בפניי בקשה למתן צו לעשה לפיו תמסר לתובע החזקה בדירה נשוא הסכסוך בין הצדדים.

עיקרי העובדות

1. התובע ורעייתו היו שכניהם של הנתבעים בבניין בין שתי קומות ברחוב זהארת סבאח 10 בשכונת ג'אבל מוכבר. באמצע שנת 2014 נחתם בין התובע לבין הנתבע 2 הסכם למכירת דירת הנתבעים בקומה השנייה(מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים), התמורה שסוכמה הייתה 1,800,000 ₪. סך של 1,680,000 ₪ הועבר סמוך לאחר חתימת הסכם המכירה לידי הנתבע 2 והיתרה, 120,000 ₪ הייתה אמורה להשתלם במועד מסירת החזקה בדירה.

2. לטענת הנתבע 2 לא ערב את אשתו, הנתבעת 1, בעסקה. בכסף שיקבל (1,680,000 ₪) רכש בית בעין נקובה אשר בדיעבד, התברר לו כי היה מדובר בתרמית והאפוטרופוס לנכסי נפקדים "לקח בעלות על הבית" (ר' פרוטוקול הדיון מיום 3.4.19, עמ' 4). משכך, ביקש שוב ושוב את התובע להאריך את מועד מסירת החזקה בבית.

3. במהלך השנים מאז חתימת הסכם הפשרה נעשו ניסיונות גישור שונים, על ידי מכובדים אולם הדבר לא צלח. באמצע שנת 2017 הגיש התובע תביעה למימוש ההסכם בבית משפט זה (38727-05-17). בהסכמת הצדדים הועבר התיק לגישור, ובהתאם, נחתם הסכם פשרה לפיו מועד הפינוי יהיה 1.5.18. הסכם הגישור קיבל תוקף של פסק דין ביום 13.12.17.

4. סמוך למועד שנקבע לפינוי הנכס הגישה הנתבעת 1 תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו ההסכם בין התובע לבין בעלה מבוטל וכן בקשה דחופה לצו מניעה. התביעה הוגשה נגד התובע דכאן ונגד בעלה, הוא הנתבע 2, אשר לא התגונן. הנתבעת 1 טענה, לראשונה, כי היא בעלת מחצית מהזכויות בדירה נשוא התביעה, לא חתמה על הסכם המכירה, לא ידעה על הסכם המכירה ולא נתנה את הסכמתה לו. משכך היא הבעלים של מחצית מהדירה וכל ההסכמים וההליכים שהתקיימו עד כה לא חלים עליה.

ביום 1.5.18 ניתן צו מו מניעה זמני, תוך שנקבע כי על המבקשת (היא הנתבעת 1 בתיק זה) פיקדונות וערבויות שונות. משאלו הופקדו, ניתן הצו.

5. בדיון ביום 6.3.19 הגיעו הצדדים לפשרה לפיה ישלם התובע לנתבעת 1 סך נוסף של 450,000 ₪ ובכך יסתכמו טענות הצדדים זה כלפי זה (פסק הדין גם קבע הוראות שונות לגבי נתבע 2). ברם, עם סיום הדיון, טוען התובע כי גילה שבני הזוג אבו חדיד הטעו והונו אותו. הנתבעת 1 ידעה על ההסכם לכל אורך הדרך, היחסים בין בני הזוג טובים וכל מטרת המהלך הייתה להוציא ממנו סכומי כסף נוספים. מכאן הבקשה לביטול הסכם הפשרה בין הצדדים, שכן זה ניתן בהתבסס על מצב דברים נתון אשר התברר כשיקרי.

התובע הגיש בקשה לבטל את פסק הדין, ובית המשפט הורה לו להגיש תביעה נפרדת לביטול פסק הדין, ומכאן הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

