המערער מבקש להכיר בו כאסיר ציון לפי סעיף 1(א)(1) לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק התגמולים לאסירי ציון או: החוק). בקשתו הראשונה של המערער בעניין זה, הוגשה עוד בשנת 1995. מאז ועד היום - במשך קרוב ל-25 שנים - דנו בעניינו של המערער שש ועדות שונות: שלוש ועדות של הרשות לאסירי ציון המוסמכת להכיר באדם כאסיר ציון לפי החוק, וכן שלוש ועדות ערר בהרכבים שונים. הערעור שלפניי נסוב על החלטתה האחרונה של ועדת הערר לאסירי ציון מיום 6.2.2019, אשר שבה וקבעה כי אין להכיר במערער כאסיר ציון לפי סעיף 1(א)(1) לחוק.

המסגרת הנורמטיבית

1. חוק התגמולים לאסירי ציון קובע הסדר תגמולים שנועד לתת: "ביטוי של כבוד מצד מדינת ישראל לפועלם של אסירי ציון", כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק. סעיף 1(א)(1) לחוק מגדיר "אסיר ציון" הזכאי לתגמולים בזו הלשון:

1. הגדרות

(א) "בחוק זה –

'אסיר ציון' – כל אחד מאלה:

(1) מי שהיה במאסר או שהיה ששה חדשים לפחות במעצר או בהגליה בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת היתה אסורה, והכל אם הוא אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל;

...".

(ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל)

עינינו רואות כי כדי לזכות בהכרה כאסיר ציון לפי סעיף 1(א)(1) הנ"ל, על מבקש ההכרה להוכיח מספר תנאים מצטברים: ראשית, עיסוק בפעילות ציונית בארץ שבה פעילות זו הייתה אסורה. שנית, מאסר או מעצר למשך תקופה של 6 חודשים לפחות. שלישית, דרישה לקשר סיבתי בין הפעילות הציונית לבין המאסר או המעצר כאמור לעיל ("בשל כך"). ולבסוף, היותו של מבקש ההכרה אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל.

יוער כי סעיף 1(ב) לחוק קובע מסלול חלופי להכרה באסיר ציון, שחל לגבי מי שנעצר או נאסר בגין פעילות ציונית במקום שבו פעילות זו הייתה אסורה, אך תקופת מעצרו או מאסרו הייתה קצרה מ-6 חודשים. בהתאם לסעיף 1(ב) הנ"ל, מבקש כאמור יוכר כאסיר ציון, אם נעשה נכה בשל המעצר או המאסר ודרגת נכותו אינה פחותה מ-25%. הסדר זה מכונה: "אסיר ציון על-תנאי", שכן ההכרה במסגרתו מותנית בדרגת נכות כאמור לעיל.

החוק לפי לשונו הברורה מציב, אפוא, קריטריונים מוגדרים לזכאות בתגמולים. קריטריונים אלה אינם חלים על מכלול המקרים שבהם אנשים סבלו או נפגעו מחמת פעילותם הציונית בניכר, אלא הם מתייחסים למקרים החמורים יותר בעוצמתם. על כך כבר נאמר בפסיקתו של בית-המשפט העליון כי מדובר "במדיניות חקיקתית לגיטימית" (בר"ם 5545/15 רדה נ' משרד העליה והקליטה הרשות לאסירי ציון, פס' 13 (13.10.2015)).

2. בהחלטות קודמות שניתנו בעניינו של המערער, הוא הוכר כ"אסיר ציון על-תנאי". בהתאם לכך, עניינו של המערער הועבר למוסד לביטוח לאומי כדי לבחון קיומה של דרגת נכות כנדרש לצורך הכרה לפי סעיף 1(ב) לחוק. בדיון לפניי לא ידעו המערער ובא-כוחו להשיב לשאלתי מה עלה בגורל הבחינה במסלול זה. מכל מקום, המערער אינו מסתפק בהכרה בו כ"אסיר ציון על-תנאי", ועומד על כך שיוכר כאסיר ציון במסלול לפי סעיף 1(א)(1) לחוק (שאינו מותנה בדרגת נכות). מכאן הערעור דנן.

עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים

3. תחילת ההליכים מצויה אי שם ביום 29.8.1995, אז הגיש המערער לרשות לאסירי ציון (להלן גם: הרשות), בקשה להכיר בו כאסיר ציון לפי סעיף 1(א)(1) לחוק. בבקשתו בכתב ציין המערער במשבצת של "מקום המאסר/מעצר" כך: "טגדיה מעצר דבת".

