1. התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה לפיצוי בסך של כ- 700,000 ₪ העוסקת בטענה עיקרית כי הנתבע הגיש תצהיר שקרי בהליכים אחרים על בסיסו הוטלו עיקולים על התובע שגרמו לו נזק. סכום התביעה נסמך על עוולת לשון הרע בגין חמישה הליכים משפטיים שונים, בבית המשפט ובלשכת ההוצאה לפועל, בהם נעשה שימוש בתצהירו של הנתבע.

התובע טוען כי תוכן התצהיר של הנתבע, בו טוען הוא כי מכר דשנים לתובע וקיבל ממנו שיקים ללא כיסוי, הוא שקרי והוא חלק מניסיון עוקץ המנוהל על ידי עו"ד אייל רייף ולו שותף הנתבע.

הטענה העיקרית בכתב ההגנה היא כי מדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שכן בוצע במסגרת הליכים משפטיים.

להשלמת התמונה יובהר כי לאחר קדם המשפט בו הבעתי דעתי לקושי בעילת התביעה, המבוססת על תצהירים של הנתבע שהוגשו על ידי אחר לצורך הליכים משפטיים, שכר התובע ייצוג משפטי ועתר לתיקון התביעה לצורך הבהרת הטענות המשפטיות.

לאחר שהותר תיקון התביעה, הוגש כתב תביעה מתוקן הדומה מאוד לקודם, ובו נטען כי הפרסומים לא נעשו תוך כדי דיון ולכן לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 13(5). נטען כי ההצהרות השקריות נעשו ונחתמו מתוך רשות ובכוונת זדון וכעילה חלופית ללשון הרע הנתבע התרשל שכן אדם סביר לא היה חותם בנסיבות אלו על תצהיר שקרי כאמור. נטען כי התצהיר השקרי סייע לקבל כנגד התובע עיקולים בסדר גודל של 600,000 ₪.

(מעבר לדרוש להכרעה בבקשה זו, ורק לצורך הבנת ההקשר, כל המרמה המיוחסת לנתבע עוסקת בשלושה שיקים בסכום כולל של 38,450 ₪, לכן לא ברור כלל הקשר הסיבתי בין תצהיר הנתבע להיקף העיקולים שהוטלו על התובע.)

2. על רקע הטענות בכתב התביעה מתוקן, הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף בה עותר לדחות את התביעה על הסף לאור ההגנה המוחלטת בסעיף 13(5) לחוק כפי שפורשה בהלכת בית המשפט העליון. עוד הדגיש כי לא ניתן לעקוף הגנה זו בהוספת עוולת הסל של רשלנות, לאור ההוראות המפורשות של חוק איסור לשון הרע והיותו חוק מיוחד הגובר על הדין הכללי בפקודת הנזיקין שקדמה לו.

הבקשה מפנה לטיבן של ההגנות בסעיף 13 לחוק עליהן עמד כב' השופט א' ריבלין ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511 (2009) פסקה 7 לפסק דינו:

"אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, . וכפי שנאמר באחת הפרשות:

עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986))."

3. ב"כ התובע בתגובתו מודע להלכה הפסוקה, אולם מבקש להצביע על הבעייתיות של הגנה רחבה זו, תוך הפניה לדעת המיעוט בהלכה. עוד נטען כי השאלה האם ניתן לתבוע בנזיקין בגין הוצאת לשון הרע היא שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה. ב"כ הנתבע הפנה לפסיקה וספרות וסבור כי אמרת אגב של כב' השופט י' עמית בפסקה 66 לע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, 14.3.16, מלמדת על אי סגירת הדלת בפני תביעה ברשלנות.

עוד מפנה התובע לפסיקה העוסקת בזהירות בה יש לנקוט בטרם סילוק תביעה על הסף.

בתשובת התובע חוזר להלכה הפסוקה ביחס להגנה המוחלטת בסעיף 13(5), תוך שהפנה לפסיקה אשר יישמה הגנה זו ולא אפשרה עקיפתה על ידי עוולת הרשלנות. מבין שלל האסמכתאות אליהן הפנה ניתן, והיה צריך להסתפק, בפסיקה חדה קצרה וברורה של בית המשפט העליון ברע"א 7205/16 שוורץ נ' צולר, 9.4.17).

דיון והכרעה

4. לאחר עיון בכתב התביעה המתוקן, בבקשה ובתגובות לה, מצאתי כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת ההגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע החלה על עילת התביעה. בתגובת התובע זנח את הטענה בתביעתו כי הפרסומים לא נעשו במסגרת הליך משפטי, מאחר וממילא אין כל בסיס לטענה מעין זו. כאמור לעיל, עילת התביעה עוסקת בתצהיר של הנתבע בו נעשה שימוש בהליכים משפטיים שונים. עדות בבית משפט היא בלב התחומים עליהן חלה ההגנה של סעיף 13(5) הקובע:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

