זהו ערעור על פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין בעכו (עורך הדין יובל וסרקרוג) מיום 13.2.19 שדחה את תביעתו של המערער לבטל פסק דין שניתן נגדו בתיק 100/12 ביום 5.10.14 מחמת מירמה והטעיה.

למרות החלטתי מיום 23.5.19, הצדדים לא הגישו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בדיון בערעור אישר המערער שצירף להודעת הערעור מסמכים שלא הוצגו בפני המפקח על רישום המקרקעין בדיון בפניו, וזאת בניגוד לתקנות 453 ו-457.

מדובר בבניין שבו 4 דירות ברחוב אורנים 7 בקריית ביאליק. בשנת 2012, בתביעה הקודמת, הגישו המשיבים נגד המערער תביעה לסילוק יד בנוגע לשימושים שונים על ידו ברכוש המשותף. באותו הליך הגיש המערער תביעה שכנגד בה ביקש בין היתר לסלק ולהרוס מסתור לפחי אשפה וכן לאסור על המשיבים לעבור בשביל העובר בשטח הצמוד לדירתו. בפסק הדין מיום 5.10.14, התקבלה בעיקרה התביעה נגד המערער לסילוק יד, ונדחתה התביעה שכנגד, תוך שבית המשפט קובע ממצאים באשר למיקום פחי האשפה והשימוש בשביל.

המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובמהלך הדיון בערעור קיבל את הצעת בית המשפט שהערעור יידחה בכפוף לכך שאם בעתיד יעוררו המשיבים או חלפיהם טענה כנגד מיקום המחסן הנמצא בשטח הצמוד לדירת לפ, יוכל המערער להעלות טענות כנגד מיקומם של פחי האשפה, הנמצאים בחלקה הצמודה לדירת המערער, למרות קביעת המפקח בעניין זה. בהתאם לכך ניתן פסק דין הנותן תוקף להסכמה זו ביום 13.10.15.

המערער טען בפניי שהערעור נמשך ושהוא לא הסכים לשום דבר. המערער טען זאת גם בפני בית המשפט לערעורים שדן בערעור על פסק הדין הקודם, וטענתו נדחתה ביום 9.11.15. המערער הסכים לדחיית הערעור בתנאים שהובאו, ושווא טענתו כעת שלא הסכים.

ביולי 2018 הגישו המשיבים כנגד המערער בקשה מכח פקודת בזיון בית המשפט, לאחר שלטענתם המערער לא קיים את פסק הדין שניתן נגדו בהליך הקודם. באוגוסט 2018 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין במסגרת התיק הקודם שנמחקה בהחלטה מיום 20.8.18, מכיוון שבקשה לביטול פסק הדין יש להגיש בתביעה נפרדת. המערער הגיש באוקטובר 2018 את התביעה הנוכחית לביטול פסק דין שניתן בתיק 100/12 בטענה למירמה. זאת, על פי מכתבים של דיירים בבית בעבר ובני משפחותיהם שמהם ביקש להסיק שהעדויות שמסרו המשיבים בהליך הקודם הן עדויות שקר.

בפסק דינו המפורט והמנומק של המפקח דן המפקח בראיות שעל בסיסן ביקש המערער לבטל את פסק הדין – מכתב של יחיאל רוזן, בנם של מי שהתגוררו בבית, מיום 19.2.14 בדבר מיקום פחי האשפה; מכתב יוסף בן גל שטען שגר בבניין מיום 10.5.15 בדבר מיקום פחי האשפה; מכתב של יובב עשת מיום 5.2.17 בדבר הכניסה לבנין; כתב הגנה של אבי המערער בתיק 28/09 בו התנגד למיקום מסתור פחי האשפה. על פי מסמכים אלה, שאף אינם עדויות, טען המערער שהמשיבים מסרו עדויות שקר בנוגע למועדים בהם ניבנו השבילים המקיפים את הבית, והמועד שבו הוקם מסתור פחי האשפה במיקום הנוכחי.