4. ביום 7.7.1998 קבעה ועדת הרשות בהחלטתה הראשונה, כי על-בסיס מכתבים ועדויות שנשמעו לפניה, היא התרשמה שהמערער נעצר ל-3 חודשים עקב פעילותו הציונית, אך מכיוון שמדובר בתקופת מעצר קצרה מ-6 חודשים, ומכיוון שהמערער טען שלא נגרמו לו מחלות או חבלות כתוצאה מהמעצר, הרי הבקשה להכיר במערער כאסיר ציון נדחית (מש/5). המערער לא הגיש ערר על החלטה זו בסמוך למועד נתינתה, אלא פנה במכתב ללשכת נשיא המדינה ביום 23.9.1999.

5. במהלך שנת 2001 פנה המערער במכתב לרשות לאסירי ציון, במסגרתו טען כי בבקשתו הראשונה לרשות בשנת 1995, הוא לא הבין שעליו לציין את שהותו בכל בתי הכלא בהם נעצר. המערער הוסיף וטען כי היה עצור בבתי כלא נוספים לתקופה מצטברת של 8 חודשים כמפורט במכתב. פנייתו של המערער הועברה לוועדת הערר בראשות סגן-הנשיא בדימוס י' גלעדי. ועדת הערר דנה בבקשת המערער ביום 18.7.2001, שמעה את עדות המערער וכן שמעה את עדותו של עד נוסף – מר טגניה. לאחר כל זאת, החליטה ועדת הערר, לדחות את הערר. בין היתר נקבע כך: "העורר הופיע בפנינו ולצערנו לא שכנע אותנו שדבריו אמת. נראה שלאחר שהתברר לו [למערער] שתקופה מינימלית שמזכה להכרה כאסיר ציון היא שישה חודשים הוא החליט לשנות את הגרסה. גם העד שהביא לפנינו שיעיד על גרסתו החדשה כלל לא עשה זאת. אדרבא עדותו של עד זה סותרת את עדות העורר. לכן החלטנו שיש לדחות את הערר" (מש/11).

6. ביום 23.1.2008 שלח המערער מכתב נוסף לרשות לאסירי ציון. במכתבו הנ"ל טען המערער כי הוא היה כלוא בשנת 1980 שהייתה שנת שיא בפעילות העלאת יהודי אתיופיה, וכן ציין שלושה מקומות כליאה ותקופות מעצר (מש/13). בנובמבר 2013 פנה המערער לרשות לאסירי ציון בבקשה נוספת כי עניינו ישוב ויידון לפני ועדת הרשות. בקשתו הובאה לפני ועדת הערר בראשות השופט בדימוס ע' קמא. ביום 30.11.2014 החליטה ועדת הערר כי המערער יגיש תצהיר המפרט את השתלשלות העניינים בבקשתו, ואז יוחלט האם לשוב ולדון בעניינו. בהתאם לכך, המערער הגיש תצהיר שנחתם ביום 5.1.2015 (מש/18). בעקבות כך, הוחלט לדון בעניינו של המערער לפני ועדת הרשות (מש/19).

7. ביום 3.6.2015 וביום 17.6.2015 דנה ועדת הרשות בראשותו של השופט בדימוס ח' אפרתי בעניינו של המערער. ועדת הרשות שמעה את עדות המערער, וכן את עדותם של שלושה עדים: מר ברוך (מש/20), מר אליהו (מש/20) וכן מר טדסה (מש/21). לאחר כל זאת, החליטה ועדת הרשות ביום 8.7.2015 כי בקשת המערער נדחית: "כיוון שמכל שהונח לפנינו עולה כי תקופת המאסר פחותה מהתקופה הנדרשת הנקובה בחוק" (מש/21).

8. המערער ערער על ההחלטה האמורה לפני ועדת הערר בראשותו של השופט בדימוס ע' קמא. ביום 29.11.2015 ועדת הערר שמעה את עדותו של עד נוסף מטעם המערער: מר אילן. כמו כן, שמעה ועדת הערר את טיעוניו של ב"כ המערער (מש/23). בהחלטה מנומקת מיום 24.1.2016, קבעה ועדת הערר בראשות השופט בדימוס ע' קמא כדלקמן: ראשית, נקבע כי לא הייתה מחלוקת לעניין פעילותו הציונית של המערער. שנית, נקבע כי ועדת הרשות ציינה בעבר כי המערער היה עצור לתקופה של 3 חודשים בלבד, אולם גם מטופס הבקשה הראשון שהוגש, וגם מעדויות העדים: "עולה בבירור כי הייתה יותר מתקופת מעצר אחת". שלישית, ועדת הערר קבעה על-בסיס מכלול נסיבות העניין כי: "...תקופת מעצרו של העורר בשל פעילות ציונית, לא הגיעה כדי שישה חודשים, וזאת על בסיס העדויות שבאו בפני ועדת הרשות ובפנינו. אולם במקרה דנן, ניתן להחיל על העורר את הוראות סעיף 1(ב) לחוק, לאמור שהוא יוכר כאסיר ציון על תנאי, כך שאף אם היה במעצר לתקופה של פחות משישה חודשים, הכרתו תהיה מותנית בדרגת נכות שתיקבע שלא תהיה פחותה מ-25% הנובעת ממעצרו, כפי שתקבע ועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי. אנו עושים זאת, גם על בסיס בקשתו החלופית של בא כוח העורר" (מש/23).

