בפני בקשה לפסילתו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים, לאחר שבמקביל הוגש כנגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה במהירות מופרזת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, ושימוש בטלפון בזמן נהיגה בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 22.2.2019, בשעה 18:15 נהג המשיב ברכב פרטי מ.ר. 39874901 (להלן: "הרכב") ונסע בכביש 70 ק"מ 18.5 ממזרח מחלף בת שלמה, בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בה מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש, במהירות של 168 קמ"ש, ובעת שהרכב היה בתנועה אחז או השתמש בטלפון שלא באמצעות דיבורית.

רישיונו של המשיב נפסל ביום 22.2.19, ע"י קצין משטרה, ל-30 יום.

בתאריך 11.3.19 הוגש נגד המשיב כתב אישום.

בתאריך 20.3.19 התקיים דיון בבקשה לפסילה עד תום ההליכים, והצדדים טענו לבקשה וב"כ המבקשת הגישה את תיק החקירה לעיון בית המשפט.

ב"כ המבקשת חזרה בפניי על נימוקי הבקשה לפיהן קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספיקה כנגד המשיב בעבירות בהן הואשם, לרבות תגובתו הראשונית של המשיב כראשית הודייה, והפנתה לתיק החקירה. עוד טענה ב"כ המבקשת כי מדובר בנהג חדש אשר אוחז ברישיון נהיגה משנת 2018 ולחובתו הרשעה קודמת בגין נהיגה בהיותו בלתי מורשה; וכי מדובר במהירות קצה מסכנת חיים, במיוחד כאשר מדובר בנהג חדש, בשעת ערב, ותוך ביצוע עבירה נלווית. ב"כ המבקשת הפנתה להחלטה בתיק בש (מחוזי ירושלים) 5477/08 אבו כף מוחמד נ' לשכת תביעות תעבורה ירושלים; ולהחלטה בתיק ע"ח (מחוזי באר שבע) 1273-11-12 חיים ברנדוין נ' מדינת ישראל.

ב"כ המשיב התנגד לבקשה, כפר בקיומן של ראיות לכאורה, וטען כי בתיק כשלים רבים. נטען, כי השוטר אינו מציין את כיוון נסיעת רכבו של המשיב; אינו מציין אם עמד במנוע דומם או פועל, ועד שרכב השוטר יצא בעקבות המשיב חלפו שניות בהן רכבו של המשיב התרחק ולא ניתן לשייך את העבירה לרכבו של המשיב; השוטר אינו מציין להיכן בגב הרכב כיוון את הנקודה האדומה; אינו מציין שדה ראיה ותאורה, ונטען כי השוטר לא יכול היה לזהות את הרכב, והגיונם של דברים מחייב את המסקנה כי תיאור הרכב על ידי השוטר נעשה בדיעבד לאחר שהרכב נעצר; וכן נטען כי היו באירוע שני שוטרים אך נרשם דו"ח רק על ידי שוטר אחד. עוד נטען, כי מדובר בחייל בשירות סדיר, תומך לחימה ברכבים כבדים בשטח, ומצוי בלימודי נהיגה ברכב צבאי מעל 12 טון. בנסיבות אלה נטען, כי פסילתו של המשיב עד תום ההליכים הינה בגדר עונש בלתי הפיך.

דיון והכרעה

בבקשה כגון זו על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה לחובת המשיב ולבחון את מסוכנתו של המשיב הנובעת מהמשך נהיגתו, דהיינו: האם המשך נהיגתו יהווה סיכון לציבור. ראה בש"פ 8161/06 גבריאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7/11//06):

"בדונו בבקשה להארכת פסילתו של רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים, על בית-המשפט לבחון תחילה קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנהג בעבירה המיוחסת לו; ואם מצא כי אלה קיימות, עליו לעבור ולבחון האם נהיגתו מסכנת את הציבור. בגדר בחינה זו, יש לאזן בין שיקולי ההגנה על האינטרסים של הנהג הפוגע, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני נהיגה המסכנת חיים (ראו ע"פ 3883/04 אבו סיביה נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.5.2004, מפי השופטת פרוקצ'יה (להלן – עניין אבו סיביה). על מסוכנותו של הנהג, ניתן ללמוד, בין היתר, מעברו התעבורתי ומנסיבות האירוע הספציפי גם יחד (ראו בש"פ 759/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 11.2.1999, מפי השופט מצא; בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 6.11.2000, מפי השופט טירקל)."

