01 נובמבר 2020

לפניי תביעתו של התובע, אשר הועסק כשף בנתבעת, מיום 1.12.17 ועד לחודש 9/2018, לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת וסיומה.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים בקצרה

1. הנתבעת, חברה בע"מ, מפעילה רשת מסעדות בעיר הרצליה ותל אביב.
2. התובע החל את עבודתו בסניף הרצליה ובסמוך לאחר תחילת העבודה התבקש לעבוד בנוסף בסניף הנתבעת בתל אביב.
3. ביום 30.8.18 טס התובע לחו"ל לחופשה בת כחודש ימים אשר הוזמנה מראש ואושרה על ידי הנתבעת.
4. ביום 16.9.18 בעודו בחופשה, הודיע התובע למנהל הנתבעת ובעליה, מר אייל חסיד (להלן – מר חסיד) כי אין בכוונתו לשוב לעבודה עם חזרתו מהחופשה.
5. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשכר העבודה שהוסכם בין הצדדים ונסיבות סיום העסקה.

לטענת התובע, עם תחילת עבודתו, סיכם עמו מר חסיד כי שכר היסוד יועמד על סך 12,500 ₪ בערכי נטו. על אף האמור, שכרו פוצל לרכיבים שונים, כך ששכר היסוד עמד על שכר נמוך יותר וההשלמה ל- 12,500 ₪ בוצעה על ידי רכיבים פיקטיביים שונים ובהם נסיעות ושעות נוספות.

לפיכך, עתר התובע לתשלום בגין גמול עבודה בשעות נוספות וכן להפרשות לפנסיה ופיצויים, החל מהיום הראשון להעסקתו.

לטענת הנתבעת, סוכם בין הצדדים כי שכרו של התובע יעמוד על סך 8,000 ₪, כאשר לאחר מספר חודשי עבודה, עלה שכרו ל- 8,499 ₪. בנוסף, שילמה הנתבעת לתובע בגין גמול עבודה בשעות נוספות, בהתאם לדין.

1. אשר לנסיבות סיום העסקה טען התובע, כי כבר ביום 30.8.18 הוא הודיע למר חסיד כי אין בכוונתו לשוב לעבודה לאחר חזרתו מהחופשה וביום 16.9.18 הודיע על כך בשנית היות ולא שולם לו בגין החזר הוצאות נסיעה, כפי שהובטח.

הנתבעת טענה מנגד כי התובע הודיע לראשונה כי הוא מתפטר מעבודתו רק ביום 16.9.18, מבלי שנתן הודעה מוקדמת על פי דין ומבלי שאפשר לנתבעת למצוא מחליף. לפיכך, עתרה הנתבעת לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת בגין 9 ימי עבודה ולתשלום בגין נזקים.

1. ביום 26.10.20 התקיים דיון הוכחות במסגרתו העידו התובע ומר חסיד. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון והכרעה

לשאלת זכאותו של התובע לגמול שעות נוספות

1. כאמור לעיל, בין הצדדים נטושה מחלוקת אשר לתמורה שהובטחה לתובע בגין עבודתו, אשר משליכה על זכאותו לגמול עבודה בשעות נוספות.
2. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, את הראיות שהוצגו ועיינתי בכלל המסמכים בתיק בית הדין, החלטתי לקבל את גרסת התובע.
3. ראשית אציין, כי הנתבעת לא הציגה הודעה לעובד על תנאי העבודה וגרסת הנתבעת, כפי שהובאה בחקירתו של מר חסיד, לפיה לתובע נמסרו תנאי עבודתו בעל פה נאמרה מפי השמועה (ראו פרוטוקול, עמ' 10 ש' 25-26, עמ' 11 ש' 1-10).
4. סעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) קובע כי חובת ההוכחה בעניין השנוי במחלוקת (אשר מנוי בסעיף 2 לחוק) ואשר המעסיק חייב במסירת הודעה לגביו תהא על כתפי המעסיק, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו ענין.
5. בסעיף 2 לחוק נקבע כי על ההודעה לעובד לכלול את העניינים הבאים:

"(5) סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ...

