בפניי בקשות הנתבע לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ומחמת העדר סמכות עניינית.

התביעה הוגשה על ידי עו"ד אבנר כהן מתוקף תפקידו כנאמן בהסדר נושים לעיריית טייבה (להלן: "הנאמן" ו"העיריה" בהתאמה) ואשר מונה לתפקיד ביום 25.10.07 במסגרת תיק פר"ק 2419/07 אשר נדון בפניי בית המשפט המחוזי תל אביב.

בכתב התביעה מבקש הנאמן לחייב את הנתבע בגין נזקים אשר נגרמו לעיריה כתוצאה מפעולות הנתבע במסגרת תפקידו כיועץ המשפטי של העיריה, להגשת הסכמי פשרה בלתי סבירים, בתביעות אשר הוגשו כנגד העיריה בתקופה שבין מאי 2005 לבין ספטמבר 2005, לבתי המשפט למתן תוקף של פסק דין.

על פי כתב התביעה, הסכמי הפשרה קיבלו במלואן את התביעה בצירוף שכר טרחת עורך דין, גם מקום שהתביעות לא היו מבוססות או התיישנו במועד הגשתן או שהסכמי הפשרה כללו פיצוי גבוה מסכום התביעה.

עוד נטען בכתב התביעה, כי טרם התגבש מלוא הנזק כתוצאה ממעשי הנתבע, הואיל והנאמן יכול להתחקות אחר הנזק רק באותם מקרים בהם נגבה סכום הפשרה או חלקו והוגשו על ידי הזוכים תביעות חוב. לפיכך, עתר הנאמן לחייב את הנתבע בתשלום סך של 561,000 ₪ בגין סך של 145,000 ₪ אשר נגבה על ידי 'וופא טורס' (להלן: "וופא") וסך של 416,061 ₪ אשר נגבה על ידי 'ש.ע.מ. חברה להסעות' (להלן: "שע"מ"), וזאת על בסיס הסכמי פשרה עליהם חתם הנתבע אשר קיבלו תוקף של פסקי דין אותם הגישו וופא ושע"מ לביצוע בהוצאה לפועל.

תביעות החוב של וופא ושע"מ נדחו על ידי הנאמן בהכרעותיו מהימים 30.04.09 ו- 12.01.10 (בהתאמה, נספחים 4 ו- 7 לכתב התביעה). ערעור אשר הגישה וופא על הכרעתו של הנאמן נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 14.09.09 (נספח 5 לכתב התביעה). על הכרעת הנאמן לגבי שע"מ לא הוגש ערעור.

הנתבע הגיש שתי תביעות חוב להכרעת הנאמן, הראשונה ביום 07.01.08 והשנייה ביום 27.02.08 (נספח 9 לכתב התביעה). הנאמן הכריע בתביעות החוב של הנתבע ביום 29.06.15 (נספח 10 לכתב התביעה). הנתבע ערער על הכרעת הנאמן (נספח 11 לכתב התביעה) וערעורו התקבל על ידי בית המשפט ביום 17.10.17 במובן זה שתביעות החוב הוחזרו לנאמן אשר נדרש להכריע בכל סעיפיהן הואיל ושגה בכך שנמנע מלהכריע במלוא סעיפי תביעות החוב עקב קביעתו כי ממילא לא יהיה זכאי לקבל סכום כלשהו מחמת קיזוז. הכרעת חוב משלימה בתביעות החוב של הנתבע ניתנה ביום 31.01.18 (נספח 13 לכתב התביעה). ערעור הנתבע על הכרעת חוב זו התקבל ביום 15.04.18 (נספח 14 לכתב התביעה) במובן זה שתביעות החוב כפי שאושרו על ידי הנאמן יתקבלו ללא סייג וקביעת הנאמן בדבר הדחיית החוב בוטלה.