ראיות לכאורה

לגבי מהותן של ראיות לכאורה, נקבע בבש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' איציק אביתר (פורסם בנבו, 10.10.2013):

"באשר לקיומן של ראיות לכאורה נקבע, כי על ביהמ"ש לבחון אם קיים סיכוי סביר להרשעת הנאשם לאחר עיבוד חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי. עסקינן בראיות גולמיות לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות (רגילות) המבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. עוד נקבע כי בשלב מקדמי זה ביהמ"ש אינו נדרש לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי – בכפוף לכך שלא נתגלו פירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות על חולשה ממשית של התשתית הראייתית הלכאורית".

"כבר נאמר רבות כי לא מוטלת על התביעה החובה להוכיח כבר בשלב זה את כתב האישום שכן לא הרי ראיות לכאורה כהרי ראיות להוכחת אשמתו של הנאשם" (ע"ח (מחוזי חי') 10977-05-12 רוני מרקוזון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.05.2012) כב' השופט אמיר טובי).

לגבי מהותן של ראיות לכאורה, לעניין מעצר עד תום ההליכים, נקבע בבש"פ 215/19 רפיק סלאימה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.01.2019) -

"קיומן של ראיות לכאורה, לצרכי מעצר עד תום ההליכים, נקבע לפי המבחן של ״אם נאמין״: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?״ (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 167-163 (1996))."

"עסקינן ב"ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' איציק אביתר (פורסם בנבו, 10.10.2013).

בעניינו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

מעיון בתיק החקירה עולה, כי השוטר רשם בדו"ח הזמנה לדין וכתב אישום, כי "אני סטטי בשול הדרך בירידה מבת שלמה בניידת אפורה 15026 חזית הניידת למערב אני במושב נהג חלון פתוח מפעיל ממל"ז. הרכב הנ"ל נהוג ע"י הנהג הנ"ל נע בנתיב ימין מתוך השתיים ישר אחרון בשיירת רכבים וזוהה רכב פולסווגן שחור פרטי יחידי מסוגו בכביש בזמן ההפעלה, כיוונתי את הנקודה האדומה למרכז גב רכבו ולחצתי על ההדק ויצא מהירות 173- קמ"ש, מיד יצאתי אחריו ובעיקול הכביש ימינה נותק קשר עין רגעי ושוחזר מיד אחריי העיקול בק"מ 15.7 הגעתי מקביל אליו אני בנתיב שמאל והוא בימין וראיתי דרך חלון נוסע קידמי של הניידת ודרך חלון נהגה הרכב הנ"ל הנהג הנ"ל אוחז פלאפון שחור ביד ימין בגובה גלגל ההגה אור בוהק מהמסך ופניו לכיוונו, הפעלתי כחולים וכריזה ונ"ל הוריד את הפלאפון מטה, מיד ננעצר בכניסה למחצבת שפיה תוך שמירה על קשר עין רצוף עד עצירתו המוחלטת.". השוטר כתב גם, כי "קטע כביש מואר היטב, ראות טובה. קר וייבש ללא גשם וללא ערפל, כביש יבש, חלונות נקיים ושקופים, נהג ושני נוסעים ברכב. הראתי לו את נתוני המדידה". עוד צוין בנספח ב' לדו"ח, כי היה קו ראייה נקי מהפרעות בין המפעיל לבין רכב המטרה, ההפעלה נעשתה כלפי רכב המטרה שכל חלקיו הניתנים להראות גלויים לעיני המפעיל, כי מרגע זיהוי הרכב ובמהלך כל המדידה נקודת הכיוון האדומה כוונה לאזור מרכז הרכב, כי היה קשר עין רצוף בין המפעיל ורכב המטרה עד לעצירתו (כמפורט בנסיבות הדו"ח), וכי טווח גילוי רכב המטרה היה 105.9 מטר כשהרכב הנמדד היה בנתיב ימין מתוך 2 נתיבים כשהוא בתנועה מתרחקת, וכי בעת הבדיקה לא ירד גשם, שלג ולא היה ערפל, וקטע האכיפה מואר בתאורת רחוב, לפחות 300 מטר. על פי הדו"ח המכשיר נבדק ונמצא תקין בתחילת המשמרת ובסופה. בעת מסירת הדוח לנהג אמר הנהג "יש לי בעיה סבתא של חבר במצב קשה. אני חייל תבין אותי אתה תהרוס לי את הקריירה תבין אותי בבקשה תוותר לי. לא רוצה ככה להרוס הכל."; ובשימוע עצמו אמר המבקש, כי "לא יודע על מה השוטר מדבר על פלאפון, לא הייתי במהירות כזאת זה להרוס לי קריירה אני הולך ביום ראשון לדרום עם הרכב".

