של התובע, תאונה זו אירעה בשל רשלנותה של הנתבעת והפרת חובות חקוקות, ולכן עליה לפצות אותו בגין הנזק שנגרם לו עקב התאונה.

2. טענת ההתיישנות הועלתה בכתב ההגנה. בקדם המשפט שהתקיים ביום 20.7.20 הסכימו הצדדים, כי טענת ההתיישנות תוכרע תחילה, לאחר שהצדדים יגישו לעניין זה סיכומים בכתב.

3. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף, מחמת התיישנות.

לטענתה, המועד האחרון להגשת התביעה חל ביום 6.3.19, בחלוף שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. לפיכך, בהתאם להוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, התביעה – שהוגשה יום אחד לאחר המועד האחרון – התיישנה.

4. התובע מדגיש, כי מדובר באיחור בן יום אחד בלבד.

האיחור נבע, לטענתו, ממחלת בא כוחו. לעניין זה צורף אישור רפואי של ב"כ התובע, אשר לפיו לא היה מסוגל לעבוד בין ה-3.3.19 ל-7.3.19.

על פי טענת התובע, הנתבעת העלתה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה באופן שטחי וכללי, בניגוד לחובת הפירוט הקבועה בתקנות ובפסיקה, ובניגוד להנחיות פרקליט המדינה.

לחלופין טוען התובע, כי לבית המשפט סמכות טבועה להורות על הארכת מועד הקבוע בחיקוק, בהתאם לפסיקה שאליה הפנה ב"כ התובע בסיכומיו. לטענתו, סמכות זו קיימת כל אימת שאין בחיקוק הוראה מפורשת המנוגדת לכך, וכאשר אין בחוק הסדר שלילי ביחס להפעלת הסמכות הטבועה.

עוד טוען התובע, כי מחלתו של אדם הוכרה במקרים שונים בפסיקה כסיבה מוצדקת להארכת מועד. לטענתו, בא כוחו היה עורך דין יחיד במשרד, ובשעה שהיה חולה, לא היה איש מלבדו אשר יכול היה להגיש את התביעה במקומו.

דיון והכרעה

5. סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע:

"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות בתובענה שאינה במקרקעין היא בת שבע שנים, ואילו סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

6. כאשר נמצא כי תובענה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, מחויב בית המשפט לדחות אותה מטעם זה, בהתאם להוראת סעיף 2 הנ"ל, ובלבד שהנתבע עורר את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה, בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

זהו "הסדר סגור", אשר כפוף לכללים מאריכים או משעים (דוגמת התיישנות שלא מדעת – סעיף 8, התנהגות פסולה של הנתבע – סעיף 9, קטינות – סעיף 10, ועוד), אולם אינו מותיר לבית המשפט שיקול דעת (טל חבקין, התיישנות (2014), 18), בשונה מהסדרים פתוחים, אשר מקנים לביהמ"ש שיקול דעת להאריך את מסגרת הזמנים, כמו, למשל, מועד להגשת ערעור ומועדים אחרים לעשות דבר שבסדר דין.

7. ההתיישנות שבה עסקינן היא אמנם "דיונית", במובן זה שהיא אינה מפקיעה את הזכות לגופה, אולם היא מונעת את בירור התביעה לגופה, אם מוגשת תובענה בחלוף תקופת ההתיישנות.

מחסום זה מפני בירור התביעה חל גם ביחס לאיחור של יום אחד בהגשת התובענה:

"טיבן ה"פרוצדוראלי" של מוסדות ההתיישנות ומעשה בית הדין עשוי לגרום לא אחת לתוצאות הנתפסות כבלתי צודקות. כך לעניין תביעה המוגשת זמן קצר יחסית לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, וכן לעניין תובע שעילת תביעתו נדחתה בעבר ונמצאו לו עתה ראיות או טענות חדשות שבעזרתן, כך הוא מאמין, יוכל לשוב ולהוכיח את צדקת תביעתו. על אף זאת, קמו ההתיישנות ומעשה בית הדין כמחסומים שבדין המונעים הליכי תובענה, אפילו צודקת היא לגופה, וזאת מתוך השיקולים והתכליות העומדים ביסוד מוסדות אלה, ובהם היציבות המשפטית, סופיות הדיון ואחידות ההליך השיפוטי.

