לפניי בקשה של הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות.

בתיק העיקרי הוגשה תביעה של התובע לצו עשה ולפיצויים בסך 700,000 ₪, תביעה שעניינה בפרסומים של התובע ברשת החברתית של הנתבעת פייסבוק.

התובע הוא אזרח ותושב קוסובו.

הנתבעת היא חברה אמריקאית המאוגדת בקליפורניה, ושם גם מקום מושבה.

הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל תניית שיפוט ייחודית ומטעמים של פורום לא נאות. לצורך הדיון בבקשה זו הגישו שני הצדדים תצהירים, והתיק קבוע לחקירת המצהירים ולטיעונים בעניין הבקשה ליום 23.10.19.

הצעה שהעליתי לוויתור על חקירת המצהירים, תוך שמירת טענות ואי-הסכמה לטענות – נדחתה על ידי התובע. גם הצעה חוזרת כזו נדחתה על ידיו. יצוין כי הנתבעת הסכימה להצעותיי אלו. ועוד יצוין, כי התובע הציע חקירות של המצהירים מחו"ל באמצעות ווידאו קונפרנס, אלא שדחיתי הצעה זו בהחלטה מנומקת מיום 1.7.19.

כיוון שכך, וכיוון שהתייצבות המצהירים מחו"ל תצריך הוצאות לא מבוטלות, הגישה הנתבעת את הבקשה הנוכחית לחיוב בערובה בהוצאות – כאשר בשלב זה הוגבלה הבקשה לסך של כ-37,500 ₪ בלבד, וזאת בשים לב להוצאות הצפויות בשלב זה בלבד, של הדיון בשאלת השיפוט בישראל.

התובע השיב לבקשה והתנגד לה.

הנתבעת השיבה לתשובה, ועמדה על בקשתה.

שקלתי בדברים, ובאתי לכלל מסקנה כי הבקשה מוצדקת, ויש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות.

ככלל איננו נוהגים לחייב תובע בערובה להוצאות, משום שהדבר מכביד על זכות הגישה לערכאות. יחד עם זאת, הסמכות קיימת, בתקנה 519, ובנסיבות מתאימות נעשה בה שימוש.

במסגרת השיקולים, נבחן את סיכויי התביעה מצד אחד, את ההוצאות הצפויות מצד שני, את האפשרות להיפרע אותן מצד שלישי, וכן את אופן ניהול ההליך על ידי התובע באופן שמעצים את ההוצאות. למעשה, השקלול של האמור לעיל מבטא את מתן הבכורה לעקרון החולש של זכות הגישה, אך בצד זאת אנו בוחנים גם את האידך גיסא שלו – את השימוש לרעה בזכות הגישה.

בענייננו, איננו בוחנים את עוצמת התביעה לגופה, כיוון שלא זהו הנושא שעומד על הפרק כאן. הנתבעת אינה מבקשת להדוף את עצם התביעה לגופה, אלא היא מבקשת לסלק אותה כאן בישראל, ולברר אותה בפורום המתאים, הן לנוכח הסכם השיפוט הנטען והן לנוכח הדוקטרינה של פורום לא נאות. ועניין זה, של השיפוט בישראל, וליתר דיוק של שיקול הדעת האם להשתמש בסמכות השיפוט, הוא הנושא שעומד על הפרק באופן ראשוני, והוא הנושא שמכתיב את ההוצאות המיוחדות שנדרשות כעת.

לכן, יש לבחון את סיכויי הבקשה בעניין השיפוט, ולא את סיכויי התביעה – וזאת כמובן מבלי שיהיה בכך לקבוע עמדה נחרצת בסוגיה זו. על פני הדברים, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שלכאורה אכן קיים הסכם שיפוט ייחודי בין הצדדים, וזאת בין שהוא מותיר לתובע בחירה בין ארץ מושבו לבין ארצה של הנתבעת, ובין שהוא מחייב את השיפוט בארצה של הנתבעת בלבד. כמו כן, אין להתעלם מכך שלכאורה, מקום המושב של התובע ומקום המושב של הנתבעת – שניהם אינם בישראל; ואף הפעילות נושא התובענה נטולת כל זיקה משמעותית, אם בכלל, לישראל. לפיכך, ועל פני הדברים, נראים סיכויי הנתבעת בעניין זה טובים מסיכויי התובע.