(6) אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, לפי הענין;"

1. התובע העיד בתצהירו כי סוכם עמו ששכרו יעמוד על 12,500 ₪ בערכי נטו. בחקירתו חזר על גרסה זו וכשנשאל מה ההבדל בין ברוטו לנטו, השיב: "ההבדל הוא שהשכר ברוטו אמור להיות יותר גבוה מאשר 12,500 ₪". כשנשאל: "תסביר למה קיבלת תלושי שכר שרשום עליהם משכורת 8,000 או 8,500 ₪ ולא באת והתלוננת ואמרת שמגיע לך 12,500 ₪ נטו?", השיב: "אני לא מבין גדול בתלושי שכר. ראיתי שהשכר לתשלום בסופו של דבר הוא 12,500 ₪ נטו ולצערי בדיעבד לא התלוננתי על זה" ((פרוטוקול, עמ' 4 ש' 16-20; עמ' 5 ש' 1-4).
2. מר חסיד העיד בחקירתו כי הוא סיכם עם התובע על תנאי השכר. כשהופנה לכך שמספר השעות הנוספות המופיעות בתלושי השכר זהות בכל החודשים השיב העד: "יש שעות קבועות במסעדה יש שעות פתיחה ושעות סגירה". כשעומת עם סעיף 5 לתצהירו בו טען כי התובע עבד במשמרות משתנות, השיב: "יש שעות קבועות במסעדה, היו מקרים שהיה מגיע שעה לפני ושעה אחרי. בסה"כ הכללי הוא עבד את אותן שעות. הוא סידר לו שעות קבועות בכל יום" (פרוטוקול, עמ' 13 ש' 5-15).

בהמשך, כשנשאל איך גרסתו מסתדרת עם העובדה שבתלושי השכר מופיע מספר שונה של ימי עבודה, כך למשל בתלוש לחודש 1/2018 מצוין 31 ימי עבודה, בחודש 2/2018 – 25 ימי עבודה וכיו"ב, השיב כי הוא לא חשב שכר וכי הוא אינו מבין את התלושים.

בנוסף, כשנשאל איך הוא מסביר את העובדה שבמועד שבו התחילה הנתבעת לנכות משכרו של התובע לפנסיה, עלה שכר היסוד מ- 8,000 ₪ לכ- 8,500 ₪ וזאת מבלי שהתובע ביקש העלאת שכר, חזר על תשובתו לפיה הוא אינו יודע והוא לא זה שהכין את תלושי השכר (פרוטוקול, עמ' 14 ש' 13-18).

1. מעיון בתלושי השכר שהוגשו לתיק עולה כי בחודשים 12/2017, 1/2018, 2/2018, 3/2018, ו- 4/2018 שכר היסוד של התובע עמד על סך 8,001.72 ₪ ושכר נטו לתשלום עמד על 12,500 ₪.

עוד עולה כי כמות השעות הנוספות ושעות השבת הייתה זהה בכל החודשים (50 שעות בערך 125%, 44.02 שעות בערך 150% ו- 39.42 שעות שבת) ובנוסף, בתחתית תלושי השכר צוין מספר שונה של ימי עבודה לכל חודש.

בתלוש השכר לחודש 6/2018 עלה שכר היסוד של התובע לסך 8,499.40 ₪ ובנוסף, נוכה משכרו בגין הפרשות לפנסיה סך 509.96 ₪. בנוסף, בתלוש זה השתנה מספר השעות הנוספות (51 שעות בערך 125%, ו- 67 שעות בערך 150%).

1. במאמר מוסגר אעיר, כי הנתבעת טעתה בסיכומיה ביחס לסכום ששולם לתובע בתלושים הללו שכן התייחסה לסכום המופיע בתחתית תלוש השכר תחת הסכום "לתשלום" אשר התקבל לאחר קיזוז/ תשלום של "ניכויי רשות".
2. לא מצאתי בעדותו של מר חסיד כל הסבר משכנע למבנה תלוש השכר ולעובדה כי מידי חודש, עד ל- 6/2018, שכר הנטו עמד בדיוק על 12,500 ₪, כפי שטוען התובע שסוכם עמו.

זאת ועוד, מר חסיד לא ידע להשיב כיצד סכום השעות המופיע בתלושי השכר עולה בקנה אחד עם גרסתו בדבר משמרות משתנות ועם העובדה שבכל חודש מופיע מספר ימים שונה. מר חסיד לא ידע להסביר מדוע עלה שכר העבודה של התובע, מבלי שדובר או סוכם עמו על העלאת שכר, דווקא בחודש שבו החלה הנתבעת לנכות משכר העבודה עבור הפרשות לפנסיה. עדותו בפניי הייתה עמומה ומתחמקת ולא מצאתי ליתן בה אמון.