ניטול, למשל, שניים שניזוקו באותו אירוע, על ידי אותו המזיק, ונגרמו להם אותם הנזקים. האחד הגיש תביעתו שבוע לפני שחלפה תקופת ההתיישנות והשני שבוע לאחריה. מוסד ההתיישנות יגרום לכך כי הראשון יזכה להפרע מלוא נזקיו, ואילו בעד השני ייחסמו שערי בית המשפט. גם כאן תתעורר מאליה תחושת אי הנחת שבין תוצאת דברים לא צודקת או אולי לא מוסרית שכזו לבין תוצאת הדברים המשפטית הקמה מכוח טענת ההתיישנות.

יתכן וברמת הטיעון המוסרי ניתן אף יהיה לראות בתוצאת דברים זו אפלייה. ברם, זוהי דרכו של משפט וזה מחירה של מערכת משפטית הדורשת מעצם טיבה עקרונות הקובעים סופיות ההליכים השיפוטיים וקביעת מחסומי הסף הנדרשים לכך" (ע"א 11961/05 תמרי נ' קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ (2007) ).

8. לטענת התובע, לביהמ"ש סמכות טבועה להארכת המועד להגשת התובענה, גם בחלוף תקופת ההתיישנות.

טענה זו אינה יכולה להתקבל. הסמכות הטבועה היא סמכות הנתונה לבית המשפט מעצם תפקידו וטבעו כגוף המכריע בסכסוכים, אשר השימוש בה נוגע בעיקר לסדרי דין, במטרה לשמור על תקינות ההליכים ולהגשים צדק דיוני (רע"א 4088/14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל, 2.7.14). על פי הפסיקה, המתווה להפעלת הסמכות הטבועה להארכת מועדים קיים שעה שאין בחיקוק קביעה מפורשת המנוגדת לכך וכאשר אין בחוק הסדר שלילי ביחס להפעלת סמכות זו (רע"א 4088/14, פסקה כ'), אולם השימוש בסמכות כזו להאריך מועדים לא ייעשה כעניין של מה בכך, אלא רק באותם מקרים מיוחדים (העדר שליטה על מצב העניינים שבגללו מתבקשת ההארכה; מניעת אי-צדק ועיוות דין).

כאמור, הסמכות הטבועה נוגעת לעניינים שבסדר דין ובנוהל, ואילו ההתיישנות, על אף שהיא "דיונית", איננה עניין שבסדר דין – כמו מועד להגשת ערעור, להגשת בקשה לביטול החלטה על פי צד אחד, להגשת סיכומים, ועוד כהנה וכהנה – אלא מחסום המונע בירורה לגופה של תובענה שהוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

לא זו בלבד, אלא שלמעשה חוק ההתיישנות יוצר הסדר שלילי, המונע הפעלת "סמכות טבועה" להארכת תקופת ההתיישנות, בכך שחוק ההתיישנות עצמו קובע אימתי היא תוארך במסגרת ההסדרים הספציפיים השונים הקבועים בו (התיישנות שלא מדעת, תקופת קטינות, הארכת תקופת ההתיישנות ביחס לזכות שהגיעה בירושה, השעיית תקופת ההתיישנות לפרק זמן שבו היה הליך אחר תלוי ועומד, וכיוצא בזאת – כמפורט בחוק ההתיישנות).

9. טענת התובע כי טענת ההתיישנות לא פורטה מספיק אף היא אינה יכולה להועיל לו.

טענת ההתיישנות הועלתה בהזדמנות הראשונה, בהתאם לדרישת חוק ההתיישנות, במסגרת כתב ההגנה. תחת הכותרת "כתב הגנה" אף נרשם בהבלטה "כפוף לטענת התיישנות". למעשה, במקרה הנוכחי, אין צורך בפירוט כל שהוא מעבר לטענה כי התובענה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, כאשר המועדים הרלבנטיים מצויים בכתב התביעה עצמו (מועד התאונה; ומועד הגשת התביעה לביהמ"ש). ייאמר בקצרה, כי הנחיות פרקליט המדינה אינן חלות על הנתבעת, ולכן לא מצאתי לנכון להידרש לטענה זו.

10. התובע עותר להארכת מועד ההתיישנות בשל מחלת בא כוחו, ובשים לב לכך שהאיחור בהגשת התביעה הוא בן יום אחד בלבד.

בית המשפט עשוי להכיר במחלה של אדם כטעם מיוחד להארכת מועד, ולהאריך מועד שנקבע בחיקוק, בהתאם לסמכותו על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; אך לעניין זה – הכוונה למועד הנוגע לסדרי הדין.