כאמור לעיל, ההלכה ברע"א 1104/07 הנ"ל קבעה כי ההגנה חלה גם על פרסום שקרי שנעשה שלא בתום לב ואף בזדון, ולכן בית משפט זה אינו רשאי להרהר אחר צדקת ההלכה ולפסוק בסטייה ממנה. מעבר לדרוש יובהר כי הטענה של התובע יכולה לעלות כמעט בכל הליך אזרחי. כאשר יש הכרעה שיפוטית במחלוקת עובדתית, כמעט תמיד המסקנה היא כי אחד הצדדים שיקר בתצהירו כדי להשיג רווח דיוני. תצהירים דומים לאלו של הנתבע ביחס לשיקים וטענות להעדר חתימה או טענות שטריות אחרות עולים כדבר שבשגרה בהליכים משפטיים רבים. כוונת המחוקק היא לדון בכל הטענות בגדרו של ההליך בו הוגש התצהיר ולא לאפשר הליכי לוויין לאותו הליך בעילה של לשון הרע ביחס לתוכן התצהיר.

על כן אין מקום לסטות מההלכה הפסוקה במקרה הנדון, וב"כ התובע שהיה ער לכך ייחד טיעוניו במישור לסוגיית "ברירת הדין".

5. ביחס לטענה העיקרית כי אין מניעה לתבוע בגין אותן נסיבות גם בעוולת הרשלנות, למרות ההגנה המוחלטת של סעיף 13(5), יש לדחות טענה זו ולהשיב לשאלה זו בשליל לאור רע"א 7205/16 שוורץ נ' צולר, 9.4.17, שם נקבע:

"המחוקק ערך איזונים. הוא איפשר לאדם לתבוע את עלבונו של שמו הטוב, אך סייג זאת לענייננו בסייגים המופיעים בסעיף 13, שהם פרסומים מותרים. הוא עשה כן גם בחוקים אחרים, על-ידי ייחוד עילה, כמובן כל מאטריה לעניינה ולהקשרה;...

הרעיון שביסוד "ייחוד העילה", החובר למדיניות שיפוטית ראויה, היא שלא תיפתח הדלת לעילות שונות לאחר שננעלה בעילה מרכזית לענייננו. יש לקרוא את הדברים על רקע תכלית החוק, שבא להגן על השם הטוב מתוכו עצמו, והרי אם נאמר אחרת אין לדבר סוף, פעם תהא זו פקודת הנזיקין (נוסח חדש), פעם חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. ...

עמדתנו איפוא בבירור היא, כי אין מקום לתביעה שמחוץ לגדרי חוק איסור לשון הרע, בנזיקין או עילה אחרת, מקום שהמחוקק נעל את שערי איסור לשון הרע".

לאור אמירה חדה זו של בית המשפט העליון עולה כי אין לאפשר עקיפת ההגנה בסעיף 13(5) על ידי ניסוחים משפטיים והיתלות בעילות מחוקים אחרים. על כן יש לקבל את טענת הנתבע כי יש לדחות את התביעה על הסף לאור ההגנה.

(ליישום הלכה זו של בית המשפט העליון בסילוק טענות על הסף בעילות לפי חוק איסור לשון הרע, ראה

ת"א (שלום ת"א) 52516-10-18 הרב משה הבלין נ' אווקה (קובי) זנה, החלטה מיום 11.6.19, ת"א (רח') 55480-03-17 שרה גובני נ' עו"ד ברנט רונית, 20.7.17).

6. אין בידי לקבל את הטענה כי לא ראוי לברר את הטענה לתחולת ההגנה של סעיף 15(3) כטענת סף. שעה שאין מחלוקת עובדתית ביחס לתוכן הפרסומים, העובדה כי פורסמו במסגרת הליך משפטי, ולצורך הבקשה הנתבע מוכן להניח כי מהווים הם לשון הרע וכוללים הם טענות עובדתיות שאינן אמת, אין כל צורך לדחות את בירור הטענה להגנה כטענת סף.

בתביעות לשון הרע ניתן אף לבחון את שאלת היותו של הפרסום בגדר לשון רע כטענת סף, והפסיקה הרבה אליה הפנה ב"כ הנתבע כוללת דוגמאות רבות לקבלת הטענה לתחולתה של ההגנה כטענת סף (ראה לדוג' ת"א (ראשל"צ) 793/08 עו"ד הורוביץ נ' בן דוד, 18.10.09).

שעה שאין בירור עובדתי לצורך הכרעה בבקשה ויש להכריע בשאלות המשפטיות, אין מקום לדחות בירורן לתום ההליך (השווה אמות המידה לבחינת טענת התיישנות כטענת סף כפי שנוסחו לאחרונה ברע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ, 2.12.20).

סוף דבר

7. התביעה עוסקת בתצהירים של הנתבע בהם נעשה שימוש בהליכים משפטיים שונים, ולכן חלה על הפרסומים הגנת סעיף 13(5) לחוק. לא ניתן לעקוף הגנה זו על ידי ניסוח התביעה גם בעוולת הרשלנות.

על כן, התביעה נדחית.

לאור השלב הדיוני מצאתי כי אין לפסוק את שכר הטרחה לפי התעריף המומלץ, ואני מחייב את התובע בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשפ"א, 12 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.