אשר למרכיב ההוצאות – כאן בפירוש מדובר בהוצאות משמעותיות, של הטסת מצהירים לישראל לצורך חקירה. כמובן שסטנדרט ההוצאות לצורך זה אינו יכול להיות סטנדרט מופרז, ואולם אין לומר שטיסה במחלקת עסקים ולינה במלון עסקים היא הפרזה בלתי סבירה.

ההוצאות האמורות נגרמו וייגרמו בעקבות בחירת ב"כ התובע לעמוד על חקירת המצהירים. כמובן שמדובר בבחירה לגיטימית, אך צד שעומד על כך צריך להביא בחשבון גם את המשמעות הכספית ואת המחיר של בחירה כזו. כשלעצמי, אינני רואה גם את חשיבותה של אותה חקירה, משום שלב העניין הוא משפטי; וגם בסוגיות העובדתיות הצריכות לעניין, ניתן היה לטעמי להגיע להסכמות. ב"כ המלומד של התובע הציע אמנם חקירה בחו"ל באמצעות ווידאו קונפרנס, אלא שהדבר לא היה מוזיל את העלויות – משום שהדבר היה מחייב היערכות במשרדי עורכי דין בשתי טריטוריות זרות, וביציאת עורכי דין מהארץ לאותם מקומות כדי לאפשר את ניהול ההליך כהלכתו. השיטה של גביית עדות בווידאו קונפרנס אינה צריכה להיות דרך המלך בהליכים המערבים עדים מחו"ל, אלא כאשר נבצר מהעד להגיע או כאשר יש קושי משמעותי לזמנו. ומי שמגיש תביעה נגד נתבע זר מחוץ לתחום השיפוט שלו, צריך להביא בחשבון גם את ההוצאות המיוחדות שיגרמו לאותו נתבע זר בשל כך. אמת, גם אם תזכה הנתבעת בטענתה נגד השיפוט בישראל, אך ייקבע שהמשפט צריך להתנהל בקוסובו - תידרש הנתבעת להביא את עדיה לשם. ואולם גם במקרה כזה ניתן היה להימנע מההוצאה של נסיעה נוספת לחו"ל, לישראל, לצורך בירור שאלת השיפוט.

התובע הוא אדם פרטי, איננו מציג אמצעים כספיים רבים, והוא גם אינו תושב ישראל ואינו מחזיק בישראל בכל רכוש. לכן, ככל שהבקשה של הנתבעת תתקבל, והתובע יחויב בהוצאותיה – הרי שאכיפת הדברים לא תהיה אפשרית כאן, ותחייב הליכים נוספים בארץ מגוריו או בכל מקום אחר, כאשר בכל מקום כזה יידרשו הליכים של אכיפת פסק חוץ (כשהפסק הישראלי הוא פסק החוץ).

לא התעלמתי מטענת התובע, כי הנתבעת השתהתה בהגשת הבקשה, ובכך פעלה בחוסר תום לב – אלא שאינני רואה לקבל טענה זו. הנתבעת אמנם לא הגישה את בקשתה מיד עם מתן החלטתי לקיים את הדיון במועד שאליו יזומנו המצהירים, ואולם הדבר היה ערב הפגרה, והבקשה הוגשה מיד לאחר הפגרה, ודי והותר זמן לפני הדיון. בכל מקרה, התובע לא נפגע ממועד הגשת הבקשה, וניתן לו די והותר זמן כדי להשיב לבקשה.

בשוקלי את מכלול השיקולים שהובאו לעיל, נחה דעתי כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות. יחד עם זאת, באשר למידתה של הערובה, אין להביא בחשבון כמובן את פסיקת ההוצאות המלאה האפשרית, ויש להתייחס אך ורק להוצאות המיוחדות שנגרמות עקב הטסת המצהיר לישראל ולינתו כאן, וזאת בסדרי גודל סבירים מבחינה כספית.

לפיכך, אני מחייב את התובע להפקיד ערובה להוצאות בסך 18,000 ₪, וזאת עד יום 17.10.19.

ההפקדה תיעשה בשיק בנקאי או בערבות בנקאית (או בכרטיס אשראי, במידה שהדבר ניתן לביצוע ומתקבל בגזברות בית המשפט לפי כלליה ולפי מגבלות כרטיס האשראי).

המזכירות תשלח את ההחלטה באופן מידי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א תשרי תש"פ, 10 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.