9. המערער ערער על החלטתה האמורה של ועדת הערר, לבית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' סגן-הנשיא י' נועם). ביום 2.11.2016 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט לפיה: "לפנים משורת הדין ומבלי שהדבר יהווה תקדים, יחזור עניינו של המערער לוועדת הרשות רק לצורך בחינת שאלת תקופת המאסר והאם יש בה כדי להכיר במערער כאסיר ציון לפי סעיף 1(א)(1) לחוק". לבקשת הצדדים, ניתן תוקף של פסק-הדין להסכמה האמורה.

10. בהתאם לפסק-הדין המוסכם הנ"ל, שב עניינו של המערער לוועדת הרשות בראשותו של השופט בדימוס ח' אפרתי, וזאת ביחס לשאלת משך המאסר. בדיון שהתקיים לפני ועדת הרשות ביום 22.2.2017, שמעה הוועדה שוב את עדות המערער, וכן שמעה את עדותו של העד מר אילן (אשר עדותו נשמעה בשנת 2015 לפני ועדת הערר בראשות השופט בדימוס ע' קמא). כמו כן, באותו דיון שמעה הוועדה את טיעוניו של ב"כ המערער (מש/27). בהחלטתה של ועדת הרשות מיום 24.4.2017, קבעה הוועדה כדלקמן:

"...שבנו ושמענו את המבקש [המערער] ועד נוסף. השניים נשאלו, נחקרו, ונותרנו עם פירקי זמן לא מוגדרים ולא ברורים. אף אחד מהשניים לא יכול היה לנקוב בתקופות כמו תחילת המאסר (יום או למצער חודש) וכנ"ל באשר לשיחרור. מנסיוננו מישיבה בועדות אלה (באשר ליהודי מדינות ערב, בירה"מ, אתיופיה), מצאנו שברוב מכריע של המקרים, המבקשים שהיו אסורים זוכרים היטב, או למצער בדיוק שיניח את דעתנו, את האירועים המשמעותיים הללו בחייו של כל אדם. וכאן חרף נסיונותינו למקד את המבקש והעד, נותרנו מבלי יכולת לאמת, ולהשתכנע כנדרש לעניין זה, כי אכן כאן בשונה מהדיונים בפני שתי הוועדות הקודמות (שהתנהלו קרוב יותר יחסית למועד קרות האירועים), כי המבקש שהה במאסר לא פחות משישה חודשים.

אע"כ הבקשה נדחית מהטעם שלא הוכח משך תקופת המאסר הנקובה בדין ומהווה תנאי בסיסי הטעון הוכחה על מנת שהתביעה תתקבל".

(מש/28)

11. המערער הגיש ערר על החלטתה האמורה של ועדת הרשות. הערר נדון לפני ועדת ערר בראשותה של הנשיאה בדימוס ש' דותן. ועדת הערר קיימה דיון ביום 7.1.2018 (מש/30), והחליטה לדחות את הערר בהחלטתה מיום 6.2.2019 – היא ההחלטה נשוא הערעור שלפניי (מש/31).

בהחלטה הנ"ל ציינה ועדת הערר כי היא שבה ובדקה כל מסמך, טופס בקשה, מכתבים, תצהירים ופרוטוקולים שנמצאים בתיקו של המערער, וכן שקלה את מכלול טענותיו והסבריו של המערער. ועדת הערר הוסיפה וציינה כי לאורך השנים המערער העלה גרסאות שונות לעניין תקופות מעצרו (הובאו דוגמאות פרטניות בעניין זה). על רקע זה, קבעה ועדת הערר כך:

"... כמו ועדת הערר בהרכבה הקודם לא השתכנענו מטענותיו של העורר בדבר היותו במעצר יותר משלושת החודשים הראשונים אותם טען מראשית הגשת הבקשה. אנו מוצאים להדגיש כי אנו חוזרים על כל האמור בהחלטת ועדת הערר (בראשות השופט בדימוס ע' קמא-ד.כ.ל). ההליך שהתקיים לאחר פס"ד בערעור של בית המשפט המחוזי בירושלים לא חיזק, כהוא זה, את אמינות גרסתו של העורר בדבר תקופות מעצר המצטברות לכ-שמונה חודשים. יודגש שבחינת טענותיו האחרונות של העורר אינה מתעלמת מכל שנטען לפני השלב הנוכחי של ההליך".

