12 אפריל 2020

התובעת הגישה תביעה זו לתשלום גמלת שמירת הריון לאחר שתביעה שהגישה בענין זה למוסד לביטוח לאומי נדחתה על ידו.

טענות הצדדים

1. התובעת טענה בתביעתה, כי סבלה מכאבים ומגבלות קשות, שהקשו על תפקודה בחיי היום יום, החל מהחודש הרביעי להריונה.

2. ככל שההריון התקדם החמיר מצבה עד אשר ביום 15.11.2018 בעקבות המלצת הרופאים המטפלים נאלצה לצאת לשמירת הריון עד הלידה (2.2.2019).

3. לטענת התובעת, היא משמשת כמנכ"ל של חברה בבני ברק ובכל בוקר נדרשת לשעה ורבע של נהיגה על מנת להגיע מביתה למקום העבודה. לאור תפקידה היא עובדת מהשעה 09:00 עד 18:00 בכל יום.

4. נוכח הסימפיזיוליזיס הקשה ממנו סבלה היה זה בלתי אפשרי מבחינתה להמשיך לעבוד לאחר ה -15.11.2018. במכתב הפניה של התובעת לועדה הרפואית של המל"ל כתבה התובעת, כי במועד צאתה לשמירת הריון, לא היתה מסוגלת לעמוד על הרגליים וגם לא לשבת. עוד טוענת התובעת, כי מאחר ולא יצאה "לנוח בשלב מוקדם יותר, הכאבים החמירו".

5. הנתבע הודיע, כי יסכים למינוי מומחה, יועץ רפואי בתחום הגניקולוגיה, אשר יבחן האם התובעת נדרשה לשמירת הריון בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – "החוק").

6. משכך, ביום 30.10.2019 הוריתי על מינויו של פרופ' יורם בייט כמומחה מטעם בית הדין.

החלטת המינוי

7. העובדות המוסכמות שהוצגו למומחה היו כדלקמן:

* התובעת ילידת 26.10.1990

* התובעת עבדה כמנכ"לית חברה.

8. השאלות עליהן התבקש המומחה לענות היו:

א. מהו המצב הרפואי ממנו סבלה התובעת בתקופה שמיום 15.11.2018 הלידה (יום 1.2.2019 כולל)?

ב. על בסיס התשובה לשאלה א' לעיל, יציין המומחה האם המצב הרפואי כאמור בסעיף א' לעיל היה כזה הנובע מההיריון ומסכן את התובעת או את עוברה?

ג. ככל שהתשובה לשאלה ב' היא חיובית, האם חייב המצב הרפואי כאמור היעדרות מהעבודה, ואם כן – לכמה זמן?

9. תשובת המומחה:

בחוות דעתו תאר המומחה את הקורות את התובעת -

"כעשרה ימים לפני מועד התביעה ב-4.11.18 בשבוע 28 להריון, נבדקה התובעת על ידי ד"ר מולקנדוב, במסגרת בירור שיגרתי בהריון ולא נרשמו תלונות.

ב-11.11.18 בשבוע 29 נבדקה ע"י ד"ר גיל לאנה בתלונה של "כאבים באגן". אובחנה כסובלת מ"ספק סימפיזיוליזיס" והומלץ על פיזיותרפיה.

סימפיזיוליזיס הינה תופעה שכיחה למדי בהריון, של התרחבות המרווח בין עצמות האגן, אשר עלולה לגרום לכאבים בדרגות חומרה שונות.

ב-18.11.18 ד"ר אמיר שלו בדק את התובעת בשבוע 30, במרכ לבריאות האשה. בדיווח שלו נמסר כי התובעת סובלת מ"סימפיזיוליזיס קשה, צליעה, בקושי עומדת על הרגליים. כאבים חזקים באגן. ממליץ על מנוחה שלמה ושמירת הריון".

כשבוע לאחר מכן התובעת פנתה למיון נשים בביה"ח לניאדו ונבדקה ע"י ד"ר יעקב אלתרמן. התובעת התלוננה על כאבי בטן המחמירים בשינויי תנוחה ובתנועה וכן לאחר ישיבה ממושכת. המלצת הרופא היתה המשך מעקב אצל הרופא המטפל.

בתאריך 23.12.18 שבוע 35, נבדקה התובעת ע"י ד"ר אמיר שלו, בדיקה שתוארה כ"ביקור רגיל", ללא תלונות.