1. לכך אוסיף כי הנתבעת לא זימנה לעדות את רואה החשבון או חשב השכר שהכין את התלושים - דבר אשר יש לזקוף לחובתה.
2. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפי העובדה שהתובע לא פנה בטרוניה ביחס לאופן תשלום שכרו יש בה כדי להעיד על כך שהצדדים פעלו בהתאם למוסכם ביניהם. זאת, הן לאור עדות התובע בעניין היעדר בקיאותו במבנה תלושי השכר והן לאור תקופת העבודה הקצרה. ייתכן שככל והיה מדובר בעובד אשר היה מועסק תקופה משמעותית יותר, עניין זה היה נלקח בחשבון ואולם אין כך בענייננו.
3. לנוכח כל המפורט, בשים לב לנטלי ההוכחה ולכך שהתובע הציג גרסה עקבית, אשר נתמכת אף במבנה תלושי השכר, הרי שמסקנתי היא כי רכיבי השכר שנכללו בתלושי השכר היו פיקטיביים ולא שיקפו את האמור בהם, למעט העובדה שסכומם מגיע לכדי 12,500 ₪ נטו, בהתאם למוסכם בין הצדדים.
4. אשר לזכאותו לשעות נוספות – התובע העיד בתצהירו כי הוא עבד מידי יום מהשעה 12:00 ועד השעה 23:00, סה"כ 11 שעות עבודה. כן טען כי לצורך הכנת המנות והמטבח, הוא נדרש להגיע לפני שעת הפתיחה והוסיף כי יש לחשב את השעות הנוספות החל מהשעה השביעית.

התובע עתר לתשלום בגין 360 שעות נוספות במכפלת שכר שעתי בגובה 68 ₪ (נטו), ובסך הכל ל- 24,480 ₪. מטעמי אגרה ולצורך סיווג הליך זה כדיון מהיר, העמיד התובע רכיב זה על סך 12,400 ₪.

1. מר חסיד לא התייחס בתצהירו לשעות העבודה של התובע כי אם טען שהתובע עבד "במשמרות משתנות מידי שבוע אשר נקבעו בהתאם לבקשות ואילוצי העובדים ונקבעו מראש אף בהתאם לצרכי העבודה" (סעיף 5 לתצהיר). ביחס לשעות נוספות טען כי החברה שילמה את מלוא התשלום שהגיע לתובע (סעיף 7 לתצהיר).
2. מר חסיד העיד בחקירתו כי המטבח נסגר בשעה 23:30 – 23:00, בהתאם להוראתו וכי התובע מעולם לא עבד לאחר השעה 23:00. בחקירתו של מר חסיד הוברר כי הנתבעת ערכה סידור עבודה כתחליף לדוחות נוכחות, אשר לא הוגש לתיק בית הדין ובנוסף, כי למר חסיד אין ידיעה אישית על שעות סיום עבודתו של התובע, שכן מי שסגר את המסעדה היה מנהל המסעדה – בסניף הרצליה אדם בשם פיני ובסניף תל אביב אדם בשם גיא (פרוטוקול, עמ' 13 ש' 16-23; עמ' 10 ש' 27 ואילך).
3. מכל מקום, הנתבעת לא חלקה על שעות עבודתו של התובע ולפיכך, אני מקבלת את גרסתו לפיה הוא הועסק מהשעה 12:00 עד השעה 23:00.

הואיל ולא הוגשו דוחות נוכחות, על אף שכפי שעולה מעדותו של מר חסיד – אלו נוהלו בזמן אמת, ומששוכנעתי כי תלושי השכר אינם עומדים בהלימה לסיכום בין הצדדים וכי רכיבי התשלום בגין שעות נוספות הם רכיבים פיקטיביים שנרשמו באופן מלאכותי, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח תשלום עבור גמול עבודה בשעות נוספות. לפיכך, תביעתו ברכיב זה – מתקבלת.

בהערת אגב אציין כי מאחר ולא קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים לעניין שעות העבודה, הרי שאין מקום להפעיל את החזקה הקבועה בסעיף 26 ב(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

