04 מרץ 2021

פתח דבר

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת, חברה המספקת שירותי חלוקת תווי חניה לעיריית תל אביב, כשליח האחראי על חלוקת תווי החניה לתושבים, מיום 6.11.17 ועד ליום 15.12.18.
2. עם תחילת העסקתו, חתם התובע על הסכם העסקה אישי (להלן –הסכם העסקה). בין הצדדים נטושה מחלוקת הנוגעת לגמול אשר הופיע בהסכם ואולם, אין חולק, כי בפועל הרוויח התובע סך של 5.37 ₪ בעבור כל תו חניה שחילק.
3. ביום 15.11.18 הודיע התובע על התפטרותו, בהודעת מסרון (SMS) שנשלחה לבעלי הנתבעת, מר יעקב כהן (להלן – מר כהן) וביום 12.12.18 או בסמוך לכך הסתיימו יחסי העבודה לאחר מתן הודעה מוקדמת.
4. התובע עתר לתשלום בגין פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, הפרשי שכר והחזר הוצאות נסיעה. לטענתו, עקב הפחתה בתנאי השכר, הלנת שכר מתמשכת ואי הסדרת זכויותיו הפנסיוניות הוא נאלץ להתפטר בדין מפוטר, בהתאם להוראת סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).
5. הנתבעת טענה מנגד כי לתובע שולמו מלוא זכויותיו וכי הוא סיים את עבודתו מרצונו החופשי ומבלי שקדמה לעזיבתו כל פניה לנתבעת.
6. ביום 2.12.20 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו התובע ומר כהן. הנתבעת הגישה תצהיר מטעם הגב' אלה דוידוף, המועסקת כפקידה בנתבעת (להלן – הגב' דוידוף או הפקידה) ואולם הואיל והיא לא התייצבה לדיון ההוכחות, הוצא תצהירה מהתיק.

דיון והכרעה

הזכאות לפיצויי פיטורים

1. אין חולק כי התובע התפטר מיוזמתו, במסרון שנשלח למר כהן ובו נכתב: "אני מודיע לך על עזיבה של העבודה" (נספח ת/7 לתצהיר התובע).

לטענת התובע, נסיבות התפטרותו מזכות אותו בפיצויי פיטורים, שכן הוא הלין בפני מר כהן פעמים רבות על אי תשלום זכויותיו הפנסיוניות ואף החל מחודש 4/2018 הלין על כך שלא משולם לו מלוא השכר. לטענתו, בחודש 10/18 אירע "הקש ששבר את גב הגמל" עת הודיע לו מר כהן על החלטתו להפחית את הגמול בגין תווי החניה, מסך של 5.37 ₪ לכל תו, לסך של 5.12 ₪.

לנוכח האמור הודיע התובע למר כהן ולגב' דוידוף כי לנוכח ההרעה המוחשית בתנאי העבודה וככל שהרעה זו לא תתוקן, הוא יאלץ להתפטר מעבודתו (סעיף 30 לתצהיר התובע).