בהמשך החלטתה, פירטה ועדת הערר שורת הערות "למעלה מן הצורך". בין היתר, ציינה הוועדה כי העלאה חוזרת של טענה שאינה נתמכת בכוח שכנוע, אינה תחליף לעדות אמינה; כי הוועדה אינה מתעלמת מהקושי של יוצאי אתיופיה להוכיח במסמכים או בראיות קבילות אחרות את טענותיהם העובדתיות, אולם אין בכך כדי לפטור את המערער מהנחת תשתית סבירה שהדעת נוטה לקבלה; כי מדובר בכספי ציבור (תגמולים לפי החוק), שאין להקל ראש במיעוט הדרישות המצדיקות את הענקתם; וכי שורה ארוכה של ועדות לא השתכנעו כי יש להכיר במערער כאסיר ציון מבחינת משך תקופת המאסר. ועדת הערר הוסיפה וציינה כי ועדת הערר הקודמת בראשות השופט בדימוס ע' קמא, הגדילה לעשות והכירה במערער כ"אסיר ציון על-תנאי", וזאת לפי רמת הראיות שהייתה מונחת לפניה ולפי בקשתו החלופית של ב"כ המערער. נקבע כי: "זה המירב שניתן לעשות כלפי העורר ובמידה רבה מאד זוהי מחווה של לפנים משורת הדין". הוועדה ציינה בסיום דבריה כך:

"...הראיות שלפנינו אינן תומכות, באופן סביר, בקביעת ממצא לפיו העורר אכן היה בכלא לתקופה של למעלה מששה חודשים עקב פעילותו הציונית הנטענת.

ע"פ כל האמור – אנו שבים וקובעים שלא שוכנענו בטענת העורר לפיה היה במעצר, בתקופות הנטענות על ידו, עד כדי מעצר של שישה חדשים, כזה הנדרש לשם הכרה בו ע"פ ס' 1(א)(1) לחוק ושבים וקובעים שהעורר יוכר כ'אסיר ציון על תנאי' לפי ס' 1(ב) לחוק".

(מש/31)

כאמור, על החלטה זו של ועדת הערר נסוב הערעור שבכותרת.

טיעוני הצדדים בתמצית

12. לטענת ב"כ המערער, מרשו שהה במאסר בגין פעילות עלייה אקטיבית לישראל, וזאת בשני פרקי זמן שונים. לפי הנטען, תקופת המאסר הראשונה הייתה בקיץ 1980 והתחלקה לשני בתי כלא: הראשון היה כלא טגדיה בו המערער שהה במשך כחודשיים וחצי. משם הועבר המערער לכלא השני בדבת למשך 3 חודשים נוספים, ובסך הכל 5.5 חודשים. לפי הנטען, תקופת המאסר השנייה החלה לאחר שהמערער שוחרר מתקופת המאסר הראשונה, ונתפס מוביל קבוצת יהודים לסודן. אז נעצר המערער בעיר סוקרה למשך חודשיים וחצי נוספים. הטענה היא כי בסך הכל המערער נאסר לתקופה מצטברת של כ-8 חודשים.

לטענת ב"כ המערער, הוועדות השונות שדנו בעניין מרשו לאורך השנים, הכירו בפעילותו הציונית. עוד נטען כי הוועדות השונות הכירו בכך שהמערער היה עצור בשלושה מתקני כליאה שונים באתיופיה. לטענת ב"כ המערער, הערעור הנוכחי עניינו בשאלת פרק הזמן בו שהה מרשו בכל מתקן כליאה. בהקשר זה, נטען כי עדויותיהם של העד מר אילן ושל העד מר אליהו, תומכות בטענת המערער לפיה הוא שהה בשני מתקני הכליאה בטגדיה ובדבת במשך תקופה העולה על 5 חודשים; ואילו עדותו של העד מר טדסה, תומכת בטענת המערער לפיה הוא שהה במתקן הכליאה בסוקרה במשך 3 חודשים נוספים. בהתחשב בכך, נטען כי ועדת הערר שגתה בהחלטתה האחרונה כאשר לא הכירה במערער כאסיר ציון בגין תקופת מאסר של 6 חודשים לפחות מחמת פעילות ציונית כנדרש בסעיף 1(א)(1) לחוק. עוד נטען כי החלטתה של ועדת הערר מנומקת למראית עין בלבד, וכי למעשה אין בה כדי להשיב על שאלת התקופות בהן שהה המערער במאסר בגין פעילות ציונית. בהתחשב בכל אלה, המערער עותר לכך שערעורו יתקבל באופן שהוא יוכר כאסיר ציון, ולחלופין- הוא עותר לכך שעניינו יוחזר לוועדת הרשות פעם נוספת, לצורך דיון בשאלת תקופת שהותו במתקני הכליאה.