1. קיזוז זמן הפסקה – במסגרת סיכומיה טענה הנתבעת לראשונה כי בין השעות 15:00 ל- 18:00 המסעדות היו סגורות ובנוסף, כי בהתאם לעדותו של התובע, הנסיעה מסניף הרצליה לסניף תל אביב ארכה 40 דקות ביום ולפיכך, יש לקזז שעות אלה משעות העבודה הנטענות.
2. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, מקובלת עלי טענת התובע לפיה המדובר בהרחבת חזית אסורה ועל כן מטעם זה יש לדחותה. הנתבעת לא טענה בכתבי הטענות ולא בתצהיר כי יש לקזז משעות עבודתו של התובע בגין זמן הפסקה אלא בחרה להעלות טענה זו לראשונה במסגרת חקירתו של התובע. משלא ניתנה לתובע ההזדמנות להתגונן בפני טענה זו, הרי שאין בידי לקבלה.
3. שנית והעיקר, התובע העיד כי הייתה לו הפסקה אחת במהלך יום העבודה אשר לא הייתה קבועה. עוד העיד כי בין השעה 15:00 (שעת סיום הארוחות העסקיות בסניף הרצליה) לשעה 18:00 (תחילת סרוויס ערב בסניף תל אביב) היו "הכנות וסידורים בגין הסרוויס כדי להיות מוכנים" והוסיף כי בסניף בהרצליה היה מנהל ושני טבחים שהיו אחראים על פתיחת הסרוויס של הבוקר ואילו בסניף בתל אביב הוא היה אחראי ועל כן נדרש להגיע מוקדם ולעשות הכנות (פרוטוקול, עמ' 6 ש' 16-17, עמ' 9 ש' 8-16).
4. הנתבעת לא סתרה את טענת התובע ולא הוכיחה כי בין השעות 15:00 ל- 18:00 התובע היה "משוחרר מכל מלאכה" כטענתה בסיכומים וכי הוא לא עמד לרשות הנתבעת בשעות אלו.
5. בנוסף, אין בידי לקבל את הטענה הנוגעת לזמן הנסיעה מהסניף בהרצליה לסניף בתל אביב. סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) קובע כי "שעות העבודה" פירושן:

"הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א), חוץ מהפסקות על פי סעיף 20"

1. בהתאם לפסיקה, התשובה לשאלה מהו "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה" אינה פשוטה והיא תלויה בנסיבות הקונקרטיות הנוגעות לכל מקרה ומקרה (ראו עע (ארצי) 29712-08-13 שירלי חנדז'י נ' אחוזת רעים, עמותה רשומה (21.8.16)).
2. בנסיבות התיק שלפניי, עולה מחומר הראיות כי התובע התבקש לעבוד בסניף תל אביב בנוסף לעבודתו בסניף הרצליה, באותו יום עבודה וברצף, ללא הפסקה. כך, התובע היה מסיים את עבודתו בסניף הרצליה ונוסע לסניף תל אביב, במסגרת יום העבודה. בהינתן העובדה כי הנתבעת לא הציגה הודעה לעובד ומשלא נטען כי סוכם עם התובע שזמן הנסיעה לסניף תל אביב לא יחשב כזמן עבודה ואף לא נטען כי הנתבעת לא שילמה עבור זמן זה במהלך יחסי העבודה, הרי שלא מצאתי כי מקום לקזז פרק זמן זה מזכאותו של התובע לגמול שעות נוספות.
3. כללו של דבר – התובע זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, בהתאם למתכונת עבודתו: מהשעה 12:00 ועד השעה 23:00, החל מהשעה 20:30 ועד לשעה 23:00.
4. לעניין זה אעיר שלש הערות: אחת - צו ההרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה במשק, שנחתם ביום 15.3.18 קובע כי החל מיום 1.4.18 שבוע העבודה במשק יקוצר ל-42 שעות שבועיות (במקום 43 שעות שבועיות). בהינתן העובדה שבמחצית מתקופת העבודה חל הדין הישן, הרי שהחישוב נעשה לפי 8.5 שעות עבודה (ולא 8.6 (43/5) או 8.4 (42/5)).
5. השנייה – במסגרת תלושי השכר שולם לתובע עבור שעות שבת וכפי שעולה מעדותו של מר חסיד, התובע הועסק בימי ו' (עמ' 13 ש' 31-32, עמ' 14 ש' 1-2). הואיל ולטענת התובע הוא הועסק בימי חול בלבד ופעמים בודדות בלבד בימי ו' ומאחר והוא ערך את חישובו על בסיס שבוע עבודה בן חמישה ימים, הרי שחישוב גמול עבודה בשעות נוספות במסגרת פסק הדין מתבסס על מתכונת עבודה של חמישה ימים בשבוע.
6. השלישית - בהתאם לסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה "עבודת לילה" פירושה - עבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בתחום השעות שבין 22 ובין 06.00. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה הוא זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות החל מהשעה השביעית.
7. לנוכח כל המפורט, התובע זכאי לגמול שעות נוספות עבור שעתיים וחצי לכל יום עבודה, שעתיים ראשונות בערך 125% וחצי שעה בערך 150%. סך השעות הנוספות להן זכאי התובע בגין כל תקופת העבודה עומד על כ- 472 שעות נוספות. הואיל ומהכפלת סכום זה בשכר השעתי בגובה 100% בלבד (12,500 ₪ /186 שעות), מגיעים לסכום הגבוה יותר מהסכום הנתבע (אשר הופחת לצרכי אגרה), הרי שאיני נדרשת לחישוב המלא ואני פוסקת את מלוא הסכום הנתבע ברכיב זה, בסך של 12,400 ₪. משהתובע לא עתר לתשלום זה בערכי נטו (סעיף 35 לכתב התביעה וסעיף 30 לתצהיר), ולאור העובדה שהמדובר בהליך של דיון מהיר, סכום זה נפסק בערכי ברוטו.