בנסיבות אלה, 'אם נאמין' לאמור בדו"ח השוטר, יש באמור בדו"ח כדי לבסס את אשמת המשיב, לכאורה, במיוחס לו.

טענות ב"כ המשיב לכשלים בראיות מקומן להתברר בתיק העיקרי. מעבר לצורך, אציין, כי בניגוד לנטען על ידי ב"כ המשיב, השוטר מציין את כיוון נסיעת רכבו של המשיב (ממזרח); מציין כי כיוון את הנקודה האדומה למרכז גב רכבו של המשיב; מציין כי קטע הכביש מואר היטב - בתאורת רחוב לפחות 300 מטר, ראות טובה, ללא גשם וללא ערפל; ואף מציין ניתוק קשר עין רגעי, ומציין כי מדובר ברכב יחידי מסוגו בכביש.

לנוכח כל האמור לעיל, בשלב זה של הדיון, לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבתיק החקירה ושמעתי טיעוני ב"כ הצדדים, אני סבורה כי די באמור כדי לבסס די ראיות לכאורה שהמשיב ביצע לכאורה את המיוחס לו בכתב האישום; לא שוכנעתי באשר לקיומם של כשלים הפוגמים במידה משמעותית בעוצמת הראיות; וטענות ב"כ המשיב תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי.

מסוכנות

בבש"פ 7399/00 שמואל לחמי נ' מדינת ישראל, נד(5) 577 (2000), עמד בית המשפט העליון על אופן בחינת המסוכנות בהליך של פסילה עד תום ההליכים, וקבע בין היתר כי:

"השאלה העיקרית שעל בית^-המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בבקשה לפסול רישיון של נהג, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור (עיינו, בין היתר: בב"ש 540/86 דורי נ' מדינת ישראל [1]; בש"פ 5757/96 חיה נ' מדינת ישראל [2]; בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל [3]). בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על כמה שאלות משנה: אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג; אם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן; אם מדובר באירוע בעל אופי מקרי או בדרך התנהגות אופיינית; אם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן; אם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג – כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית – העושים אותו מסוכן. מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל ישר, מרכיב בית^-המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו."

מסוכנותו של נהג נבחנת באמצעות שני מקורות, כפי שנקבע בבש"פ 513/88 מדינת ישראל נ' רן גוליו, מב(3) 331 (1988):

"שהשאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, אם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את ביטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות:נ התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה והתנהגותו בדרכים בדר כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות."

עבירת נהיגה במהירות מופרזת טומנת בחובה סכנה רבה. המסוכנות נלמדת מחומרת העבירה כשלעצמה, והסיכון הטמון בנהיגה במהירות מופרזת, הן לנהג והן למשתמשים בדרך. ראו לעניין זה:

ע"ח (מחוזי חי') 54611-05-13 פנחסוב אבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.06.2013), כב' השופט כמאל סעב - שם דחה בית המשפט ערר נהג שנפסל עד תום ההליכים בגין נהיגה במהירות מופרזת של 176 קמ"ש וקבע "ולכל הדעות נהיגה במהירות של 176 קמ"ש במקום שבו המהירות המותרת היא 90 קמ"ש, יש בה כדי להצביע על מסוכנות גבוהה מטעם אותו נהג."

