כללי:

1. השאלה שבפני שבמחלוקת הינה האם לקיבוץ אחריות לשמירה ופיצוי התובע כתוצאה מגנבת רכב תפעולי שבבעלותו מחוץ לבית מגוריו.

2. ביום 12.11.20 התנהל דיון הוכחות.

במעמד זה נשמעה עדותו של התובע ושל נציגי הנתבעת מר יניב כסיף – רכז הביטחון, מר אהוד שטרייט – מומחה בתחום רכבים תפעוליים ומר יהודה אטון – ספק שירותי תמיכה ואחזקה למצלמות האבטחה בקיבוץ.

הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

טענות התובע:

3. התובע חבר קיבוץ משנת 2013.

4. הקיבוץ אמון על שמירת תושביו ורכושם.

5. ביום 3.12.18 בשעות הלילה המאוחרות נגנב הרכב התפעולי שבבעלותו של התובע שהיה בסמוך לביתו.

6. הגנבים תועדו במצלמות האבטחה.

התובע ראה את הסרטון, אך זה נמחק ולא הוצג בפני בימ"ש.

7. הגנבים יצאו מפרצה בגדר הביטחון של הקיבוץ.

8. אין המדובר באירוע ראשון כדוגמתו.

9. במסגרת סיכומיו טוען התובע לכך שהקיבוץ נמנע מלהציג ראיות (הסרטון), נמנע מלהביא עדים מהותיים (הסייר והמפקח שלו) ונמנע מלהציג את הסכם ההתקשרות עם חברת השמירה ונוהלי השמירה, למרות שהתבקש לעשות כן.

10. לקיבוץ חובת זהירות כלפי תושביו. התושבים משלמים אגרת שמירה בהתאם לחוק עזר לדרום השרון (שירותי שמירה) , התשע"ז – 2017 (להלן: "חוק העזר") והקיבוץ התרשל במילוי חובותיו.

11. התובע מוסיף ומפנה לחוק השומרים ולטענתו כי מאחר והינו משלם עבור שירותי שמירה, מדובר בשומר שכר והנטל על הקיבוץ להוכיח שלא התרשל.

טענות הקיבוץ:

12. לטענת הקיבוץ אין יריבות בינו לבין התובע.

13. התובע לא הוכיח שהיתה התרשלות כלשהי בעבודתו של הסייר בליל האירוע.

14. לתובע רשלנות תורמת בכך שלא ביטח את רכבו.

15. הסרטון החסר לא היה יכול לסייע לתובע לאתר את הגנבים וזאת גם לאור הערתו של השוטר שראה את הסרטון.

דיון והכרעה:

16. סעיף 2 לחוק העזר קובע:

"(א) המועצה רשאית להפעיל שירותי שמירה בתחומה ולגבות היטל שמירה בשל כך.

(ב) שירותי השמירה יהיו נתונים לפיקוחו של המפקח על השמירה".

17. ראשית, הקיבוץ אינו מועצה אזורית אזור דרום השרון שלא נתבעה בתיק.

18. נוסף בזאת, סעיף 1 לחוק העזר מגדיר את שירותי השמירה כדלהלן:

"שירותי שמירה – כמשמעותם בתקנות העיריות (שמירה, אבטחה וסדר ציבורי ברשות מקומית), התשע"ב-2011".

19. תקנות העיריות (שמירה, אבטחה וסדר ציבורי ברשות מקומית) קובעות:

"1. רשות מקומית מוסמכת להסדיר עניינים של שמירה, אבטחה וסדר ציבורי בתחום שיפוטה בנושאים אלה:

(1) שמירה ואבטחה נייחת וניידת במרחב הציבורי ובמתקני הרשות המקומית לרבות לצורך מניעת פעילות חבלנית עוינת.

(2) סיוע למשטרת ישראל בפעולותיה לשמירת שלום הציבור והסדר הציבורי, לרבות באבטחת אירועים המוניים.

(3) מניעת פגיעה ברכוש של הרשות המקומית."

20. משמע, מטרת השמירה אינה שמירה על רכושו של הפרט בשטח המועצה, כי אם שמירה שעיקרה מניעת פעילות חבלנית עוינת, שמירה על שלום הציבור והסדר הציבורי.

לפיכך, השמירה על רכושם של התושבים תפלה למטרתה העיקרית של השמירה.

21. סעיף 2 (ב) לחוק השומרים קובע:

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו."

22. בת.א (ת"א) 67394/04 בן דוד נ' עיריית נווה מונסון (פורסם בנבו), דן בית המשפט במקרה של גניבת רכב. בית המשפט קבע:

"אף במקרה שבפניי, שכירת שירותי שמירה שבנדון , באמצעות גביית אגרה, אינה כשלעצמה המטרה העיקרית לשמה העיריה פועלת או מתן כיסוי ביטוחי מפני גניבות. על העיריה מוטל התפקיד , בין השאר, שמירה היקפית ולא פרטנית, בישוב עצמו. על כן, ובהתאם לסעיף 2 לחוק השומרים, כאשר המטרה טפלה למטרה העיקרית, כמו שנמצאתי למדה במקרה דכאן, הרי שהעיריה תהא פטורה במקרה הנזק, אם תוכיח שלא התרשלה".