במסגרת פסק הדין בערעור זה, הבהיר בית המשפט לנאמן, כי:

"הסמכות להדחיית חוב של נושה נתונה לבית המשפט ולא לנאמן ודוק. הנאמן מוסמך לבדוק תביעת חוב ולהכריע בה אך הוא לא מוסמך להכריע במגיע לדעתו לחברה או לחייב מהנושה או מכל צד ג' שלדעתו חייב כספים לחברה. ...הנאמן אינו יכול לשמש גם בעל הדין הטוען שמגיעים לו כספים וגם מי שמכריע בטענה."

בית המשפט קבע כי טענות הנאמן לגבי גרימת נזקים לעיריה על ידי הנתבע מקומן להתברר בפני בית המשפט בהליך מתאים, ככל שיוגש כזה על ידי הנאמן.

בעקבות פסק הדין, כאמור לעיל, הגיש הנאמן ביום 20.06.18, בקשה למתן הוראות לחיוב הנתבע לפי הוראות חוק החברות בגין מעשיו ומחדליו (נספח 17 לכתב התביעה).

ביום 17.01.19 ניתנה החלטה בבקשה (נספח 18 לכתב התביעה) ובה קבע בית המשפט, כי מקומן של טענות הנאמן להתברר במסגרת הליך עצמאי תוך שהובהר כי:

"המחלוקת בין הצדדים טומנת בחובה גם מספר טענות מקדמיות הדורשות אף הן התייחסות מעמיקה, כטענת ההתיישנות שכבר הועלתה במסגרת כתבי הטענות, ..."

על כן הגיש הנאמן התביעה דנן, אשר הוגשה ביום 10.03.19.

לטענת הנתבע התביעה התיישנה, הואיל וחלפו 14 שנים מאז נוצרה עילת התביעה הנטענת בשנת 2005 ועד להגשת התביעה דנן. עוד טוען הנתבע, כי תקופת ההתיישנות חלפה עד להגשת הבקשה למתן הוראות גם בשל הסיבות הבאות:

הנזקים הנטענים התגבשו עובר למינוי הנאמן בשנת 2007 והנאמן ידע אודות הנזקים הנטענים והטענות המשמשות בסיס לתביעה עובר להכרעת החוב של וופא אשר ניתנה על ידי הנאמן ביום 30.04.09 ובה פירט את השתלשלות הדברים והעובדות העומדות בבסיס התביעה דנן וחזר על דברים אלו גם בהכרעת החוב של שע"מ אשר ניתנה ביום 12.01.10.

לפיכך, העובדות העומדות בבסיס התביעה היו ידועות לנאמן עובר ליום 12.01.10 ועל כן התיישנה התביעה, לכל המאוחר ביום 12.01.17, עוד בטרם הגיש הנאמן את בקשתו למתן הוראות ביום 20.06.18.

הנאמן טוען מנגד כי רק בשנת 2018 קמו הנסיבות בהן סביר לצפות ממנו להגיש התביעה, לאחר שהדחיית החוב, כפי שנקבעה בהכרעת החוב של הנאמן בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי.

עוד טוען הנאמן, כי בירור ההיקף העצום של תביעות החוב אשר הוגשו ואשר רק לאחר בירורן התגבשה במלואה התשתית העובדתית בדבר מעורבותו של הנתבע בקריסת העיריה. לפיכך טוען הנאמן כי המועד בו ניתן ליחס לו ידיעה הוא במועד הכרעת החוב הראשונה בתביעות החוב של הנתבע ביום 29.05.15 ולפיכך לא חלפה תקופת ההתיישנות.

הנאמן מפנה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "החוק") בטענה כי אין למנות בתקופת ההתיישנות את התקופה בה נדון עניינו של הנתבע בפני בית המשפט, החל ממועד הכרעת החוב הראשונה 29.05.15 או למצער 21.10.15 בו הוגש הערעור עליה לבית המשפט.