המפקח קבע שמסקנותיו בדבר השבילים בתביעה הקודמת התבססו על מארג של ראיות ולא רק על עדויות המשיבים, וכי המכתב של יובב עשת לפיו רק משפחת המערער עשתה שימוש בשביל זה אין בו כדי להביא לביטול פסק הדין או כדי לאסור על המשיבים שימוש באותם שבילים. אשר למיקום מסתור פחי האשפה, קבע המפקח שמסתור פחי האשפה הוקם רק בשנת 2005 ולא לפני עשרות שנים. זאת, גם על פי ביקור במקום שערך המפקח בתביעה הקודמת, למרות התנגדותו של אבי המערער משנת 2009. אף המערער אישר כי מסתור הפחים ניבנה בשנת 2005 או בסמוך לכך. על כן, אין במכתבים המדברים על מיקום הפחים לפני בניית המסתור, כדי לשנות את המסקנה העובדתית הרלבנטית.

בנוסף קבע המפקח, שמכתבו של מר רוזן מיום 19.2.14 היה בידי המערער בעת הדיון בהליך הקודם, ובקשה להגשתו לאחר סיום שלב הראיות נדחתה לפני פסק הדין. המכתב הנוסף מיום 10.5.15 היה בידי המערער לפני פסק הדין בערעור ומתייחס למיקום פחי האשפה עד 2004, כך שאינו רלוונטי. על כן קבע שהראיות שהמערער מבקש להסתמך עליהן הוגשו בהליך הקודם או היו ברשותו, ואין בהן כדי לשנות את התוצאה, ועל כן אין לבטל את פסק הדין בשל כך. בנוסף על כך קבע שהיה שיהוי בהגשת התביעה.

המערער הגיש איפוא את ערעורו לבית משפט זה, והירבה לטעון שמדובר בתרמית, בין היתר בהסתמך על ע"א 6019/07 תורג'מן נ' אחים עופר. להסיר ספק, בפסק דין זה נקבע כי רק אם לא ניתן היה להביא את הראיות החדשות קודם מתן פסק הדין, ובהתקיים תנאים נוספים, ניתן יהיה לבטל פסק דין סופי.

לאחר עיון ושמיעת טענות הצדדים, אני קובע שאין מדובר בתרמית שבוצעה כנגד המפקח. המפקח בתביעה הקודמת בחן את הראיות שהובאו בפניו ואת טענות הצדדים, ובהתאם לכך קבע את קביעותיו העובדתיות. גם אם המערער מרגיש שהקביעות העובדתיות של המפקח מנוגדות למה שהוא חושב שהוא המציאות, זו אינה תרמית המצדיקה ביטול פסק דין סופי. העובדה שהמערער מבקש להגיש עדויות נוספות אינה מצדיקה ביטול פסק דין סופי שניתן אחרי שהמערער הגיש את עדויותיו, ולא הוכיח בפני בית המשפט שנמנע ממנו מטעם כלשהו להגיש את הראיות שהוא מבקש להגיש היום. זאת, בנוסף על כך שצדק המפקח בקביעותיו שלפיהן הראיות הנוספות שביקש המערער להגיש, אילו היו כותבי המכתבים מעידים, אינן סותרות את הקביעות שקבע בתביעה הקודמת, שכן הן עוסקות במיקום הפחים לפני 2005, בעוד שלפי הקביעה האופרטיבית של המפקח בתביעה הקודמת, מסתור הפחים נבנה במקום שנקבע בשנת 2005, הגם שהוא דיבר גם על מיקום הפחים קודם לכן.

העובדות נקבעו על ידי המפקח לאחר דיון שנתן אפשרות למערער להביא את כל ראיותיו. ככל שהמערער טעה בניהול תביעתו והגנתו מפני תביעת המשיבים, אין לו להלין אלא על עצמו. טענותיו של המערער, כגון הטענה שהמשיבים לא גרו בבניין בשנת 59' ואינם יודעים היכן מוקמו הפחים באותו זמן, היו צריכות להיטען ולהישקל בעת הדיון בתביעה הקודמת בפני המפקח. פסק דינו של המפקח בתביעה הקודמת נבחן גם בערכאת ערעור, על פי ערעור שהגיש המערער, שהסתיים בהסכמה מצידו. בנסיבות אלה, צדק המפקח בדחותו את הבקשה לביטול פסק הדין עקב מירמה נטענת.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. המערער ישלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות הערעור בסך 2,500 ₪. המזכירות תעביר למשיבים את סכומי ההוצאות מתוך הערבון שהופקד, ותחזיר למערער את יתרת הערבון.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ט, 14 יולי 2019, בהעדר הצדדים.