בית המשפט הוסיף וקבע:

"כדי להימנע מגדר הספקות, הרי מסכימה אני עם הנתבעת 1 כי אין בכך משום כיסוי ביטוחי, אולם יש בגביית אגרת שמירה משום מצג כלפי התושבים, ולו הקטן ביותר, כי קיימת הגנה כלשהי על נכסיהם ביישוב, אם באמצעות העיריה ואם באמצעות חברת השמירה.

בשים לב לראיות שהובאו בפניי ובנסיבות המקרה, איני רואה כי היתה רשלנות מצד העיריה כלל ועיקר. אכן העיריה אחראית לשמירה בתחומה אך עובדה זו אינה הופכת אותה אחראית באופן גורף לכל גניבה או נזק אשר מתרחש בתחומה."

23. בעניינו אנו ומהעדויות שעלו בפני הקיבוץ התקשר עם חברת שמירה. במקום היה סייר, הישוב היה מגודר, הותקנו בו מצלמות והכניסה אליו דרך השער הראשי בשעות הלילה היתה מוגבלת אך ורק למורשים.

24. הקיבוץ אינו השומר בפועל והתובע בחר שלא להגיש את תביעתו כנגד חברת השמירה.

25. איני מקבל את טענת התובע לכך שלא יכול היה לדעת את פרטי חברת השמירה והקיבוץ לא מסר לידיו מידע זה.

איני סבור שהתובע כחבר קיבוץ ועורך דין לא ידע מי חברת השמירה וגם אם לא ידע זאת, ניתן היה לברר את האמור בנקל. לא זו אף זו, האמור בא לכדי ביטוי במסגרת ההליך שבפני ובכל זאת התובע בחר שלא לתקן את כתב תביעתו ולהמשיך ולהתנהל רק כנגד הקיבוץ.

26. לאור המפורט לעיל, גם אם היתה רשלנות כלשהי מצדו של הסייר, ואיני רואה הצורך להכריע בשאלה זו, הקיבוץ הוכיח שלא התרשל בהתנהלותו בכך שהתקשר עם חברת השמירה ודאג להסדרי הביטחון כמפורט לעיל.

27. במצב דברים זה סבורני שהתובע חרג בטענותיו כלפי הקיבוץ בהיקף האחריות, חובת הזהירות והיריבות שבין הצדדים. בנסיבות אלו אין נפקא אם הוצג הסרטון, זומן הסייר או הוצגו נהלי העבודה וההתקשרות עם חברת השמירה. טענותיו של התובע לנזק ראייתי ואי הבאת עדים וראיות יכול וכוחן יהיה יפה כלפי צדדים אחרים, אך אין בהן כדי להטיל על הקיבוץ אחריות וחובת זהירות ואין בהן כדי לבסס יריבות בינו לבין הקיבוץ מעבר למפורט לעיל.

28. במסגרת ת.א. 67394/04 (אוזכר לעיל), סיכם בית המשפט את עמדתו בדברים הבאים:

"ככלל, העיריה אינה מהווה מבטחת לתושביה ואינה משמשת כחברת ביטוח המבטיחה כיסוי מוחלט כנגד גניבות רכבים ופריצות. שמירה על כלי הרכב של תושבי העיר אינו בגדר תפקיד העיריה העיקרי .עיריה תפקח על תחום שיפוטה בכל בתחומים כולל על כלי תחבורה הנוסעים בתחומה, מצב כבישים וכיוצא בזה. אולם אין הדבר סביר ואין הדבר ישים, שעיריה תהא אחראית באופן מוחלט על על נזק הנעשה בתחומה. ואם תימצא לומר כי התושבים בעיר , באמצעות תשלום אגרת השמירה, שאננים יותר , יכול שהדבר נכון, לפחות בהרגשת הביטחון של התושבים... אלא שהשמירה אינה הרמטית ואבסולוטית באופן תושבים ישאירו ביתם ללא כל אמצעי מיגון ורכבם פרוץ ונגיש לכל .

כמו כן, תושב המבקש להגן על רכושו, בדרך כלל , מבטח את רכבו ואת ביתו, מתקין אמצעי מיגון מתאימים וכיוצא באלו."

מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט ונימוקיו גם בעניינו אנו.

29. לפיכך, טענות התובע לפיהן יש להטיל אחריות על הקיבוץ נוכח זאת שהינו משלם דמי שמירה, מכוח חוק השומרים או מכוח עוולת הרשלנות דינן להידחות.

30. במאמר מוסגר אתייחס לפסק הדין בע"א 1167/11 פלוני ואח' נ' קיבוץ רוחמה ואח' (פורסם בנבו), אליו הפנה התובע בסיכומיו. בהליך זה דן בית המשפט העליון במקרה בו קטין חבר הקיבוץ פגע מינית בשני ילדים קטנים חברי הקיבוץ.

סבורני שיש לאבחן בין נסיבותיו של תיק זה והניתוח המשפטי שנעשה בו לבין נסיבותינו אנו. במסגרת הליך זה דן בית המשפט בטענות שבין חברי קיבוץ (מעוול וניזוק). בית המשפט מנתח את חובת הזהירות ועוולת הרשלנות במישור זה לעומת עניינו אנו בו המעוולים/הגנבים אינם חברי קיבוץ. ספק בעיני אם בעניינו אנו בית המשפט היה מחיל את אותם הכללים מקום בו עסקינן במעוול צד ג' שאינו חבר קיבוץ.

סוף דבר:

31. לסיכומם של דברים, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הקיבוץ בסך של 5,000 ₪ וכן בהוצאות העדים בסך של 600 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשפ"א, 16 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.