הפרשי שכר

1. התובע עתר לתשלום בסך של 362 ₪ בגין הפרשי שכר לחודשים יוני – יולי 2018 בהם שכרו הופחת שכן הנתבעת החלה להפריש מהשכר עבור קופת גמל.
2. מעיון בתלוש השכר לחודש 6/2018 עולה כי שכרו של התובע היה סך 12,171 ₪ ובחודש 7/2018 – 12,467 ₪. לנוכח קביעתי לעיל בדבר שכר העבודה שסוכם בין הצדדים, הרי שהתובע זכאי להפרשי שכר, עד לגובה של 12,500 ₪, כנתבע על ידו, בסך של 362 ₪.
3. אציין כי לנוכח העלאה בשכר אשר הייתה בשיעור כמעט זהה לסכום שנוכה מהשכר ובשים לב לסכום הזניח של רכיב זה ולכך שהצדדים לא טענו דבר לעניין זה, לא מצאתי מקום לדון בשאלה האם הנתבעת התחייבה לשאת בתשלום חלק העובד בגין הפרשות סוציאליות, אם לאו.

הפרשות סוציאליות

1. אין חולק כי הנתבעת החלה להפריש לקופת גמל לאחר חצי שנת עבודה, כאשר לטענת התובע, אשר נתמכה במסמך מטעם קופת הגמל אלטשולר שחם, הייתה לו קופה פעילה במועד תחילת העבודה והוא ציין זאת בפני מר חסיד (פרוטוקול, עמ' 6 ש' 25-31). לפיכך, עתר התובע להפרשות בגין חצי השנה הראשונה לעבודתו ובנוסף, להפרשים עבור כלל תקופת עבודתו בגובה השכר הממוצע במשק.
2. הנתבעת טענה מנגד כי התובע לא ציין בתחילת העבודה כי קיימת ברשותו קרן פנסיה פעילה.
3. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובשים לב לכך שהתובע הוכיח כי במועד תחילת עבודתו הייתה ברשותו קרן פנסיה פעילה, הרי שעל הנתבעת לשאת בתשלום ההפרשים עבור 6 חודשי העבודה הראשונים. בנוסף, לנוכח קביעתי בדבר שכר העבודה של התובע, על הנתבעת לשאת בתשלום ההפרשים, עד לגובה השכר הממוצע במשק (ראו סעיף 6 (ג) צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה.
4. הואיל והנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי לתחשיב התובע, כמפורט בסעיפים 20 ו- 23 לכתב התביעה ובהיעדר כל ראיה לסתור, אני מקבלת את תחשיב התובע וקובעת כי בגין הפרשות לתגמולים הוא זכאי לסך של 4,753 ₪ ובגין הפרשות לפיצויים לסך של 5,929 ₪.

החזר הוצאות חניה

1. לטענת התובע, לאור הקושי במציאת חניה בעיר תל אביב ובאזור המסעדה בפרט, מר חסיד הבטיח לו כי הנתבעת תישא בתשלום הוצאות בגין חניה. בתחילת העבודה הוצאות אלה שולמו ואולם לאחר מספר חודשים וחרף הבטחותיו של מר חסיד, התשלום הופסק. התובע הוסיף, כי הוא מסר את כל הקבלות למר חסיד, בסך כולל של 2,300 ₪.
2. הנתבעת טענה מנגד כי מעולם לא הובטח לתובע תשלום עבור הוצאות החניה, ובוודאי שלא בסכום הנתבע. מר חסיד העיד בתצהירו כי "לעיתים" הוא היה מאשר באופן נקודתי להשתתף בהוצאות החניה, וזאת במקרים בהם התבקש לעבוד בשני הסניפים של החברה באותו היום. מר חסיד הודה כי בסמוך לסיום עבודתו, התובע העביר לו את חשבוניות החניה וכי אלו הועברו להנהלת החשבונות ואולם התברר לו בדיעבד כי התובע מנסה להיפרע עבור תשלום בסכום גבוה מזה שסוכם.
3. התובע צירף, כתמיכה לגרסתו, תכתובת 'ווטסאפ' בינו לבין מר חסיד (נספח 2 לתצהיר התובע), אשר מפאת חשיבותה לענייננו אצטט את לשונה:
4. תכתובת מיום 22.8.18:

"התובע: מה קורה? אני אקבל השבוע את ההחזרים על החניה?