1. בסיכומיו הוסיף התובע כי על אף שההתראה ניתנה בעל פה, מן הראוי לקבל את גרסתו ולחלופין, להתייחס לנסיבות מקרה זה כאל החריג שנקבע בפסיקה לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכאות לתשלום פיצויי פיטורים מקום בו המעסיק אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית בתנאי העבודה.
2. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע עזב את עבודתו מרצונו וזאת מבלי שהייתה כל הרעה בתנאי עבודתו ומבלי שנתן התראה לנתבעת בכתב וכן הזדמנות להשיב על טענותיו. הנתבעת הייתה קשובה לטענותיו לאורך כל תקופת העסקתו והא קיבל את מלוא הכספים המגיעים לו. אשר לזכויותיו הפנסיונית אשר לא שולמו בזמן העבודה טענה הנתבעת, כי המדובר היה בתקלה של חברת הביטוח אשר הוסדרה זה מכבר.
3. בהתאם לפסיקה, על מנת שתקום זכאות לפיצויי פיטורים סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, על העובד לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו או נסיבות אחרות שבעטיין לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו; שנית, עליו להוכיח קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה המוחשית או הנסיבות האמורות; שלישית, על העובד להוכיח כי נתן למעסיקו התראה על כוונתו להתפטר בשל כך, באופן שאפשר למעסיק לתקן את ההפרה או את הנסיבות, ככל שאלה ניתנות לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכאות לפיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעסיק אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. (ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי נגד טכנובר בע"מ (10.6.13) והאסמכתאות שם).
4. במקרה שלפניי, התובע לא הוכיח כי אירעה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו וכי הוא התפטר בשל אותה ההרעה ועל כן אין בידי לקבוע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים. בכתב התביעה טען התובע כי כבר לאחר מספר חודשי עבודה הוא פנה למר כהן בטענה שהוא לא מקבל החזרי נסיעות ואילו החל מחודש 4/2018 אף הלין על קיומם של הפרשי שכר שאינם משולמים לו. בחודש 10/2018 הודיע מר כהן לתובע על הפחתת שכרו ועל כן "כתוצאה ממכלול הפגיעה שאירע במצטבר" החליט התובע להתפטר בדין מפוטר.
5. בחקירתו העיד התובע כי החל מהחודש הרביעי לעבודתו הוא פנה למעסיק בדרישה לתשלום הפרשי שכר. כשנשאל, מדוע המשיך לעבוד, השיב התובע "כי כל חודש הוא אמר לי שעוד חודש ואולי החודש הבא זה יכנס. עד שגם החלטתנו לעשות רישומים עם הפקידה אבל זה לא עזר". בהמשך הוסיף כי החל מחודש יוני או יולי, הוא והפקידה ערכו רישומים של תווי החניה – הוא באמצעות הטלפון והפקידה בקובץ מחשב (פרוטוקול, עמ' 8 ש' 20 ואילך).

בהמשך אף העיד כי מידי חודש היו פערים בשכר וכשנשאל מהו הסכום שקיבל עבור כל תו חניה בפועל, השיב 5.37 ₪. לשאלה כיצד הוא יודע שהוא לא קיבל את מלוא הסכום, השיב התובע "פשוט מאד, עשיתי חישוב בסוף חודש כמה תווים יצא לפי הרישום שלי כפול 5.37 שאני אמור לקבל ויוצא לי סכום מסוים ובפועל קיבלתי סכום אחר" (פרוטוקול, עמ' 10 ש' 27 ואילך, עמ' 11 ש' 8-10, עמ' 12 ש' 3-4).

1. מר כהן העיד בתצהירו כי התובע אמור היה לקבל תגמול בשיעור 41% מסך הפדיון ובסך הכל 5.12 ₪ לכל תו חניה (ראו סעיף 6 להסכם העבודה – ע' מ') ואולם בפועל הוא קיבל תגמול לפי 43%, כך שהשתכר 5.37 ₪ עבור כל תו. בחקירתו חזר על גרסה זו לפיה שעל אף שהתובע אמור היה להרוויח 5.12 ₪ לכל תו חניה, בפועל הוא הרוויח 5.37 ₪ (פרוטוקול, עמ' 19 ש' 29- 31).
2. עולה אפוא, כי התובע לא הוכיח כי הנתבעת אכן הפחיתה משכרו בסמוך לסיום עבודתו וכי הפחתה זו הייתה הסיבה להפסקת עבודתו. כפי שעולה מעדותו, טענתו להפרשי שכר עלתה החל מהחודש הרביעי להעסקתו והוא עמד בקשר עם פקידת הנתבעת על מנת לברר את פשרם של הפרשים אלו. בהיעדר הפחתה בשכר, לא הוכח קשר סיבתי בין הפחתה זו לבין ההתפטרות. זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי סיבת התפטרותו הייתה אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, בהיעדר כל ראיה לכך בזמן אמת, לרבות פניה בכתב למעסיק בדבר כוונתו להתפטר בשל אי תשלום כאמור. משלא הוכח כי הנתבעת הרעה את תנאי עבודתו וכי הוא התפטר בשל כך, הרי שטענתו להתפטרות בדין מפוטר נדחית.
3. אציין, כי משעה שאין חולק כי בפועל התובע השתכר סך של 5.37 ₪, לא מצאתי מקום להידרש, ברכיב זה, למחלוקת בין הצדדים בשאלת התעריף שסוכם עבור כל תו חניה ולטענת התובע אשר לזיוף הסכם העסקה שצורף לכתב ההגנה.
4. נוכח המפורט לעיל – נדחית תביעתו של התובע להשלמת פיצויי פיטורים.

