לפניי תביעה בסך 1,480 ₪  בגין חיובי יתר בהם חויבו התובעים על ידי הנתבעת.

התובע טען בכתב התביעה, כי הנתבעת חייבה אותו חיובים גבוהים מהמוסכם, כל פניותיו לקבלת החזר לא נתקבלו, ואף טרטרו אותו מנציג לנציג, כך שלא נותרה לו ברירה אלא להגיש את התביעה.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה, כי הלקוח חובר לשירות ה"טריפל" של הנתבעת וביום 25.9.18, סוכם עימו על שינוי תנאי המסלול לתוכנית "דאבל" בעלות נמוכה יותר, וכי מאחר והלקוח המשיך להיות מחויב לפי התעריפים לפני השינוי, משהסב את תשומת ליבה של הנתבעת, פעלה זו למתן החזר והוחזר לו בפועל סכום של 222.34 ₪ ו- 480.41 ₪, ובסה"כ 702.75 ₪.

הצדדים זומנו לדיון.

התובע העיד כי ההחזרים אותם הוא מבקש הם בגין חודשים 10/18 עד 2/19. התובע טען כי הבטיחו לו שהחל מחודש 10/18 יחויב בתשלום חודשי של 160 ₪, אולם בפועל חויבו אותו בסכומים גבוהים יותר. גם נציגת הנתבעת אישרה בדיון כי ללקוח הובטח כי מיום 3.10.18 יעבור לתכנית "דאבל" במקום "טריפל" בעלות של 160 ₪, אולם עקב טעות מבצעית לא עודכן המבצע וכשפנה בחודש 2/19 העדכון בוצע וגם קיבל את ההפרשים בחזרה. לטענת הנתבעת ההפרש המגיע היה בסך 657 ₪ אולם בפועל הוחזר לו 707.80 ₪. אסמכתאות לגבי הזיכויים הוצגו וסומנו נ/2-נ/3. להוכחת טענתו בדבר גביית יתר, הציג התובע דפי חשבון בנק מחודש 9/18 עד 2/19- סומנו ת/1.

עוד טען התובע, כי הזיכוי התקבל רק אחרי מסכת ארוכה של טלפונים ופניות לנתבעת.

דיון והכרעה:

פסק הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית בהתאם לתקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

בהליך זה נטל השכנוע חל על התובע , החובה עליו להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה", וזאת על אף שמדובר בתביעה קטנה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית ולהלן אנמק:

1. התביעה דנן היא להחזר חיובי יתר בהם חויב התובע בתקופה מחודש 10/18 עד 2/19, שכן למרות שסוכם על חיוב חודשי בסך 160 ₪, נגבו ממנו בפועל סכומים גבוהים יותר.

2. מעיון בדפי חשבון הבנק שהוצגו על ידי התובע וסומנו ת/1 עולה חיובים בסכום כולל של 1,350.96 ₪ לתקופה מחודש 10/18 ועד 1/19. כמו כן, מעיון בדפי חשבון הבנק לא ניתן לראות את החיוב שבוצע עבור הנתבעת בחודש 2/19. בגין החודשים 10/18 ועד 1/19 היה על הנתבעת לגבות מהתובע סכום חודשי של 160 ₪ ובסה"כ בגין ארבעת החודשים 640 ₪, כך שהיתה גביית יתר בסך של 710 ₪. אולם, מעיון בתיק עולה כי הנתבעת זיכתה את התובע בסכום כולל של 702.75 ₪, בהתאם לנתונים שהוצגו וסומנו נ/2-נ/3 והתובע לא הכחיש זיכויים אלה.

נותר להכרעה החיוב בגין חודש 2/19, כאשר אין מחלוקת כי גם בחודש זה בוצעה גבייה ביתר, אולם, מדפי חשבון הבנק לא ברור הסכום שנגבה בפועל. בנסיבות אלה ובהתחשב בחיובים שבוצעו בחודשים הקודמים בסך 324-373 ₪ לחודש, כפי העולה מדפי חשבון הבנק שהוצגו לתיק, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים, על דרך האומדנה, סכום כולל של 500 ₪, לרבות בגין החזר אגרה והוצאות משפט. סכום זה ישולם לתובעים בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

3.         המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק הדין הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב שבט תש"פ, 17 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.