כעשרה ימים לאחר מכן, ב-31.12.18, בשבוע 36, נבדקה על ידי אורתופד ד"ר יפתח חצרוני שדיווח כי "התובעת מתהלכת ללא חסרים נוירולוגיים, כאב במספר מקומות באגן". לדעת האורתופד היה מקום שהתובעת תהיה במסגרת ללא מאמץ פיזי, כולל שמירת הריון לפי הנחיית רופא הנשים.

ב-31.1.19, שבוע 38, נבדקה שוב על ידי ד"ר אמיר שלו, המדווח על "שלושה חודשים של סימפזיוליזיס קשה, צליעה, בקושי עומדת על הרגליים, כאבי אגן חזקים. האורתופד המליץ על מנוחה שלמה ושמירת הריון וד"ר שלו ביקש "לשקול שוב ולאשר שמירת הריון".

ב-2.7.19 כחמישה חודשים אחרי הלידה בהיות התובעת בשבוע ה-11 להריון הבא, נבדקה ואובחן סימפיזיוליזיס קליני.

דיון ומסקנות:

התופעה של סימפיזיוליזיס ממנה סבלה התובעת אינה מסכנת אותה או את עוברה, ולכן לא מתקיימים התנאים לזכאות לגמלה לשמירת הריון. אולם מצבה הרפואי של התובעת בתקופה הנדונה לא איפשר לה לעבוד לנוכח הכאבים והמגבלות מהם סבלה ואשר חייבו העדרות מהעבודה לתקופה שמ-31.12.18 ועד הלידה ב-1.2.19".

10. הצדדים בחרו שלא לשלוח שאלות הבהרה למומחה ובנסיבות אלה הוריתי על הגשת סיכומים.

11. בסיכומיה חזרה התובעת על טענתה ולפיה "ברשימת התנאים של ביטוח לאומי מצוין שסימפיזיוליזיס זו סיבה מספיק מוצדקת לקבל שמירת הריון, מבקשים המלצת אורתופד. סיפקתי את כל האישורים וההמלצות הדרושים ועמדתי בכל הדרישות".

12. עוד ציינה התובעת כי סימפיזיוליזיס היא מחלה המסכנת הן את האם והן את העובר ותארה ארוע של כמעט נפילה בהריון נשוא תביעה זו, בשל הכאבים החדים, כך בלשונה, באגן/עצם הזנב והמשקל.

13. לטענתה, הוטעתה על ידי הנתבע שהציב תנאים מסוימים להכרה בסימפיזיוליזיס אך אינו עומד מאחוריהם. זאת ועוד. לגרסת התובעת, ניתנה לה המלצה לצאת לשמירת הריון כבר בחודש השלישי להריונה אך מטעמים כלכליים לא יכולה היתה להרשות לעצמה לא לעבוד.

14. הנתבע ציין, כי לאחר שהמומחה סקר את תיקה הרפואי של התובעת קבע, כי סבלה מסימפיזיוליזיס, שהיא תופעה שכיחה בהריון. עם זאת המומחה מציין, כי המחלה ממנה סבלה התובעת לא סיכנה אותה או את עוברה.

15. לאור קביעות המומחה סבר הנתבע, כי יש לדחות את תביעת התובעת משהיא אינה עונה לתנאים הקבועים בסעיף 58 לחוק ואין "כל הצדקה משפטית או עובדתית כלל, ובוודאי לא יוצאת דופן, לסטייה מחוות דעתו הקוהרנטית והברורה של המומחה".

דיון והכרעה

16. סעיף 58 לחוק קובע:

"שמירת היריון" – היעדרות מעבודה בתקופת ההיריון המתחייבת בשל אחד מאלה:

(1) מצב רפואי הנובע מההיריון והמסכן את האישה או את עוברה, הכל בהתאם לאישור רפואי בכתב;

(2) סוג העבודה, מקום ביצוע העבודה או אופן ביצוע העבודה מסכנים את האישה בשל היותה בהיריון, או את עוברה, לפי אישור רפואי בכתב, ולא נמצאה לה עבודה חלופית מתאימה על ידי מעבידה".

17. בעבל (ארצי) 28211-10-18 מרגלית ברוך - המוסד לביטוח לאומי (2019) נקבע:

"תכלית גמלת שמירת ההיריון כפי שנקבע בפסיקתנו, היא לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה בגין מצב המסכן אותה או את העובר, ולקבל על כך גמלה מחליפת הכנסה כך שהכנסתה לא תיפגע (ראו עב"ל 180/98 המוסד לביטוח לאומי – ענת רווח, [פורסם בנבו] ניתן ביום 1.6.04; עב"ל 746/08 המוסד לביטוח לאומי – פזית סאיג-אבוקסיס, [פורסם בנבו] ניתן ביום 15.12.09; עב"ל 75/10, 88/10 נוהא חכים – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 2.2.11).