פדיון חופשה

1. לטענת התובע הוא זכאי לפדיון חופשה בגין 13 ימי חופשה במכפלת ממוצע השכר היומי ברבע השנה המלאה ביותר בשנת 2018 ובסך הכל ל- 7,266 ₪.

הואיל ושולם לו על חשבון רכיב זה סך של 980 ₪ בשכר 9/2018 וסך של 368 ₪ בשכר 12/2018, עתר התובע להפרשים בסך של 5,918 ₪.

1. הנתבעת טענה כי התובע קיבל את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי ובנוסף, כי חישוביו שגויים שכן עלות יום עבודה נאמד על סך של 241 ₪ בלבד כפול 4 ימים חופשה תמורתם קיבל סך של 980 ₪.

ביחס לימי החופשה הנותרים טענה הנתבעת כי התובע לא זכאי לתשלום נוסף שכן הוא בחר שלא להגיע לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ועל כן הופחתו 9 ימים מימי החופשה.

1. הצדדים אינם חלוקים על זכאותו של התובע ל- 13 ימי חופשה כי אם על זכאותו של התובע לפדיון עבור ימים נוספים על אלו ששולמו לו (4 ימים לטענת הנתבעת) ובנוסף, חלוקים הם בשאלת ערך יום החופשה.
2. אשר לזכאותו של התובע לפדיון חופשה – הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת חופשה, ניצול חופשה וכיו"ב הוא על המעסיק. מחובתו של המעסיק לדעת את מספר ימי החופשה להם זכאי העובד, כמה מהם ניצל ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להל ן –חוק חופשה שנתית) ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז – 1957 (דב"ע (ארצי) לא/22 - 3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215, 219).
3. הנתבעת לא צירפה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתה בדבר היעדרותו של התובע מהעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת כגון דוחות נוכחות, תכתובת בין הצדדים וכיו"ב. בחקירתו לא ידע מר כהן להשיב בבירור באילו תאריכים מדובר ולאחר שנשאל פעם נוספת, נקב ב- 3 תאריכים בלבד בהם נעדר התובע, מבלי לציין מפורשות כי המדובר בתקופת ההודעה המוקדמת (פרוטוקול, עמ' 15 ש' 3-6).
4. משלא הוצג כל רישום כאמור, ולאור הכחשת התובע וטענתו לפיה הוא השלים את תקופת ההודעה המוקדמת, הרי שאין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע נעדר מעבודתו.

מעבר לאמור אציין, כי אין בטענת הנתבעת לפיה התובע נדרש ליתן 30 ימי הודעה מוקדמת כאשר בפועל הוא נתן רק 15 ימים כדי לשנות ממסקנה זו, משלא הוכח כי עניין זה היה במחלוקת בין הצדדים בזמן אמת ומשלא נטען כי הנתבעת דרשה מהתובע להשלים את תקופת ההודעה המוקדמת או כי דרשה קיזוז ימי החופשה כנגד ימי ההודעה המוקדמת החסרים.

1. נוכח האמור אני קובעת כי התובע זכאי לפדיון חופשה עבור 13 ימים.
2. אשר לערך יום חופשה - מעיון בסעיף 6 להסכם העסקה עולה כי שכרו של התובע שולם על פי תפוקה "אך לא יופחת מ- 5,300 ₪ ברוטו לחודש וזאת לעבודה בהיקף משרה מלאה במהלך חודש עבודה מלא".

מר כהן העיד בחקירתו כי 5,300 ₪ הוא שכר היסוד וככל שהתובע לא מגיע לשכר זה בחלוקת התווים הוא השלים את שכרו עד ל- 5,300 ₪. ככל שהגיע לתובע סכום נוסף מעבר לשכר היסוד בגין חלוקת התווים, סכום זה שולם כ"בונוס". כשהופנה לכך שבהסכם העסקה מצוין שכר לפי תפוקה בלבד, חזר העד על תשובתו והוסיף כי ישנם חודשים ששולמו לתובע 5,300 ₪ בלבד ללא "בונוס" (פרוטוקול, עמ' 14 ש' 15-26).