מנגד, עמדת המשיבים היא כי אין יסוד להתערב בהחלטתה של ועדת הערר, וכי דין הערעור להידחות מטעמים שיפורטו בהמשך הדברים.

דיון והכרעה

13. בחנתי את החלטתה האחרונה של ועדת הערר על רקע יתר החומר שהוגש לעיוני מאז הגשת בקשתו הראשונה של המערער בשנת 1995 ועד היום. שמעתי את טענות הצדדים. לאחר כל אלה, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות.

14. נקודת המוצא היא כי ועדת הערר בהחלטתה האחרונה מיום 6.2.2019 ראתה שלא לסטות מקביעותיה של ועדת הערר שקדמה לה. בהתאם לקביעות אלה, אין חולק בדבר פעילותו הציונית של המערער בארץ שבה פעילות זו הייתה אסורה. זאת ועוד; נותרה על כנה הקביעה לפיה המערער היה עצור בגין פעילותו הציונית לכל הפחות 3 חודשים. כמו כן, נותרת על כנה הקביעה לפיה המערער היה עצור יותר מתקופת מעצר אחת (ראו: פס' 22 להחלטת ועדת הערר בראשות השופט בדימוס ע' קמא מיום 24.1.2016, אשר ועדת הערר בראשותה של הנשיאה בדימוס ש' דותן ראתה לאמץ את קביעותיה).

עם זאת, בניגוד לטענת ב"כ המערער, אף ועדה שדנה בעניין מרשו לא קבעה ממצא לפיו המערער היה עצור בשלושה בתי כלא. זאת ועוד; כל הוועדות, לרבות ועדת הערר בהחלטתה האחרונה, היו מאוחדות בדעתן לפיה המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא היה עצור למשך תקופה של 6 חודשים לפחות בגין פעילותו הציונית. במסקנה זו אין יסוד להתערב, ואסביר.

15. לצורך הדיון בלבד, אני נכונה לקבל את טענת המערער לפיה בתחילת הדרך (בשנת 1995) הוא לא שלט בשפה העברית ולא הבין כי עליו לפרט בבקשתו הראשונה את כל תקופות המאסר ובתי הכלא בהם שהה בגין פעילותו הציונית. אף בהנחה שכך, מהחומר שצורף לעיוני עולה כי לאורך כל השנים, גרסתו של המערער ידעה שינויים וחוסר עקביות – הן לעניין בתי הכלא בהם היה עצור לטענתו, הן לגבי סדר הכליאה בבתי הכלא הנטענים, והן לגבי תקופות המעצר בכל אחד מבתי הכלא. חוסר עקביות זו הקשתה על הוועדות להישען על גרסת המערער ולאמצה כאמינה. בקצרה אציין כך:

(א) בבקשה המקורית משנת 1995, ציין המערער במשבצת של "מקום המאסר/מעצר": "טגדיה מעצר דבת". בתחילת הדרך, טען המערער כי הוא היה עצור 3 חודשים (מש/1).

(ב) במכתב ששלח המערער ללשכת נשיא המדינה ביום 23.9.1999, הוא טען שנכלא בכלא דבת, ופירט אודות הייסורים שעבר שם. באותו מכתב, הלין המערער על הקריטריונים הקבועים בחוק לפיהם פסקה ועדת הרשות כי חסרה לו שהות נוספת בת שלושה חודשים במעצר, כדי להיות מוכר כאסיר ציון. כך, בלא שהועלתה באותו מכתב טענה כלשהי לפיה המערער שהה במעצר במשך 6 חודשים לפחות בבתי כלא נוספים מלבד כלא דבת שבאתיופיה. זאת, בשלב בו המערער כבר יודע כי זו הדרישה הקבועה בחוק (מש/6).

(ג) בפנייה בכתב שהמערער הגיש לוועדת הרשות בשנת 2001, נכתב כי מעצרו הראשון של המערער היה בסקורה לתקופה בת 3 חודשים, לאחר מכן הוא הועבר מסקורה לכלא בכפר טגדיה שם ריצה מעצר בן חודשיים, ומשם הוא הועבר לכלא דבת לשלושה חודשים נוספים (מש/8). אין חולק כי שלושת בתי הכלא האלה הנם באתיופיה. תשומת הלב מופנית לכך שסדר הכליאה בבתי הכלא הנטענים וכן תקופות המעצר בהם, אינם תואמים את גרסת המערער כיום (ראו: פס' 12 לדבריי לעיל).

