הבקשה שלפניי היא בקשה למתן היתר לנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המל"ל, שקבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 9.75% כתוצאה מהתאונה מיום 24.10.17, על דרך של מינוי מומחה בתחום האורטופדי.

דיון

1. ההלכה בדבר המקרים שבהם יש להיעתר לבקשה למתן היתר להביא ראיות לסתור ידועה, כי רק במקרים נדירים תינתן היתר להביא ראיות לסתור. לאחרונה ניתנו מספר החלטות מבית המשפט העליון המבהירות האמור – ראו לדוגמא בפסק דינה של כבוד השופטת וילנר ברע"א 8908/17 (10.1.18)) ובפסקי דינו של כבוד השופט עמית - ברע"א 683/19 (27.3.19) וברע"א 1254/17 (13.2.17)),.

2. בעניין שלפנינו, התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 24.10.17. ביום 24.5.18 נבדק התובע הועדה רפואית שקבעה, בין היתר על בסיס בדיקת CT כי מצב עמוד שדרה מותני וצווארי אינו תקין. עוד קבעה כי מדובר במצב זמני. לאחר 14 חודשים ממועד התאונה, ביום 9.1.19 נבדק התובע בועדה רפואית נוספת שקבעה כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 9.75% בגין הגבלות קלות בתנועת עמוד שדרה מותני וצווארי לפי סעיפים 37 (7) (א) ו- 35 (5) (א) לתקנות המל"ל.

התובע הגיש ערר על קביעת הועדה הרפואית של המל"ל. בוועדת הערר, 28.2.19, נבדק פיזית ונמצא כי לא קיים כל חסר אורטופדי. ונקבע כי קיימת הטבה והדיון נעצר לאחר שניתנה לתובע הזדמנות למשוך את הערר.

3. לטענת הנתבעת נוכח ההטבה במצבו של התובע מדובר בשינוי נסיבות המצדיק הבאת ראיות לסתור מאחר שברור כי קיימת קביעה ברורה שמצבו של התובע אינו כפי שנקבע בועדה הרפואית מדרג ראשון (סעיף 17 לבקשה). עוד טוענת הנתבעת כי מדובר בפער בין ועדות רפואיות המצדיק קבלת היתר להבאת ראיות לסתור. טענה נוספת בפי הנתבעת כי התובע נסמך על חוות דעת פרטית כבסיס לקביעת הנכות.

4. התובע מתנגד לבקשה. התובע מפנה לכך כי הדיון בועדת העררים היה כחודש לאחר הדיון בועדה הרפואית של המל"ל כך שלא היתה כל הטבה במצבו. עוד מוסיף התובע כי אין מדובר בקביעה סופית של הועדה של העררים. גם ועדת העררים קבעה במסקנותיה כי לו יעמוד התובע על הערר ויגיש ערר בשנית היא תזמין את התיעוד הרפואי מעברו (שלא כולל דבר מלבד תלונות ספורדיות בעברו שנים רבות עובר לתאונה) הווי אומר כי תקבע נכות. עוד מוסיף התובע אשר לחוות הדעת כי ככל הנראה מדובר בטעות כי לא הונחה כל חוות דעת לפני הועדה. לטענת התובע גם מתאריכי חוות הדעת המצויינים בפרוטוקול ניתן ללמוד שזו טעות וכן מהעדר אזכורן בפרוטוקול – כשלו היו באמת חוות דעת היתה מחוייבת הועדה הרפואית להתייחס אליהן.

התובע מפנה גם לפסיקת בית המשפט העליון לעניין הבאת ראיות לסתור- כי קביעות שונות של ועדות – ערר וועדה רפואית – אין בהן כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, כי מדובר במקרים נדירים ביותר בהן תנתן רשות להביא ראיות לסתור ועוד.

5. לנוכח פסק דינו של כבוד השופט עמית ברע"א 683/19 הנ"ל, בדבר משיכת ערר על ידי נפגע אין בה כדי להתיר הבאת ראיות לסתור, ביקשתי את התייחסות הנתבעת.

6. הנתבעת מסרה כי היא עומדת על בקשתה וכי אין לשנקבע שם רלבנטיות בהליך כאן. לטענתה העילה אינה עצם משיכת הערר אלא קיום ראיות המוכיחות שיש שינוי במצבו הרפואי של הנפגע על פי בדיקה קלינית.

7. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, ובהסתמך, בין היתר, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה.

8. בענייננו, בית המשפט העליון קבע כי אין במשיכת הערר כדי להתיר הבאת ראיות לסתור, עם זאת בית המשפט העליון השאיר לבתי המשפט הדיוניים את שיקול הדעת הרחב לבחון בכל מקרה ומקרה במיוחד אם קיימים ממצאים עובדתיים אובייקטיביים קליניות.

9. נזכיר, בכל הנוגע לכאבי גב לעתים קיימות בדיקות קליניות המצביעות כך ולעתים אחרת. יש התלקחויות של כאבים והגבלות. ישנה חשיבות למועד הבדיקה, וקשה לגזור ממצא קליני במועד מסויים ולקבוע מצב כרוני של התובע.

10. כך גם יש לציין כי בין הבדיקות – של ועדה רפואית אל מול ועדה לעררים - עבר רק חודש אחד.

11. אולם ועל אף כל האמור, במקרה שלפנינו קיימת בדיקה קלינית שקבעה חד משמעית כי אין הגבלה בתנועות עמוד השדרה. כך גם קבעה כי טווחי התנועה בגדר הנורמה. כך גם הפנתה לבדיקות אובייקטיביות של ממצאי הדמיה של עמוד שדרה המלמדות על ממצאים ניווניים ולא חבלתיים, בניגוד לממצאים שהיו בבדיקות ההדמיה הראשוניות בועדה הראשונית של התובע כאן (24.5.18).

12. לאור כל האמור ובשים לב שהפער הוא בין קיומה של נכות בשיעור שאינו זניח לבין בדיקה קלינית המצביעה על העדר נכות לחלוטין מצאתי להעתר לבקשה.

13. אני מורה על מינויו של מומחה בתחום האורטופדי. החלטה בדבר המינוי תהיה בהחלטה נפרדת.

14. להעביר עותק לצדדים.

ניתנה היום, כ"א כסלו תש"פ, 19 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.