1. הצדדים לא ביארו את מהות המחלוקת ביניהם הנוגעת לשיטת החישוב של יום חופשה ואולם, על פני הדברים, מטענותיהם ניתן ללמוד כי עיקרה של מחלוקת זו הוא בשאלה האם לצורך חישוב יום חופשה יש להתחשב אך ורק בשכר היסוד, קרי 5,300 ₪ או שמא יש לחשב את מלוא השכר אותו השתכר התובע אף מעבר לסכום זה, אשר הוגדר על ידי מר כהן כ"בונוס".
2. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לחשב את השכר הקובע לצורך פדיון חופשה משכר הבסיס בלבד. מהסכם העסקה עולה מפורשות כי כלל התמורה אשר תשולם לתובע בגין עבודתו היא נגזרת של התפוקה, קרי של חלוקת התווים. העובדה כי הנתבעת קבעה את שכר המינימום אשר היה נהוג באותה תקופה כשכר יסוד, אין בה כדי להעיד על כך שסכום המשתלם לתובע מעבר לשכר זה דינו כ"בונוס", קרי אינו רכיב שכר, על כל המשתמע מכך.
3. על כך יש להוסיף, כי מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי שכרו חולק ל-2 רכיבים: "שכר יסוד" ו"עמלות" בשיעור משתנה מידי חודש, כאשר שכר היסוד עמד במרבית החודשים על סכום נמוך יותר מסך של 5,300 ₪. בחקירתו נשאל מר כהן כיצד ניתן ללמוד מתלושי השכר כמה מתוך סך התשלום הוא בגין שכר יסוד, הפנה מר כהן לחלוקה בתלוש לרכיבים מבלי שנתן הסבר מה חלוקה זו מגלמת, בהינתן העובדה כי אין חולק כי התגמול עבור עבודתו של התובע משולמת עבור חלוקת תווי חניה, קרי שכר לפי תפוקה (פרוטוקול, עמ' 14 ש' 27-33).
4. בהתאם לפסיקה, כאשר שכרו של העובד משתלם בחלקו על פי מרכיב קבוע ובחלקו בעמלות, יחושבו דמי החופשה על פי השכר בשני המרכיבים. עוד נפסק, כי "השכר הרגיל" לעניין חישוב פדיון חופשה לפי חוק חופשה שנתית כולל כל תמורה המשתלמת לעובד בעד שעות עבודתו הרגילות, לרבות בגין עמלות (סעיף 10 לחוק חופשה שנתית, ע"ע 300048/98 עובדיה סימן נ' הסתור בע"מ (26.3.02)).
5. הואיל ושכרו של התובע השתלם על בסיס תפוקה, דינו כעובד בשכר ועל כן את זכאותו לפדיון חופשה יש לחשב על פי סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, הקובע כי לגבי עובד בשכר יהיה השכר הרגיל לתחשיב פדיון החופשה:

"שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה; שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד."

1. התובע ציין בכתב התביעה כי הוא ערך חישוב לפי סעיף זה וכי שכר העבודה היומי הממוצע עמד על סך 558 ₪. על אף שלא צורף תחשיב נגדי, הואיל והתובע לא הסביר אלו חודשים נלקחו לצורך עריכת החישוב ולא פירט כיצד הוא הגיע לערך יום חופשה, אין בידי לקבל את תחשיבו.
2. חישוב שערך בית הדין על סמך רבע השנה של העבודה המלאה ביותר (חודשים 8/2018, 7/2018 ו- 6/2018) מעלה כי מחיבור שכר התובע בחודשים אלו (שכר יסוד ועמלות) וחילוקו ב- 90 מתקבל סך של 399 ₪ - הוא שכר העבודה היומי הממוצע.
3. לפיכך, התובע זכאי לסך 5,187 ₪ בקיזוז 1,348 ₪ אשר שולמו לו ובסך הכל ל- 3,839 ₪ בגין פדיון חופשה.

הפרשי שכר

1. לטענת התובע, מר כהן התעלם מפניותיו שהחלו כבר בחודש 4/2018 בעניין אי התאמה בין הרישום אותו ערך התובע לרישומי הנתבעת, הנוגע לחלוקת התווים על פיו שולם שכר התובע ואשר כתוצאה מכך נפגע שכרו.