מר חסיד: אני אבדוק.

התובע: אני חייב את זה עד שבוע הבא שאני טס.. זה סכום שאני צריך להכניס.

מר חסיד: מי סגר מולך את נשוא ההחזרים?

התובע: אתה. וגם קיבלתי בחודשיים הראשונים החזר מלא ומאז לא..."

1. תכתובת מיום 24.8.18:

"התובע: מה קורה? העברת לי את הכסף של החניה? כי אני לא רואה את זה בחשבון...

מר חסיד: נתתי הוראה בבנק לפני כמה ימים. אבדוק מאוחר יותר.

התובע: אוקיי."

1. תכתובת מיום 16.9.18:

"התובע: מה קורה? אני לא חוזר לעבוד בטפאו שאחזור מהחופשה. מרגיש כאילו אני רודף יותר מידי זמן אחרי הכסף של החניה.

מר חסיד: שלום, אני לא הייתי בארץ 10 ימים, אני יודע שההוראה התבצעה בתחילת החודש, אני אבדוק מחר בבנק, בכל מקרה אם זו התחושה שלך, שיהיה לך בהצלחה.

התובע: לא מבין למה לוקח יותר מיום עסקים להעביר סכום של 2,300 שקל, זה נמשך כבר יותר מ4 חודשים וזה לא התחושה שלי, זה מה שקורה בפועל.

מר חסיד: אצלי זה מופיע שעבר.

התובע: לא הגיע אליי הכסף."

(ההדגשות אינן במקור – ע' מ')

1. התובע חזר על גרסתו בעדותו בפניי והוסיף כי חודש או חודש וחצי לאחר תחילת העבודה הוא קיבל החזר הוצאות נסיעה בסך של 500 או 700 ₪ (פרוטוקול, עמ' 7 ש' 9-16) .
2. מר חסיד הודה בחקירתו כי הוא שילם סכום זה והוסיף כי מדובר היה בסכום כולל לתקופה של 4 חודשים וכי לא הייתה כל התחייבות בעל פה או בכתב לתשלום הוצאות חניה. כשנשאל לגבי התכתובת לעיל, ממנה עולה כי הוא לא חולק על הסכום שציין התובע, בסך 2,300 ₪ ואף מציין שהתשלום עבר, העיד כי כוונתו הייתה לתשלום הראשון ששולם, בסך של 500 או 700 ₪.
3. כשנשאל מדוע הוא לא כתב בזמן אמת כי המדובר בסכום מופרז כטענתו בדיעבד, השיב: "הנהלת החשבונות מקבלת את כל הקבלות ומבחינתי כשאני נותן הוראה לבצע העברה כספית מבחינתי זה אמור להתבצע. מאחר והסבו תשומת ליבי שמדובר בסכום אסטרונומי ב- 2,300 ₪ בגין חניות לא מצאתי לנכון לאשר לאור העובדה לא התחייבתי שאני צריך לשלם עבור חנייה". כשנשאל מדוע הוא לא הודיע לתובע כי אין בכוונתו לשלם סכום זה השיב כי לתובע מנהל ישיר וכי הוא לא מתנהל מול כל עובד ועובד (פרוטוקול, עמ' 11, עמ' 12 ש' 1-4).
4. לא מצאתי לקבל את גרסתו של מר חסיד מכמה טעמים.

ראשית, בתכתובת מיום 22.8.18 התובע מציין כי הוא קיבל תשלום בחודשיים הראשונים עבור הוצאות חניה (ראו שורה מודגשת). מאחר שלגרסת מר חסיד, התובע קיבל תשלום פעם אחת, הרי שטענתו לפיה הוא סבר שהמדובר בתשלום הראשוני אינה מתיישבת עם דבריו של התובע לפיה הוא כבר קיבל תשלום זה.