אומר כבר כאן, כי אין בידי לקבל טענה זו של הנאמן, הואיל ובהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, הסמכות לחייב את הנתבע כלפי העיריה מסורה לבית המשפט ורק לאחר הגשת ההליך המתאים. לפיכך אין בהליכים אשר נוהלו בפני בית המשפט של חדלות פירעון בטרם הגשת ההליך המתאים (הבקשה למתן הוראות) כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

בתשובת הנתבע ביקש הוא לדחות טענות הנאמן אשר לא גובו בתצהיר ואשר עומדות בסתירה למסמכים אשר צורפו לכתב התביעה. כך לגבי התגבשות הידיעה של הנאמן אודות הבסיס העובדתי של התביעה רק במועד הכרעת החוב של הנתבע העומדת בניגוד לעובדות אשר פורטו בהכרעות החוב של הנאמן בתביעות החוב של וופא ושע"מ.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, אני מוצאת כי הכרעה בטענת ההתיישנות בנסיבות תביעה זו עשויה לסיים ההתדיינות בה וכי די בעובדות המצויות בפניי בכדי להכריע בטענת ההתיישנות. יפים לעניין זה הדברים אשר הוזכרו בע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל, (23.01.2019):

"מקום בו ההכרעה בטענת סף של התיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, טוב יעשה בית המשפט אם ידון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית (ע"א 2919/07 הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 , 110 (2010)"

בהתאם להלכה מתחיל מרוץ ההתיישנות בהתקיים עילת תביעה, ידיעת התובע אודותיה וקיומו של כוח תביעה בידי התובע, כפי שחזר על כך בית המשפט העליון ברע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ (12.06.2018) (להלן: "עניין סקיילקס") :

"תקופת התיישנותה של תביעה מתחילה משנתקיימו שלושת אלה – היווצרות עילת התביעה, ידיעת התובע על אודות העילה, וקיומו של כוח תביעה בידי התובע"

הכלל הוא כי עילת תביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו, והיה מוכיח את העובדות ואת טענותיו העיקריות, היה הוא זוכה בפסק הדין (ראו: טל חבקין "התיישנות", 164 (2014)).

תקופת ההתיישנות אינה מתחילה כל עוד לא נתגלה הנזק, אך "משנתגלה הנזק שוב אין להמתין לגיבושו במלוא היקפו", אך נדרש מועד גילוי של נזק "שאינו עניין של מה בכך", אשר אדם סביר היה מגיש תובענה בגינו, וזה ייחשב כמועד תחילת תקופת ההתיישנות (ראו: בעניין סקיילקס).

בענייננו, הנאמן גילה, לכל המאוחר, את הנזק נשוא התובענה במועד הכרעת החוב בעניין שע"מ לאחר שכבר נגלה לו הנזק בעניין וופא במועד מתן הכרעת החוב בעניינה. לפיכך איני מוצאת לקבל טענת הנאמן, כי יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות רק מהמועד בו השלים את חקירותיו והשלים בדיקתיו.

כחלק מתפקידיו של הנאמן עליו לפעול למימוש זכויות העיריה לרבות הגשת ההליכים המתאימים לשם כך. כפי שנקבע ברע"א 5337/17 דוד כץ נ' יעקב כץ (31.07.2017):

"זהו תפקיד המפרק לממש את זכויות החברה, לרבות זכויות התביעה המוקנות לה נגד בעלי שליטה ונושאי משרה שהפרו את חובותיהם כלפיה."

אשר על כן, אין בהימנעות הנאמן מהגשת ההליך הנכון למימוש זכויותיה של העיריה בכדי למנוע תחילת תקופת ההתיישנות.

הגם שנקבע בפסיקה כי תביעת תאגיד לא תתיישן כל עוד השליטה בתאגיד הייתה בידי מי ש"ידו הייתה במעל", הרי שממועד מינוי הנאמן הייתה בידיו אפשרות השליטה ועל כן מבחינה זו ניתן להתחיל את תקופת ההתיישנות כבר ממועד מינויו של הנאמן, כפי שנקבע בע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע (08.06.2015):