הנתבעת לא מילאה אחר חובת תום הלב ואחר עקרונות מנהל תקין ולא טרחה להחתימו על דוח התפוקה, המהווה אישור והסכמה לתשלום מידי חודש.

התובע הוסיף, כי הנתבעת לא פעלה בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 ולא פירטה בתלוש השכר את מניין תווי החניה בגינם קיבל התובע את שכרו. לנוכח האמור, עתר התובע לתשלום הפרשי שכר בסך של 5,182 ₪.

1. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע דיווח אודות מסירת תווי החניה שביצע בתכנה ייעודית ממנה ניתן ללמוד מתי התחיל לעבוד ומתי סיים וכי הוא קיבל את מלוא השכר לו היה זכאי.
2. לא שוכנעתי כי התובע הוכיח את זכאותו לתשלום הפרשי שכר. ובמה דברים אמורים?
3. בחקירתו טען התובע כי בחודש יוני או יולי הוא ישב עם הגב' דוידוף והיא ערכה רישומים בקובץ אקסל והוא עשה רישומים במכשיר הטלפון הסלולרי. התובע צירף רישומים אלו כנספח 4 לתצהירו. כשנשאל כיצד כל התהליך מבוצע, העיד את הדברים הבאים:

"ת. הייתי בא בשעה 8 בבוקר ואוסף את התווים בשדרות ירושלים ומגיע למשרד ומתאם אותם. מתקשרים לאנשים ומתאמים את מספר תיבת הדואר להניח את התו. אחרי שהכל מתואם הייתי מכין לי קו איך לנסוע את כל הדרך ואז יוצא לדרך ומחלק. כל תו שם בתיבת דואר.

ש. זאת אומרת שבעצם יש מעקב באמצעות האפליקציה על הסגירה של התווים באותו יום ?

ת. כן. מבחינתי אני הייתי סוגר באפליקציה.

ש. איך אתה יכול להסביר את זה שבחודש אוקטובר 2018 ב- 8.10 כתבת 171 ואתה קיבלת לפי 176 תווים. אמרת שעשית רישומים בזמן אמת?

ת. נכון.

ש. למה שהמעסיק יזייף לטובתך. תסביר לי ?

ת. מה יש לי להסביר? כתבתי 171 תווים.

ש. אבל קיבלת לפי 176 תווים. איך אתה מסביר. הרי חזקה על עובד שיפעל לטובתו?

ת. לפי הרישומים עשיתי 171 ואין לי תגובה אחרת.

ש. ממה שאני רואה לדוגמה – ב- 31.10 כתבת 100 תווים וקיבלת 101, ב- 29.10 כתבת 102 וקיבלת לפי 103. ?

ת. נכון. גם ב- 28.10.

ש. אם אתה סוכם את כל התווים שנערכו לפי הרישומים שלך, כמה קיבלת ?

ת. לא עשיתי חשבון. יש לי סיכום על כל חודש.

ש. איך אתה יודע שלא קיבלת את מה שמגיע לך, אם לא עשית חשבון ?

ת. פשוט מאוד, עשיתי השוואה לבין מה שקיבלתי לבין מה שנתתי.

לשאלת בית הדין ממה נובע הפער אני משיב שאני עשיתי את הרישומים שלי והגעתי לסכום מסויים כל חודש וראיתי מה שהם רשמו חודש ועשיתי את ההשוואה וראיתי את החוסרים, הכפלתי ב- 5.37 ולפי זה הגעתי לחישוב.

ש. מתי עשית את החישוב הזה?

ת. אחרי הגשת התביעה.

(פרוטוקול, עמ' 9-10 ש' 31-33, 1-23, בהתאמה).

1. הנה כי כן, מחקירתו של התובע עולה בבירור כי התובע לא ערך בדיקה של סך כל התווים שחילק והשווה את מספרם עם הסכום הכולל של השכר, כי אם ערך בדיקה על בסיס חודשי בלבד. צורת חישוב זו אינה מאפשרת לבחון האם קיים פער אמיתי בין הסכום ששולם לתובע לבין הסכום לו הוא היה זכאי והראיה לכך היא שישנם חודשים שהנתבעת שילמה בגין מספר גבוה יותר של תווים מזה שהופיע ברישומי התובע.
2. מר כהן העיד בתצהירו כי "אי ההתאמה" בין הדוחות לה טוען התובע נובעת למעשה מהשוני בין תאריך קליטת המשלוח לתאריך ביצוע השליחות, אשר גרם לפער בנתונים ואולם התובע קיבל את מלוא התגמול בגין מסירת תווי החניה. לתמיכה בטענתו צירף מר כהן העתק מתלושי השכר של התובע והעתק מכרטסת הנהלת החשבונות מהם ביקש ללמוד כי התובע קיבל את התגמול שהגיע לו.
3. אף במסגרת הדיון המקדמי טען מר כהן לעניין זה. לאחר חשיבות הדברים אצטט אותם כלשונם:

"אנו נותנים שירות לעיריית תל אביב שיש בו רשימת כתובות עם התווים, מבצעים ייבוא למערכת שלנו, אנו עושים תיאום מול הלקוח אם הלקוח לא עונה אנו מעבירים את זה ליום אחרי זה, לפעמים מבצעים תווים מספר ימים לאחר המועד שקיבלנו אותם, יכול להיות שקיבלתי 100 מתוכם תואמו רק 80 והיתר מועברים ליום שלאחר מכן.

כשהתובע קיבל רשימה וראה 100 תווים חלקם הוקלדו ביום אחר, ז"א שאם הוא עשה ב- 28 בפועל היו רק 80 ו- 20 שייכים לתאריכים אחרים ולכן היתה בעיה של התאמות, אני ידעתי מהנושא הזה לקראת 09/2018 , הנושא הזה תסס, הוא ישב עם הפקידה ועשה איתה את העבודה, וסיכמנו שכל יום שהוא יוצא משנים את התאריך ואז היו ההתאמות.

יש לי פה את הרשימות שלו מול הרשימות שלי, יש הבדל מנורי, יש הפרש של תו אחד או שניים, אך בסופו של דבר הוא קיבל את מלוא התווים."

1. במסגרת חקירתו אישר התובע כי חלוקת תווי החניה הייתה מתועדת בתכנה ייעודית וכי פקידת הנתבעת הייתה עורכת תיעוד אשר תואם עמו (פרוטוקול, עמ' 11 ש' 1-4).
2. מר כהן העיד בחקירתו כי הוא ישב עם התובע מידי חודש והציג לו את דוחות המסירה על גבי המחשב ולאחר שהתלונן בדבר הפרשים, התובע ישב עם הפקידה כל יום והם היו בודקים ביחד את המסירות שבוצעו. מר כהן אף אישר כי בחלק מרישומי התובע הוא כתב מספרים נמוכים יותר ביחס לאלו שצוינו ברישומי הנתבעת (פרוטוקול, עמ' 18 ש' 21-27; עמ' 19 ש' 1-5).
3. התובע טען כי אין לייחס משקל ראייתי לדוחות המסירה שהוגשו במהלך ההליך בשים לב לכך שאין בהם ביטוי לזהות השליח או למקבל תו החניה; לא צורפה כל חתימה מצד הגורם שערך את הדוח ולא צוינה זהותו ובנוסף, לא צורפו דוחות המסירה למלוא תקופת העבודה כי אם עד ליום 21.2.18 בלבד, בעוד שטענות התובע ביחס להפחתת השכר מתייחסות לתקופה שלאחר מכן. עוד טען התובע כי מעיון בדוחות המסירה שנמסרו לנציגי ההסתדרות טרם הגשת התביעה, ביחס לחודשים החסרים והשוואה לרישומים אותם ערך ניתן לראות כי קיימים הפרשים לטובתו (סעיפים 17-22 לתצהיר התובע).
4. אין בידי לקבל טענות אלו. כאמור לעיל, אין חולק כי הנתבעת ערכה רישום בזמן אמת על ידי תכנה ייעודית, בהתאם לדיווחים שערך התובע. קרי, אין המדובר בדיווח ידני אשר תלוי בגורם נוסף. זאת ועוד, עדותו של מר כהן לפיה הוא היה יושב עם התובע מידי חודש על דוח המסירה, כך שניתנה לתובע ההזדמנות בזמן אמת להעלות את כל טענותיו לא נסתרה ובנוסף, ביחס לחלק מהתקופה, התובע ונציגת הנתבעת ניהלו רישום מקביל על מנת לבחון האם קיימות אי התאמות כטענת התובע.
5. לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי נפל פגם בשיטת הרישום/ בדוחות המסירה או בתמורה ששולמה באופן המזכה אותו בסעד הנתבע. קרי, גם אם ישנן אי התאמות כאלה ואחרות עליהן הצביע התובע בטענותיו, הרי שנוכח שיטת החישוב עליה עמדתי לעיל, הרי שלא ניתן ללמוד האם המדובר בהפרשי שכר אמיתיים או שמא מהפרשי שכר הנובעים מהתחשבנות חודשית תחת התחשבנות כוללת וזאת לאור שיטת העבודה הנוהגת, כמפורט בגרסתו של מר כהן.
6. אין בכך שדוחות המסירה לא היו חתומים על ידי התובע כדי להעיד על כך שנפל פגם בנתונים המופיעים בהם, בהיעדר טענה קונקרטית בדבר פגם כאמור ומשטענת הנתבעת בדבר הצגת הדוחות לתובע בזמן אמת, לא נסתרה.
7. זה המקום להעיר כי צודק התובע בטענתו כי היה על הנתבעת לכתוב מפורשות בתלושי השכר את מספר התווים בגינם שולם לתובע תגמול חודשי וכי נפל פגם בתלושי השכר באי רישום זה. אלא, שאין בפגם זה כדי להוביל למסקנה כי התובע זכאי לסכום הנתבע, בהיעדר הוכחה לכך ועל כן תביעתו ברכיב זה נדחית.

