04 אוגוסט 2019

לפני:

כב' הרשמת תמר עציון פלץ

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבע/המבקש לחייב את המשיבה/התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בגין התביעה שבכותרת, וכן בקשת התובעת למחיקת בקשה זו, בהיותה אזרחית מדינה החתומה על אמנת האג.
2. לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשות והתגובות וכן בתצהיר התובעת ובכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין נחה דעתי, כי אין לחייב את התובעת בהפקדת ערובה מן הטעמים שיפורטו להלן.

המסגרת הנורמטיבית

1. ביום 2.9.2016 הותקנה תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: התקנות), וכך היא קובעת:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

1. על פי לשון התקנה הכלל הוא, כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה (עתירה לבג"ץ כנגד חוקתיות התקנה נדחתה ביום 17.9.2018 – בג"ץ 7016/16 עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים).
2. במקרה שלפניי התובעת הצהירה, והצהרתה לא נסתרה, כי היא אזרחית מדינת אוזבקיסטן המנויה בתוספת הראשונה לתקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד-1954.
3. משכך, אין מקום להחיל בעניינה של התובעת את ברירת המחדל הנוגעת למי שאינם תושבי ישראל או אזרחי מדינה בעלת אמנת האג (להלן: מדינה בעלת האמנה), אלא את מלאכת האיזונים שמפעילים בתי המשפט ובתי הדין בבקשות מסוג זה, שבין זכות הגישה של התובעת לערכאות, לבין החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי לנתבע יהא ממי להיפרע את הוצאותיו אם תידחה התביעה (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית-מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2 תשס"ח-2008), 47 והאסמכתאות שם). וכפי שנפסק:

"איזון זה אינו פשוט, ומחייב את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוענק לו במסגרת תקנה 519 "במתינות, בזהירות ואף בריסון" (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 7 (13.11.2014), מפי השופט נ' הנדל). על פי ההלכה הפסוקה, ישנן מספר אמות מידה לשם הכרעה בסוגיה: ראשית, נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. גם אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד, שכן אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים; והרי משמעות אי הפקדת הערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ, פסקה 10 (30.12.2014); רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990)"

(רע"א 9934/16 אירג' קרמנשהצ'י נ' טיזאבי ביזאן, ניתנה ביום 18.1.2017)

1. עיון בכתבי הטענות מעלה, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בשאלת זכאותה של התובעת לזכויות הסוציאליות הנתבעות על ידה, ובראשן שכר מינימום, וכי יש להכריע בשאלת תוקפו של המסמך הנושא את הכותרת "כתב סילוק" (נספח ג' לכתב ההגנה).
2. מסמך זה אינו מפרט את הזכויות הסוציאליות שבגינן שולם לתובעת הסכום המפורט בו (2,600 ₪), ואף לגישת הנתבע שולמו לתובעת סכומים נוספים במועד סיום עבודתה, אשר אינם מפורטים המסמך האמור (סעיפים 24-27 לכתב ההגנה).
3. בנסיבות אלה, ומאחר שהמדיניות הכללית של בתי הדין לעבודה היא לתת תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוכנם ותוקפם (דב"ע נד/3-229 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ - נעים, פד"ע לג 260 (1998); דב"ע 98/10 – 2 קנטי - דיגיטל אקויפנט (זק) בע"מ, ניתן ביום 1.6.1999), הרי שלא ניתן לומר כבר בשלב זה, כי מדובר בתביעת סרק המצדיקה את חיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.
4. זאת, בפרט לנוכח תצהיר התובעת המפרט את נסיבות החתימה על המסמך, והעדר תצהיר נגדי מטעם הנתבע, ואף גרסה מפורטת המתייחסת לטענת התובעת כי המנוחה/הנתבע לא שילמו את חלקם בשכרה החודשי למעט סך של 400 ₪, כך ששולם לה רק חלקה היחסי של חברת הסיעוד.
5. לאור האמור, ומשמדובר בטענות המחייבות בירור עובדתי, הרי שאין הצדקה לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.
6. מסקנה זו היתה נכונה, לטעמי, אף אם התובעת לא היתה אזרחית מדינה בעלת האמנה, שכן יש לראות בטעמים שהוצגו לעיל כמקימים ראשית ראיה לקיומה של עילת תביעה לאור הפרשנות המוענקת למונח זה בפסיקה (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 188 (1991).
7. אשר על כן, הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה נדחית.
8. הנתבע יישא בהוצאות הבקשה בסך של 750 ₪, אשר ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו, וללא קשר לתוצאות ההליך.

אציין, כי בקביעת שיעור ההוצאות המידתי הובאו בחשבון טענות הנתבע אודות גילו המבוגר ונסיבותיו האישיות.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ט (04 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.