"ככלל, מרוץ ההתיישנות של תביעת תאגיד יחל בעת שאורגן ש"ידו לא הייתה במעל" ידע, או היה יכול לדעת, את העובדות המקימות את עילת התביעה. אולם, עילת התביעה לא תתיישן במהלך התקופה בה נשלט התאגיד בידי אורגנים שמנעו את מימוש זכות התביעה שלו. עיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה כאמור, נותן פיתרון מסויים ל"בעיית הנציג", מקום בו אין זהות אינטרסים בין החברה לבין מקבלי ההחלטות בה (ע"א 5017/92 מרכז ארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200, 213-212 (1997); ע"א 4845/04 קליין נ' בלס, [פורסם בנבו] פסקאות 8-7 והאסמכתאות שם (14.12.2006) (להלן: עניין קליין); רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני, [פורסם בנבו] פסקה 8 (2.9.2009); חבקין, בעמ' 189-188)."

בהתאם לסעיף 8 לחוק אין למנות בתוך תקופת ההתיישנות את הזמן בו לא ידע התובע על העובדות המהוות בסיס לתובענה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". אולם, בענייננו עולה מהכרעות החוב של הנאמן בתביעות החוב של וופא ושע"מ, כי כבר במועד זה ידע הנאמן את העובדות המהוות בסיס לתביעה דנן (בייחוד סעיף 15 להכרעת תביעת החוב של וופא וסעיף 40 להכרעה בתביעת החוב של שע"מ) וכן מתוך תמלול חקירת הנתבע על ידי הנאמן מיום 15.09.09 (נספח 15 לכתב התביעה, החל מעמוד 11 לתמליל).

לפיכך נותרת השאלה ממתי היה בידי הנאמן כוח תביעה ממשי. בעניין סקיילקס נקבע כי:

"ההלכה היא כי מקום בו קיימת מניעות משפטית להגשת התביעה יושהה מרוץ ההתיישנות, והוא ימשך רק כאשר יש בידי התובע כוח תביעה ממשי והתקיימו כל התנאים המאפשרים לו להגיש לבית המשפט תביעה ולזכות בסעד המבוקש בה (ראו: דנ"א 130/15 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ, (12.4.2015)...

ויודגש כי על-אף שהמניעות מפני הגשת התביעה קיימת לבעל התפקיד גם קודם להגשת הבקשה למתן הוראות על-ידו, ובמובן זה – הוא נעדר "כוח תביעה" גם טרם הגשתה – ברור כי כל עוד לא הגיש בעל התפקיד את הבקשה, נמשך מרוץ ההתיישנות חרף "המניעות" האמורה. זאת, מאחר שבטרם הגשת הבקשה יש בידי בעל התפקיד הכוח להניע את הליך קבלת האישור להגשת התביעה על-ידי פניה לבית המשפט בבקשה המתאימה, ולכן המניעות היא "טכנית" בעיקרה ומשכה – עד להגשת הבקשה – תלוי בהתנהלותו של בעל התפקיד."

על כן, אני מוצאת כי המועד בו היה בידי הנאמן כוח תביעה ממשי היה החל מהתגבשות ידיעתו את העובדות המשמשות בסיס לתביעה ולקיום נזק ממשי לעיריה כתוצאה מהן ולכל המאוחר במועד הכרעת החוב בעניין שע"מ – 12.01.10.

הואיל וממועד זה ועד ליום הגשת הבקשה למתן הוראות (20.06.18) חלפו למעלה משבע שנים, הרי שכבר במועד הגשת הבקשה למתן הוראות התיישנה התביעה.

למעלה מן הצורך, יובהר כי איני מוצאת לקבל טענת הנאמן, כי טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידי הנתבע בהזדמנות הראשונה, שהרי הטענה הועלתה במסגרת תגובת הנתבע לבקשה למתן הוראות, כפי שציין בית המשפט שלחדלות פירעון בהחלטתו, וזו הייתה ההזדמנות הראשונה להעלות את הטענה בנוגע להגשת תביעה כנגדו.

לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התביעה התיישנה ועל כן אני מורה על סילוק התביעה על הסף בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק.

התובע ישא בהוצאות ושכ"ט ב"כ הנתבע בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ז' סיוון תשע"ט, 10 יוני 2019, בהעדר הצדדים.