בפני

כבוד השופט אהרון משניות

העורר

חוסני אבו מדיגם
באמצעות ב"כ עו"ד סמיר אבו עאבד

נגד

המשיבה

מדינת ישראל
באמצעות ב"כ עו"ד לואי עאזם

החלטה

בפניי ערר נגד החלטת בית משפט קמא (כב' השופט סולקין), אשר דחה את בקשת המבקש להחזרת רכבו שנתפס ע"י המשטרה, וקבע כי מאחר והתובע הצהיר בפניו כי הרכב שנתפס משמש כראיה חשובה במשפט שמתנהל נגד העורר – בעליו של הרכב, לא ניתן לעת הזאת להורות על השבת הרכב התפוס. עם זאת, הורה בית המשפט לתביעה, להציג את הראיות הקשורות לזיהוי העורר באמצעות הרכב כבר בישיבת ההוכחות הראשונה, בכדי לצמצם ככל הניתן את משך התפיסה.

ב"כ העורר טען, כי הרכב נשוא הערר משמש את הנאשם לצורכי עבודתו, שוויו אינו עולה על 4000 ₪ ואף אינו משמש כמוצג. ב"כ העורר הוסיף וטען, כי מעיון ברשימת עדי התביעה לא ניתן יהיה להגיש את הרכב כמוצג על ידי מי מהעדים שצוינו בכתב האישום. לחילופין טען ב"כ העורר כי ניתן להשתמש בצילומים של הרכב ובכך לצמצם את הפגיעה בקניינו של העורר.

מנגד, טען ב"כ המשיבה כי עסקינן במוצג, רכב מסוג מאזדה, המשמש כחלק ממארג הראיות, עלות החזקתו במגרש גבוהה והוא הוזכר בסעיף 8 לכתב האישום. ב"כ המשיבה הוסיף וטען כי העורר כופר בעובדות כתב האישום, ואולם למשיבה ראיות נוספות כמו מצלמות המתעדות את רכבו של העורר עם סימני זיהוי ייחודיים שתואמים לרכב שנתפס, בו בוצעה העבירה.

ב"כ המשיבה הפנה לעדותו של חאמדן אבו מדיעם מיום 2.10.18 שבה הוא מזהה את העורר וטוען כי היה שם רכב מאזדה צבע כסף, (שורה 10 להודעה). כמו כן הפנה לעדותו של בן דודו של העורר עזאם אבו מדיעם מיום 2.10.18 ממנה עולה כי גם הוא זיהה את העורר, עם רכב מסוג מאזדה 323 בצבע כסף ועם גג נפתח. לכן, לטענתו, מדובר במוצג שהמשיבה מתכוונת להציגו במהלך המשפט, ובדין דחה בית משפט קמא את בקשת ב"כ העורר להשבתו.

אציין עוד כי בתחילת דבריו העלה ב"כ המשיבה טענת סף כי מדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי, שלא ניתן לערור עליה. טענה דומה עלתה בעבר בבית המשפט העליון בבש"פ 6821/96 אלחמידי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.10.1996), ובית המשפט נמנע מלהכריע בה, אך ציין כי "... גם אם אכן מדובר בהחלטות ביניים כנטען על ידי המשיבה, הרי לכאורה אין להמעיט בפגיעתה של הכרעה זמנית זו, באשר עלולה תקופת הביניים להתמשך, ומן הראוי שעיכוב נכס או חפץ לזמן ממושך, לא יעשה בהעדר תשתית בהעדר תשתית מספקת ומוצדקת". לכן, החלטתי גם אני לדון בערר לגופו, מבלי להכריע בטענת הסף.

סעיף 32 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [וסח חדש], תשכ"ט – 1969, קובע כי "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

סעיף 33 לפקודה האמורה קובע כי אם "נתפס חפץ כאמור בסעיף 32, או הגיע לידי המשטרה חפץ שאחד התנאים האמורים בסעיף 32 חל עליו, רשאית המשטרה, בכפוף לאמור בסעיף 34, לשמרו עד אשר יוגש לבית המשפט".

יוצא אפוא כי המשטרה פעלה בהתאם לסמכותה, כאשר תפסה את הרכב לאחר שהודיעה כי בכוונתה להשתמש ברכב כראיה במשפט, בהתאם לחלופה השלישית שבסעיף 32(א) לפקודה, ובהתאם לאמור בסעיף 33 לפקודה. כך קבע גם השופט הנכבד קמא בהחלטתו, ובדין קבע כך.

מדובר בתפיסה לפרק זמן מוגבל, לתכלית קונקרטית של הגשה כראייה, בהסתמך על תשתית ראייתית מספקת ומוצדקת, בהתאם לסמכות המוקנית בחוק, כאשר בית המשפט אף הורה למשיבה להגיש את הראיות הקשורות לרכב התפוס כבר בישיבת ההוכחות הראשונה שאמורה להתקיים בחודש הקרוב, בכדי לצמצם את הפגיעה בעורר כתוצאה מהתפיסה למינימום ההכרחי.

בנסיבות אלה, נחה דעתי כי החלטת בית משפט קמא היא סבירה ומידתית, ומאזנת כראוי בין האינטרס של זכות הקניין של הפרט מצד אחד, והאינטרס הציבורי בניהול יעיל של המשפט מצד שני.

נוכח האמור, לא מצאתי כל עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא, ולכן אני דוחה את הערר.