(ד) בעדות המערער לפני ועדת הערר בראשות סגן-הנשיא בדימוס י' גלעדי ביולי 2001, המערער טען כי לאחר שנתפס הוא הושם במעצר בטגדיה למשך חודשיים, ומשם הועבר לדבת למשך 3 חודשי מעצר נוספים. לאחר מכן שוחרר ממעצרו בערבות, הוביל קבוצת יהודים נוספת, נתפס על-ידי שליט מקומי, ואז הושם במעצר "בבית של ראש הכפר" למשך 3 חודשים נוספים. כשהמערער נשאל על-ידי ועדת הערר כיצד יתכן שגרסה זו שונה מגרסאות שהציג בעבר, השיב המערער כי: "אנשים אחרים כתבו את המכתבים עבורו" (מש/10).

(ה) במכתב ששלח המערער לרשות לאסירי ציון ביום 23.1.2008 הוא טען שנכלא בכלא טגדיה למשך חודשיים בהוראת המושל המקומי. לאחר מכן המשיך לרצות את העונש בכלא דבת למשך 3 חודשים נוספים. וכי בסקורה הוא היה "במאסר בית" למשך שלושה חודשים (מש/13).

(ו) בתביעה מחודשת שהמערער הגיש למוסד לביטוח לאומי בסוף שנת 2011, הוא טען שנכלא בכלא דבת באתיופיה, ובכלא קומנדניה בסודן, ללא ציון תקופות מעצר. המערער צירף לתביעה האמורה מכתב, במסגרתו נטען כי המערער נשלח לכלא גדריף בסודן שם היה כלוא מחודש מרץ 1983 למשך חודשיים ועשרה ימים, ואז הועבר במאי 1983 לכלא חרטום שם היה עצור עד חודש ספטמבר 1983 (מש/15). תשומת הלב מופנית לכך שטענת המערער לפיה הוא נכלא בכלא אחד באתיופיה (דבת) וכן בשני בתי כלא בסודן (גדריף וחרטום), אינה תואמת את הגרסאות הקודמות של המערער בדבר בתי הכלא ובדבר תקופות המעצר.

(ז) בתצהיר המערער מיום 5.1.2014 שהוגש לרשות לאסירי ציון, נטען שוב כי המערער לא ציין בבקשתו הראשונה משנת 1995 את כל בתי הכלא בהם שהה, שכן בשעתו הוא היה עולה חדש ולא שלט אז בשפה העברית. כמו כן, נטען בתצהיר כי דבת הוא בית כלא, בעוד טגדיה וסקורה הם מתקני כליאה של מושלים מקומיים, ולכן המערער לא חשב שיש להזכירם בבקשה הראשונה. בתצהיר האמור, טען המערער כי נכלא בשלושה בתי כלא באתיופיה לתקופה מצטברת של 8 חודשים כדלקמן: דבת למשך 3 חודשים; טגדיה למשך חודשיים; סקורה למשך 3 חודשים. בתצהיר האמור לא הוזכר בית כלא כלשהו בסודן (מש/18). זאת ועוד; סדר הכליאה בשלושת בתי הכלא האמורים הנמצאים באתיופיה, אינו תואם את גרסת המערער כיום (ראו: פס' 12 לדבריי לעיל).

(ח) בעדות המערער לפני ועדת הרשות בראשותו של השופט בדימוס ח' אפרתי ביום 3.6.2015, המערער טען כי שהה בשלושה מתקני כליאה באתיופיה כדלקמן: דבת למשך 3 חודשים; טגדיה למשך 3 חודשים; סקורה למשך חודשיים (מש/20). תשומת הלב מופנית לכך שתקופות המעצר שהמערער ציין בעדותו האמורה, אינן תואמות את התקופות שנטענו על-ידו בתצהירו משנת 2014 (ראו: פס' ז' לדבריי לעיל). הן גם אינן תואמות את גרסת המערער כיום (ראו: פס' 12 לדבריי לעיל).

(ט) לאחר שהדיון בעניינו של המערער שב לוועדת הרשות בראשותו של השופט ח' אפרתי, עדותו של המערער נשמעה שוב לפני הוועדה ביום 22.2.2017. באותה עדות, המערער טען כי שהה בכלא טגדיה בתחילת הקיץ והשתחרר משם בחודש דצמבר לאחר שהיה עצור שם במשך "חודשיים ומשהו". לשאלת יו"ר הוועדה, השיב המערער כי אינו זוכר לומר מתי נכנס לבית הכלא ומתי יצא משם. לאחר מכן טען המערער שמכלא טגדיה הוא לא השתחרר, אלא נלקח בעודו עצור לכלא דבת, ושם נותר עצור למשך 3 חודשים נוספים ואז שוחרר. המערער הוסיף וטען כי בחלוף שבוע-שבועיים מאז שחרורו, הוא נעצר שוב בכלא סקורה למשך 3 חודשים נוספים, לאחר שהלשינו עליו שהוא מבריח אנשים. המערער טען כי הוא שוחרר מכלא סקורה בסוף חודש יוני ("חודש סאני"). לשאלת יו"ר ועדת הרשות, המערער השיב כי אינו זוכר מתי נכנס לכלא סקורה ואת תהליך הכניסה לכלא הזה (מש/ 27).