שנית, ביום 24.8.18 כתב מר חסיד שהוא נתן הוראה לבנק וביום 16.9.18 כתב שההוראה התבצעה בתחילת החודש. במענה לכך השיב התובע שהוא לא מבין מדוע לוקח יותר מיום עסקים להעביר סכום של 2,300 שקל ובתגובה השיב מר חסיד "אצלי זה מופיע שעבר". מכאן, שבזמן אמת מר חסיד לא חלק על עצם הזכאות (לא כתב לתובע כי הוא מעולם לא התחייב לשלם ועל כן אין בכוונת הנתבעת לשלם) וכן לא על גובה התשלום. טענתו בדיעבד כי הוא סבר שהמדובר בתשלום הראשוני של 500 או 700 ₪ וכי רק לאחר שהסבו את תשומת ליבו לסכום הוא החליט שהוא אינו מאשר את תשלומו לא עולה בקנה אחד עם הכתובים ועם הגיונם של דברים.

1. לנוכח כל המפורט שוכנעתי כי הנתבעת התחייבה לשאת בתשלום הוצאות החנייה כגרסת התובע, ומאחר ולא נטען כי התובע לא העביר את הקבלות בזמן אמת ואף לא צוין בתכתובת בין הצדדים דבר לעניין הסכום, הנתבעת לא סתרה את גרסתו בדבר סכום ההוצאות. אשר על כן התובע זכאי ברכיב זה לסך של 2,300 ₪.

פיצוי בגין אי עריכת תלושי שכר בהתאם כדין

1. התובע עתר לחיוב הנתבעת בפיצוי בסך של 3,600 ₪ בגין הפקת תלושי שכר שאינם תואמים את תנאי עבודתו בפועל.
2. סעיף 24 לחוק הגנת השכר קובע כי מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר.

ככל שהמעסיק מפר חובה זו, קובע סעיף 26א(ב) כי בית הדין רשאי לפסוק לעובד פיצויים לדוגמא, מקום בו נמצא כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב) – המפנה לתוספת לחוק במסגרתה פירוט הרכיבים שיש לכלול בתלוש השכר.

1. במסגרת התוספת לחוק נקבע כי על תלוש השכר לכלול את היקף המשרה, מספר ימי העבודה ושעות העבודה במקום העבודה ושבהם העובד עבד בפועל בתקופה שבעדה שולם השכר; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה רגילה וכן תשלומים אחרים, נוסף על השכר הרגיל וכיו"ב.
2. כמפורט לעיל, שוכנעתי כי הנתבעת לא עמדה בחובתה שבדין והנפיקה תלושי שכר אשר לא תאמו את הסכמת הצדדים. בפסיקה נקבע, כי בעת פסיקת פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר, יש להתייחס, בין היתר, לחומרת ההפרה, למשכה, לתום ליבם של הצדדים ולתכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר (ע"ע (ארצי) 28228-03-15 איזבלה לוקס נ' ארז זיסמן (31.10.16)).
3. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה שלפניי, בשים לב לכך שמשך כל תקופת העסקתו הונפקו לתובע תלושי שכר שלא בהתאם לדין ועל כן חזקה שזה נעשה "ביודעין", החלטתי להעמיד את גובה הפיצוי על סך של 2,500 ₪.

קיזוז תמורת הודעה מוקדמת ונזקים

1. אין חולק כי ביום 16.9.18 הודיע התובע למר חסיד כי אין בכוונתו לשוב לעבודה (נספח ב' לתצהיר התובע).
2. לטענת התובע, הודעה זו הייתה בהמשך לשיחתו עם מר חסיד לפני יציאתו לחופשה, ביום 30.8.18, במסגרתה הודיע כי אין בכוונתו לשוב לעבודה.
3. הנתבעת טענה מנגד כי התובע עזב את העבודה מבלי שנתן הודעה מוקדמת ועתרה לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת בגין 9 ימים, בסך של 3,362 ₪. בנוסף, עתרה הנתבעת לקיזוז סך של 5,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה עקב היעדרותו של התובע.
4. אשר לתמורת הודעה מוקדמת - מעיון בתכתובת בין הצדדים (אשר צוטטה לעיל) עולה כי ביום 16.9.18 הודיע התובע - "אני לא חוזר לעבוד בטפאו שאחזור מהחופשה".

התובע העיד כי חודש לפני הטיסה "ישבתי עם אייל על הבר בהרצליה והודעתי לו שאחרי החופשה אני כנראה לא חוזר". במעמד זה, הציע מר חסיד לתובע לעבוד רק בסניף תל אביב ולא בשני הסניפים והוא השיב לו שהוא צריך לחשוב על זה.