החזר הוצאות נסיעה

1. התובע עתר לתשלום בגין החזר הוצאות נסיעה בסך של 213 לכל חודש עבודה (ערכו של כרטיס חופשי חודשי) ובסך הכל ל- 2,769 ₪.
2. הנתבעת טענה מנגד כי התובע אינו זכאי לכל תשלום בגין רכיב זה וכי הוצע לו לקבל קטנוע לשימוש בעבודה, כולל תשלום הוצאות דלק.
3. מעיון בהסכם העסקה שצורף לכתב ההגנה עולה כי בסעיף 6.2 נקבע כדלקמן:

"מבלי לגרוע מהאמור לעיל, יהיה העובד זכאי לשכר אשר יחושב באחוזים מדוח הקריאות לעובד בגין השליחויות שביצע השכר יכלול הוצאות נסיעה ודמי הבראה"

בנוסף, בסעיף 6.4 נקבע כי שכר העבודה "כולל הוצאות דלק בגין השימוש בקטנוע לצרכי עבודה"

1. לטענת התובע, בהסכם העסקה המקורי עליו חתם לא צוין כי שכרו יכלול גמול בגין החזר הוצאות נסיעה. ההסכם שהוגש לתיק על ידי הנתבעת איננו ההסכם המקורי שנחתם עמו והחתימות המופיעות על גביו אינן חתימותיו. בתצהירו טען התובע כי הנתבעת נמנעה מהצגת הסכם המקורי או עותק נאמן למקור שאינו צילום או הדפסה של קובץ סרוק והוסיף כי "משיקולי כדאיות כלכלית" הוא בחר שלא להגיש לתיק חוות דעת מומחה לתמיכה בטענתו.
2. הנתבעת הכחישה טענות אלו והטעימה כי עם קבלתו לעבודה, חתם התובע על הסכם העסקה אשר לו 2 עותקים: אחד נמסר לתובע ואילו השני נסרק ונשמר במחשבי הנתבעת.
3. בהתאם להלכה הפסוקה טענת זיוף היא טענה חמורה הדורשת מידת הוכחה מוגברת (ראו ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (11.4.13)). טענת התובע לפיה ההסכם שצורף לכתב ההגנה הוא הסכם מזויף, לא נתמכה בחוות דעת גרפולוג או בכל ראיה חיצונית אחרת שיש בה כדי לתמוך בגרסה זו. בנוסף, התובע לא הציג כל ראיה לכך שסוכם עמו, בניגוד למצוין בהסכם זה, כי שכרו לא יכלול הוצאות נסיעה.
4. התובע מבקש להיבנות מכך שלטענתו הנתבעת הציגה 2 גרסאות סותרות – האחת, במסגרת כתב ההגנה בו נטען כי הוצע לתובע להשתמש בקטנוע שהועמד לרשותו על חשבון הנתבעת; השנייה, במסגרת הדיון המקדמי בו הודה מר כהן שהתובע השתמש באופניים חשמליים על מנת להגיע למקום העבודה ולחזור ממנו וכי אי תשלום החזר הוצאות הנסיעה נבע מטעות.
5. אין בידי לקבל את טענת התובע. ראשית, בהסכם העסקה צוין מפורשות כי שכר העבודה כולל הוצאות נסיעה, כמפורט לעיל. גרסת הנתבעת בכתב ההגנה עולה בקנה אחד עם המצוין בסעיף 6.4 להסכם העסקה ואולם אינה גורעת מהמצוין בסעיף 6.2.