הנה כי כן, לאורך השנים העלה המערער טענות שונות לגבי בתי הכלא בהם שהה: לעיתים טען שנכלא רק באתיופיה ולעיתים טען שנכלא גם בסודן. כמו כן, אין עקביות לאורך השנים בתוך גרסאותיו של המערער, הן לגבי סדר הכליאה בבתי הכלא השונים והן לגבי תקופות המעצר בכל אחד מהם. בעניין האחרון, התקשה המערער במסירת פרטים קונקרטיים כדוגמת תחילת תקופת המאסר בכלא סקורה.

16. מלבד דברי המערער עצמו, הוצגו לוועדות מכתבים וכן נשמעו עדויותיהם של עדים שונים מטעם המערער. על-פני הדברים, גם בהתייחס לעדויות אלה קיים קושי לקבוע היכן ולמשך איזו תקופה המערער היה עצור בגין פעילותו הציונית:

(א) בשלוש עדויות כתובות משנת 1997, אישרו העדים כי המערער היה עצור באתיופיה כאשר פעל להברחת קבוצה של 120 יהודים. בכל שלוש העדויות לא צוין שמו של בית הכלא בו נכלא המערער. בעדויות האמורות צוין כי המערער היה עצור במשך 3 חודשים (מש/2).

(ב) העד מר טגניה שהעיד לפני ועדת הערר בראשות סגן-הנשיא י' גלעדי בשנת 2001, לא ידע למסור פרטים על תקופת מעצרו של המערער.

(ג) במכתב של העד מר גדעון מיום 7.12.2011 נכתב כי המערער "עבד במוסד קשה מאוד למען יהודי אתיופיה", וכי הוא הושלך במהלך הפעילות לבתי כלא באתיופיה ובסודן: "טואבה, גדריף, אמרקובה, סופהה" (מש/16). כך, ללא פירוט כלשהו לגבי תקופות המעצר, ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם שמות בתי הכלא שהמערער מסר בעדויותיו.

(ד) בכל הנוגע לעדים שהעידו לפני ועדת הרשות בראשותו של השופט בדימוס ח' אפרתי ביום 3.6.2015 וביום 17.6.2015: ראשית, העד מר ברוך העיד כי לא ראה בעצמו את המערער בכלא. שנית, העד מר אליהו העיד כי ראה מרחוק את המערער נעצר בעיר דבת, וכי אחותו של העד חיכתה למערער ביער במשך 4 חודשים. כך, בלא התייחסות קונקרטית נוספת, על-אף שאלות שונות שחברי הוועדה הציגו לעד (מש/20). שלישית, העד מר טדסה העיד כי המערער היה עצור יחד עמו בכלא סקורה באתיופיה למשך 3 חודשים (מש/21).

(ה) ועדת הערר בראשותו של השופט בדימוס ע' קמא, שמעה במהלך הדיון שנערך לפניה ביום 29.11.2015, עד נוסף בשם מר אילן. הלה העיד כי המערער נעצר בדבת. תחילה העד ציין כי המערער נעצר למשך חודשיים וחצי, ואחר כך ציין כי מעצרו של המערער היה למשך 3 חודשים. עוד ציין העד כי לאחר שהמערער השתחרר ממעצרו בדבת, הוא שמע שהמערער "עוד הפעם נתפס" (מש/23). כפי שצוין לעיל, עדותו של אותו עד (מר אילן) שבה ונשמעה כעבור כשנה וחצי, ביום 22.2.2017, לפני ועדת הרשות בראשותו של השופט בדימוס ח' אפרתי. העד העיד כי הלך לפגוש במערער שכן ידע שהוא עוסק בהעברת יהודים מסודן, וכי המערער נתפס בביתו והושם במעצר בבקתה עם שומרים, ומשם נלקח לכלא דבת והיה עצור שם למשך חודשיים וחצי (מש/ 27).

בהתייחס למכלול העדויות האמורות שהיו מונחות לפניה, קבעה ועדת הערר בהחלטתה האחרונה מיום 6.2.2019 כך: "במשך שנים רבות מאד שוטח העורר את טענותיו ... גרסתו קיבלה תפניות אחדות. עדויות ותצהירים של העדים מטעמו התייחסו למקטעים בסיפורו הכולל, אישרו חלקית מאד את דבריו, או סתרו אותם, ובכל אופן לא נוצרה מכלל העדויות של העורר ושל עדיו תמונה אחת שלמה ואמינה שעל פיה ניתן להכיר בו כאסיר ציון לפי ס' 1(א)(1) לחוק..." (מש/31, עמ' 1-2). לא מצאתי יסוד להתערב בקביעתה האמורה של ועדת הערר. כך בוודאי, כאשר הוועדות השונות שדנו בעניינו של המערער במהלך השנים, היו מאוחדות בדעה זו לאחר שהתרשמו באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומהמסמכים שהונחו לפניהן.