ע"ח (מחוזי ב"ש) 1273-11-12 חיים ברנדוין נ' מדינת ישראל, 13.11.12, כב' השופטת טלי חיימוביץ, אליו הפנתה המבקשת – שם דחה בית המשפט ערר נהג שנפסל עד תום ההליכים בגין נהיגה במהירות של 173, בהיותו נהג חדש. נקבע, כי "מסוכנותו של העורר אשר בתור נהג חדש נסע במהירות של 173 קמ"ש, עומדת בעינה, ולא השתנתה בארבעת החודשים האחרונים."

ע"ח (מחוזי חי') 10977-05-12 רוני מרקוזון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.05.2012), כב' השופט אמיר טובי – שם דחה בית המשפט ערר נהג שנפסל עד תום ההליכים בגין נהיגה במהירות של 157 קמ"ש במקום 90 קמ"ש והשאיר על כנה את הפסילה. נקבע, כי: " על המסוכנות העולה מהעורר אין צורך להכביר מילים. הן לנוכח עברו המכביד הכולל מספר רב של הרשעות, מרביתן בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת והן לנוכח נסיבות העבירה נשוא הדיון כאן, לא יכול להיות ספק כי מדובר במי שאחיזתו בהגה עלולה לסכן את ציבור הנהגים הנקרים בדרכו. חסד נעשה עם העורר משראה בית משפט קמא להגביל את תקופת הפסילה ולהעמידה על 4.5 חודשים. מסוכנותו של העורר הנה כה רבה עד שלא היה מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות אלא ליתן בכורה לאינטרס הציבורי ולחובה להגן על הציבור מפני נהגים פורקי עול הנוהגים בצורה פרועה ומסכנים את ציבור הנוסעים. בייחוד כאשר מדובר במי שנושא על גבו הרשעות רבות בעבירות דומות."

ב"ש (מחוזי ירושלים) 5477/08 אבו כף מוחמד נ' לשכת תביעות ירושלים – תעבורה (פורסם בנבו, 22.12.2008), אליו הפנתה המבקשת, שם דחה בית המשפט ערר נהג שנפסל עד תום ההליכים בגין נהיגה במהירות של 163 קמ"ש במקום 90 קמ"ש נקבע: "בענייננו יש לכאורה ראיות מספיקות לכך כי העורר נהג במהירות כזו ששליטתו על הרכב היתה מצומצמת ביותר אם לא בלתי אפשרית, והעובדה שנתפש בטרם נגרם נזק אין בה כדי להמעיט מהמסוכנות הנשקפת ממנו. "

עוד באשר לשאלת המסוכנות, הרי שהמשיב הוא נהג חדש, האוחז ברישיון נהיגה משנת 2018, אשר עוד טרם קבלת הרישיון הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה. מסוכנותו של המשיב מתבטאת בנהיגה במהירות מופרזת העולה ב- 78 קמ"ש מהמהירות המותרת במקום, תוך ביצוע עבירה נלווית של אחיזה או שימוש בטלפון. דווקא בשל היותו נהג חדש מצופה ממנו כי ינהג במשנה זהירות, ואילו אופן נהיגתו מעיד על מסוכנותו לכלל ציבור המשתמשים בדרך.

יתרה מכך, נטען, כי מדובר במשיב שהוא חייל תומך לחימה ברכבים כבדים בשטח, ומצוי בלימודי נהיגה ברכב צבאי מעל 12 טון; ובנסיבות כאלו אני סבורה כי יש לדרוש לגביו דרגת זהירות והתנהגות מחמירה.

בהתחשב במכלול הנסיבות הנוגעות לתיק זה, דרגת החריגה מהמהירות המותרת, תוך ביצוע לכאורה של עבירה נלווית של אחיזה/שימוש בטלפון, היותו של המשיב נהג חדש, ונהג ברכב צבאי - כל אלה מצביעים על מסוכנות המשיב.

בכלל נסיבות אלה, אני סבורה כי פסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים הינה מוצדקת וסבירה. לפיכך, הנני מורה על פסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו, וזאת למשך 6 חודשים מהיום.

ניתנה היום, י"ג אדר ב' תשע"ט, 20 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.