אשר להודעה ביום 16.9.20 העיד: "לפני ההודעה הזאת שאלתי אותו כשהייתי בחו"ל על החזר חניות שהיה צריך לשלם, אייל רשם שאצלו זה נראה כאילו העברה בוצעה ובפועל לא קיבלתי כלום ולכן שלחתי לו את ההודעה שאני גם לא אעבוד בתל אביב" (פרוטוקול, עמ' 8 ש' 10 ואילך).

1. מר חסיד העיד כי התובע הודיע שהוא מתפטר ב- 16.9.18 וכי התובע אמור היה לחזור לעבוד לאחר החופשה, אשר אושרה מראש (פרוטוקול, עמ' 10 ש' 4-16). לא נעלמה ממני טענת מר חסיד בתצהירו לפיה "התובע הועסק.. עד לחודש 8/18 המועד שבו "החליט" יוסי כי הוא מסיים את עבודתו" ברם, בחקירתו הבהיר מר חסיד כי כוונתו הייתה שהתובע עבד עד חודש 8/2018 ולא שהוא הודיע על התפטרות בחודש זה (פרוטוקול, עמ' 10 ש' 1-3).
2. מדבריו של התובע אנו למדים, כי טרם נסיעתו לחו"ל עלה הנושא של סיום יחסי העבודה ואולם עניין זה לא סוכם: התובע נקט בלשון "כנראה" ואילו מר חסיד הציע לתובע הצעה נוספת. רק בהודעה מיום 16.9.18 הודיע התובע חד משמעית על התפטרותו ולפיכך, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה הוא נתן הודעה מוקדמת לנתבעת לפני יציאתו לחופשה.

עוד אוסיף ואציין, כי הואיל ולא נטען כי לתובע נותרו ימי חופשה על פי דין (לאור תקופת עבודתו הקצרה בנתבעת), הרי שאין לקבל אף את טענתו לפיה לא הייתה מניעה להודיע על התפטרותו ביום 16.9.18 שכן הוא אמור היה לשוב מחופשתו ביום 10.10.18, כך שבפועל הייתה חפיפה בין ההודעה המוקדמת לימי החופשה.

משכך, היה על התובע ליתן הודעה מוקדמת עם חזרתו לאחר החופשה שאושרה מראש ומשלא עשה כן – דין טענת הנתבעת להתקבל.

1. הנתבעת עתרה לקיזוז 9 ימי הודעה מוקדמת, בהתאם להסדר הקבוע לעובד בשכר בסעיף 4 (1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001. הואיל והמדובר במכסה מופחתת מזו שעובד במשכורת נדרש ליתן למעסיק, בהתאם לסעיף 3 (1) לחוק, הרי שאיני נדרשת לשאלה האם לאור קביעתי בדבר שכר העבודה התובע היה עובד בשכר או במשכורת. בהתאמה, משהנתבעת עתרה לקיזוז על בסיס שכר היסוד המופיע בתלושי השכר, הרי שעל אף קביעתי לעיל, לא יקוזז סכום העולה על הסכום שהתבקש.
2. כללו של דבר – טענת הנתבעת ברכיב זה מתקבלת ומסכום התביעה יקוזז סך של 3,362 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
3. אשר לטענת הנתבעת בדבר נזקים שנגרמו לה – משלא נטען לעניין זה ולא הוכח ולו בראשית ראיה מהותם של נזקים אלו ושווים – טענת הנתבעת לעניין זה נדחית.

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
2. בגין גמול עבודה בשעות נוספות – סך 12,400 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.4.18 (מחצית התקופה) ועד לתשלום בפועל.
3. בגין הפרשי שכר - סך 362 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.18 ועד לתשלום בפועל.
4. בגין הפרשות סוציאליות – סך 10,682 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.4.18 (מחצית התקופה) ועד לתשלום בפועל.
5. בגין החזר הוצאות חניה– סך 2,300 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.18 ועד לתשלום בפועל.
6. פיצוי בגין אי עריכת תלושי שכר בהתאם כדין – סך 2,500 ₪. ככל שלא ישולם סכום זה בתוך 30 יום ממועד קבלת פסד הדין, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
7. הנתבעת רשאית לקזז מהסכומים שעליה לשלם לתובע סך של 3,362 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.
8. בנוסף, תשלם הנתבעת הוצאות משפט בסכום של 1,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 4,000 ₪. לא ישולמו הסכומים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
9. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 ימים ממועד קבלתו.

ניתן היום, י"ד חשוון תשפ"א, (01 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.