17. אעיר כי ועדת הערר הייתה מודעת לקושי של יוצאי אתיופיה להוכיח במסמכים או בראיות קבילות אחרות את טענותיהם העובדתיות, והיא התייחסה לכך במפורש בהחלטתה. ואכן, בקשות המוגשות לפי חוק התגמולים לאסירי ציון נוגעות לא פעם לאירועים שהתרחשו לפני זמן רב, בארץ זרה ועוינת, ובמציאות בה לא ניתן להשיג תיעוד בכתב על התרחשות האירועים שהוכחתם נדרשת לפי החוק. ראוי, אפוא, להתחשב בקשיים הראייתיים האינהרנטיים המתלווים להגשת בקשות מן הסוג הנדון. לצד זאת, ועם כל הרגישות המתחייבת בעת בחינתן של בקשות לפי החוק הנדון, יש לזכור כי הנטל להביא ראיות ולהניח תשתית ראייתית נאותה להוכחת הדרישות הקבועות בחוק, הוא על מבקש ההכרה. עליו לפרט את הידוע לו באופן אמין, ועליו לספק את כל הראיות שידו משגת לתמיכה בבקשתו. מאחר שעסקינן בזכאות לתגמולים מאוצר המדינה, אין מדובר בנטל של מה בכך. ועדת הערר שדנה בעניינו של המערער סברה, כמו כל הוועדות שקדמו לה, כי המערער לא עמד בנטל זה ולא הוכיח תשתית אמינה ביחס לתקופת מעצרו. בהחלטה זו לא נפל פגם המצדיק התערבות. אזכיר כי ועדת הרשות וכן ועדת הערר הן בגדר גופים מקצועיים שחבריהם מומחים בתחום בו הם נדרשים להכריע. עוד אזכיר כי בראש ועדת הערר עומד מי שכשיר להיות שופט בית-משפט מחוזי (ראו: סעיף 4(ב)(1) לחוק). בהתחשב בכל אלה, מתחם ההתערבות השיפוטית בשיקול הדעת המקצועי של הוועדות האמורות הוא מצומצם, במיוחד כאשר עסקינן בקביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. בכל אלה יש כדי לתמוך במסקנה אליה באתי.

18. למען שלמות התמונה, יובהר כי לא מצאתי להיעתר לסעד החלופי לו עתר המערער בכתב הערעור, להשיב את עניינו לוועדת הרשות לצורך בדיקה חוזרת של תקופות המאסר. עניינו של המערער נבחן מאז שנת 1995 ועד היום על-ידי שש ועדות. על-אף הזדמנויות חוזרות ונשנות שניתנו למערער לאורך השנים, כלל הוועדות לא שוכנעו כי עלה בידו של המערער להוכיח תקופת מאסר של 6 חודשים לפחות, לצורך הכרה בו כאסיר ציון לפי סעיף 1(א)(1) לחוק, להבדיל מהכרה בו כ"אסיר ציון על-תנאי" לפי סעיף 1(ב) לחוק. לא הוצג לפניי בסיס שיצדיק בחינה נוספת בראי סעיף 1(א)(1) לחוק. כמובן שהדרך נותרת פתוחה לפני המערער למצות את המסלול של "אסיר ציון על-תנאי" אשר נפתח לפניו עוד בשנת 2016, ואשר ועדת הערר בהחלטתה האחרונה מיום 6.2.2019 לא ראתה לשנות ממנו.

19. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הערעור נדחה.

ברגיל, היה מקום להיעתר לבקשת המשיבים לחייב את המערער בהוצאותיהם ובשכר-טרחתם. עם זאת, נוכח ההכרה בפעילותו הציונית הברוכה של המערער ובכך שהוא נעצר בגינה במשך 3 חודשים לפחות (אף שכאמור לא הוכח כי תקופה זו הגיעה כדי 6 חודשים כנדרש בסעיף 1(א)(1) לחוק); ונוכח התלאות שהיו מנת חלקו של המערער בדרכו ארצה – ראיתי להימנע מחיובו בהוצאות ובשכ"ט הצד שכנגד, ולוּ לפנים משורת הדין.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים ותשיב למערער את העירבון ככל שהופקד באמצעות ב"כ (בכפוף להעדר מניעה בדין).

ניתן היום, י"ב חשוון תש"פ, 10 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.