שנית, מר כהן הסביר בחקירתו כי יש שני מרכיבים: מרכיב הוצאות הנסיעה ומרכיב של הוצאות דלק. כשנשאל לפשר השוני בין גרסתו במסגרת הדיון המקדמי לגרסת ההגנה וטען את הדברים הבאים:

"בדיון הקודם אני לא ידעתי שעובד שבא בפני מגיע לו החזר נסיעות למרות שמגיע על אופניים. אבל זה עדיין לא סותר כי החזר ההוצאות מגולמות בתשלום של העובד. בעבר היה לי עובדים שהייתי נותן כרטיסי תדלוק, גם נהגים וגם שליחים. ותפסתי לא מעט מהם בגניבות של דלק. היו מתדלקים אנשים אחרים וגובים כסף. כל מיני שיטות כאלה ואחרות של גניבות כספים. יש עדיין כאלה שעובדים עם כרטיסי דלק. אני הוספתי באחוזים את העלות של הוצאות הדלק, שתמיד זה מכסה מעל ומעבר. (פרוטוקול, עמ' 15 ש' 29-33, עמ' 17, ש' 3-8; ההדגשה אינה במקור – ע' מ')

1. הנה כי כן, מר כהן הסביר כי החזר ההוצאות מגולמות בתשלום שניתן לעובד, כפי שמצוין בהסכם ההעסקה. מר כהן אף הסביר כי רכיב זה לא צוין בתלוש הואיל והתובע, בשונה מעובדים אחרים, לא הגיש הוצאות דלק או חופשי חודשי ואולם, על אף שרכיב זה לא צוין בתלוש, הוא שולם בפועל (שם, ש' 17 ואילך).

לאור ההסבר שניתן בחקירתו, לא מצאתי כי יש לזקוף לחובת הנתבעת את השוני לכאורה בין הגרסאות עליו עמד התובע באופן שיוביל למסקנה כי הסכם העסקה שהוגש לתיק זויף.

1. על כך אוסיף, כי מר כהן העיד כי הסכם העסקה נחתם עם התובע ביום כניסתו לעבודה; כי לא נשמר עותק מקורי הואיל והמדובר בכ- 100 עובדים בשנה ובכמות רבה של דפים; כי שינוי התאריך בוצע בשל טעות סופר; וכי ההסכם שנסרק למחשב הנתבעת הוא ההסכם האותנטי שחתם בין הצדדים (פרוטוקול, עמ' 18). התובע אף הודה בעדותו כי מר כהן אמר לו בזמן אמת כי הסכם העסקה נסרק למחשב (פרוטוקול, עמ' 7 ש' 26-27).
2. משלא הוכחה טענת התובע בדבר זיוף, הרי שבהתאם להסכם העסקה, תשלום הוצאות נסיעה נכללו במסגרת השכר ולפיכך אין התובע זכאי לכל תשלום נוסף. אציין, כי על פי ההלכה הפסוקה, אין כל מניעה לכלול בשכר דמי נסיעה ובתנאי שההסכמה לכך תהיה מפורשת וחד משמעית, כפי שעולה מהסכם העסקה בענייננו (עע (ארצי) 228-08 דפנה אקרמן נ' אמאב צעצועים בע"מ (6.7.10)).
3. נוכח כל האמור, תביעתו ברכיב זה - נדחית.

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין סך 3,839 ₪ בגין פדיון חופשה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.19 ועד לתשלום בפועל.
2. נוכח הפער בין הסכום הנתבע לסכום הפסוק לא מצאתי לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
3. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 ימים ממועד קבלתו.

ניתן היום, כ' אדר תשפ"א, (04 מרץ 2021), בהעדר הצדדים.