כך, למשל, נפסק בבש"א 6919/98 אבטיחי נ' רוזנבלום (15.2.99), כי מחלה של עו"ד עשויה להיחשב טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין (אם כי באותו עניין נדחתה הבקשה להארכת מועד מטעם זה), וגם בבש"א 4092/02 שרחביל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (30.6.02), הנזכר בסיכומי התובע, הייתה זו מחלת עוה"ד אשר בעטייה נתבקש ביהמ"ש להאריך מועד להגשת ערעור. גם בעניין אחרון זה דחה ביהמ"ש את הבקשה להאריך את המועד, תוך שהוא מציין כי קבלת בקשה כזו כרוכה בהוכחת שני רכיבים: ראשית, עצם המחלה, ושנית, השפעת המחלה על תיפקודו של בעל הדין ועל יכולתו לפנות לבית המשפט במועד.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מקור משפטי להארכת תקופת ההתיישנות. על פני הדברים ברי, כי אין בכוחה של חקיקת משנה להעניק לביהמ"ש סמכות להאריך מועד שנקבע בחקיקה ראשית, ולענייננו – להאריך תקופת התיישנות, שנקבעה בחוק ההתיישנות. מקובלים עליי דברי בימ"ש השלום בתל אביב בבש"א (ת"א) 161845/06 ביטוח ישיר נ' רחל (28.6.06), כפי שצוטטו בסיכומי הנתבעת, כי תקנה זו אינה מקור סמכות "עוקף" לחוק ההתיישנות, וכי אין בכוחה לסייע לתובע להאריך את תקופת ההתיישנות שלא על פי הוראות חוק ההתיישנות.

11. בעניינו, כאמור, אין מדובר בהארכת מועד הנוגע לסדרי דין, אלא בשאלה של התיישנות התביעה. מחסום ההתיישנות לא יוסר בשל מחלת ב"כ התובע.

למעלה מהצורך אציין, כי אישור המחלה הכללי שהוצג (ללא פירוט בדבר טיב המחלה, בהתאם לכללים החלים על המוסדות הרפואיים), ולפיו שהה ב"כ התובע בחמישה ימי מחלה סך הכל, ללא השלמה ראויה במסגרת התצהיר באופן שישכנע כי באמת לא ניתן היה להגיש את התביעה במועד, אינו יכול לעמוד גם באמת המידה של "טעם מיוחד" אשר נדרש בתקנה 528 הנ"ל.

ועוד למעלה מהצורך אציין, כי אילו הייתי סבורה שתקנה 528 לתקנות סדר הדין עשויה להיות מקור משפטי להארכת מועד גם ביחס לתקופת ההתיישנות (ולא היא), הרי שלעניין זה לא ניתן היה להסתפק בהסבר מדוע לא הוגשה התביעה במשך חמשת הימים שקדמו למועד הגשתה בפועל, אלא נדרש היה גם הסבר משכנע, נתמך במסמכים, מדוע לא הוגשה התביעה קודם לכן ומדוע המתין התובע עד ל-"דקה ה-90" ממש (מתוך שבע שנים!), דבר שלא נעשה כאן כלל. ממילא, תקנה זו אינה רלבנטית, כאמור.

12. סוף דבר, משהוגשה התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות, לא ידון בה ביהמ"ש.

אין מחלוקת בדבר המועד שבו נולדה עילת התביעה (6.3.12) והמועד שבו הוגשה התביעה (7.3.19), ואין בפי התובע טענה להארכת תקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות.

טענותיו של התובע להארכת המועד מכוח הסמכות הטבועה דינן להידחות, שכן זו עוסקת בענייני נוהל וסדר דין, ולא בעניין התיישנות, אשר לגביו קיים הסדר רחב וממצה בחוק. טענותיו של התובע להארכת תקופת ההתיישנות מכוחה של תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובשל מחלת בא כוחו, דינן להידחות אף הן, כפי שפורט לעיל.

העובדה שהאיחור הוא בן יום אחד אינה משנה את המצב, אף שניתן להבין את תחושת אי הנוחות שמעוררת תוצאה זו מבחינת התובע. זה מכבר נפסק כי "חוקי ההתיישנות נעוצים בעיקר בקושי לשמור משך תקופה ארוכה מדי על ראיות ומסמכים ומטבעם חייבים הם להיות חוקים נוקשים" (ע"א 369/57 נסברג נ' פלוס, פ"ד י"ג 584, 587 (1959). קביעת מועדי התיישנות נושאת מטבעה אופי שרירותי, "וחריגה, ולו ביום אחד, ממועדים שנקבעו, עלולה לעתים, לגרור תוצאות קשות של פגיעה בזכויות מהותיות" (תא (ת"א) 1723-05 רודבסקי תומר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, 14.3.10). החריגה ממסגרת הזמנים במקרה הנוכחי, אף שהיא בת יום אחד, מביאה לתוצאה של דחיית התביעה על הסף.

13. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"א, 30 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.