הדברים מקבלים ביטוי גם בדברי ההסבר להצעת החוק שעיגנה זכות זו [הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 10), התש"ן-1990, ה"ח 1999], בה נכתב כך:

"התיקון המוצע בחוק הביטוח הלאומי מתייחס למצב בו אשה הינה בהריון בעל סיבוך גבוה ונזקקת להשגחה תמידית, מצב הידוע כ'שמירת הריון'. המטרה היא, להגן על העובדת ולהבטיח לה הכנסה בתקופת שמירת ההריון".

בעניין קסטיאל (עב"ל 36253-10-11 המוסד לביטוח לאומי – לימור קסטיאל, [פורסם בנבו] ניתן ביום 12.12.12) עמדנו על כך, שכאשר מבוטחת טוענת לזכאותה לגמלת שמירת הריון, עליה להוכיח שני רכיבים באשר למצבה הבריאותי: ראשית, שמדובר במצב רפואי הנובע מההיריון, ושנית, שאותו מצב רפואי מסכן אותה או את עוברה. טענה זו הינה מטבע הדברים טענה שברפואה, ולכן מוטל על המבוטחת להמציא אישור רפואי בכתב למוסד לביטוח לאומי, על מנת לבסס טענה זו."

עוד נקבע בפסיקה לעניין הסיכון הרפואי כי: "מיקודו של הכורח הרפואי, כעולה מלשונו של סעיף 58 לחוק, הוא בסיכון רפואי הנשקף לאשה או לעובר. סיכון רפואי זה אינו חייב לעלות כדי סכנה קיומית לאשה או לעובר (ראו עב"ל (ארצי) 20714-08-13 המוסד לביטוח לאומי – ענבל כתב [פורסם בנבו] (5.10.14)), אולם – וזה העיקר - עליו להגיע לכל הפחות כדי סיכון לתחלואה גופנית וזאת להבדיל מאי נוחות או כאב הנובעים משינויים פיזיולוגיים טבעיים הכרוכים בהריון ועתידים לחלוף פרק זמן סביר לאחר הלידה מבלי להטביע חותם תחלואתי בגוף האשה או העובר."

(עב"ל 33203-11-17 יליזבטה צ'ורנינקי - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (23.12.18), (להלן – עניין צ'ורנינקי)"

18. בעניננו קבע המומחה, פרופ' יורם בייט, כי התובעת סבלה מסימפיוליזיס ואולם מצבה הרפואי לא סיכן אותה או את עוברה. לשון החוק כפי שהובאה לעיל והפסיקה, ברורים: מקום בו מצבה הרפואי של האישה הנושאת את ההריון אינו מסכן אותה או את עוברה, אף אם היא סובלת בשל אותה תחלואה, אין היא זכאית לגמלת שמירת הריון.

19. טוענת התובעת, כי הסתמכה על המידע שניתן על ידי הנתבע, ממנו עלה, כך לגרסתה, כי די בהמצאת אישור אורטופדי לפיו היא סובלת מסימפיזיוליזיס בכדי שתוכר כמי שזכאית לגימלת שמירת הריון.

20. טענה דומה עלתה בער (ארצי) 28978-09-19 אריז עתאמנה שחאדה - המוסד לביטוח לאומי (2020) ובית הדין הארצי לעבודה ביאר כך:

"המערערת מוסיפה וטוענת כי "לא יתכן מצב שבו המערערת נהגה על פי האישור הרפואי שקיבלה והפסיקה עבודתה בפועל והייתה בשמירת הריון, ואז ייקבע בדיעבד בשל דעה שונה של מומחה רפואי כי אינה זכאית לשמירת הריון". אולם, כבר נפסק כי אין די בהסתמכות המבוטחת על אישור הרופא המטפל, וככל שאין הצדקה רפואית לשמירת ההריון הרי שאין גם הצדקה לקבלת התביעה".

21. לאור קביעות המומחה וההלכה הפסוקה לפיה "בית הדין יסמוך ידו על חוות דעתו של המומחה האובייקטיבי שמונה מטעמו לצורך מתן חוות דעת בשאלות הרפואיות, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן שלא לעשות כן" (ר' עב"ל (ארצי) 56713-12-15 רמי גבאי – המוסד לביטוח לאומי (2017)), אין מנוס מדחיית התביעה.

22. משלא התקיים דיון בתובענה, לא הוגש כתב הגנה ולא הופנו למומחה שאלות הבהרה, לא מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בגין תביעתה שנדחתה.

ניתן היום, י"ח ניסן תש"פ, (12 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.