6. התובע טוען כי הנכס עומד ריק מאז חודש מאי 2018, לאחר שכבר העביר סך של 1,680,000 ₪ עבורו. לכל אורך השנים הוא משלם את החשבונות עבור הנכס (שהתפנה רק בסוף אפריל 2018 ובמשך כשלוש שנים קודם לכן עדיין אוכלס על ידי הנתבעים), זאת מטעמים של שכנות קרובה, ומתוך אמונה כי תיכף ומיד יפנו הנתבעים את הנכס והוא יעבור לחזקתו. לטענתו מזה כשנה שהנתבעים מתגוררים בבית צפאפא והנכס עומד ריק (נראה כי אין מחלוקת שהנכס עומד כיום ריק). לטענתו, הסכים להסדר הפשרה משום שהאמין בכנות ובתום לב כי הנתבעים מסוכסכים וכי הנתבע 2 אכן העלים מאשתו את תמורת הדירה. במהלך הדיון בו הוסכמה הפשרה, לא נכח הנתבע ובהתאם ניתן נגדו פסק דין בהעדר. מה רבה הייתה הפתעתו כי בסיום הדיון המתין נתבע 2 לאשתו מחוץ לאולם והם צולמו (ביודעין) יושבים יחד בחדרון הפנימי שבמזנון שבחניית בית המשפט. וכך, טרם יבש הדיו על פרוטוקול הדיון החותם את הסכם הפשרה גילה כי הכל נעשה על דעתו של הנתבע 2 שבחר שלא להתייצב לדיון מתוך הנחה כי כל פסק דין שיינתן נגדו לטובת הנתבעת ממילא לא יבוצע, נוכח יחסיהם הטובים של בני הזוג.

למעשה, טוען התובע כי הנתבעים שהבינו כי כספם אבד בעסקת רכישת הדירה בעין נקובה (אליה אין לו קשר), פעלו בדרך זו על מנת לקבל כספים נוספים מהתובע.

7. הנתבעת 1 טוענת כי לא ידעה על הסכם הרכישה, והבחינה כי בעלה התחיל לבזבז כספים, וראתה את התובע מעביר לבעלה כספים. בעלה הכחיש לכל אורך הדרך כי מכר את הבית וטען כי מדובר בהלוואה. סמוך למועד פינוי הדירה, במחצית הראשונה של 2018, ביקש ממנה לפנות את הדירה כי הוא מבקש לערוך שיפוץ בנכס ולתקופת הביניים שכר דירה בשכונת בית צפאפא (בה הם מתגוררים עד היום). רק ביום 30.4.18 גילה לה כי מכר את הדירה. יצוין כי בדיון בפניי הצהיר הנתבע 2 כי גרסת הנתבעת 1 נכונה; הוא גילה לה על עסקת המכירה רק בחודש אפריל 2018, לדבריו לאחר ש"נפל" בעסקת רכישת הדירה בעין נקובה לא ידע מה לומר לנתבעת 1.

דיון והכרעה

8. אין מחלוקת כי הנכס ריק, מדובר במקרקעין שאינם רשומים, ואין מחלוקת כי התובע העביר לנתבע 2 סך של 1,680,000 ₪ עד כה.

בהתאם לפסק הדין מיום 6.3.19, על התובע (כאן) לשלם לנתבעת 1 סך של 200,000 ₪ עד ליום 6.4.19 (להלן: התשלום הראשון) ולאחר התשלום הראשון לקבל חזקה בנכס. בנוסף, על התובע לשלם לנתבעת 1 סכום נוסף של 250,000 ₪ עד ליום 7.10.19 (להלן: התשלום השני). היה ולא ישולם התשלום השני- ניתן פסק דין לפינוי הנכס ביום 8.10.19.

מהסדר זה אני מסיקה, כי הסכום המקסימאלי שאותו ישלם התובע, בהנחה כי ייקבע שפסק הדין מיום 6.3.19 עומד בתוקפו, הוא סך של 2,130,0000 ₪ וכי הנתבעת הסכימה כי עם תשלום סך של 200,000 ₪ יקבל התובע חזקה בנכס שעומד ריק.

9. הבקשה שבפניי היא בקשה לצו עשה אשר יאפשר לתובע לתפוס חזקה בנכס נשוא הסכסוך. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות) קובעת:

(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, דואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.

דהיינו, על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לעמוד בשני תנאים מצטברים: קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד, והשני, להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בעניין זה קיימת מעיין "מקבילית כוחות" לפיה ככל שאחד מן התנאים מבוסס מאוד, הרף הנדרש מן התנאי האחר נמוך יותר.

10. אין מחלוקת כי התובע רכש את הדירה. הנתבע 2 אינו מכחיש טענה זו ואילו הנתבעת 2 הסכימה לה במסגרת ההליך הקודם ובהתאם לפסק הדין מיום 6.3.19. הנקודה שבמחלוקת היא שאלת התמורה. בעוד התובע טוען כי עליו להעביר סך נוסף של 120,000 ₪ בעת מסירת החזקה, בלבד, טוענת הנתבעת 2 כי היא זכאית לסך נוסף של 450,000 ₪ לזה שכבר שולם. ברם, גם הנתבעת 2 הסכימה למסור לתובע החזקה בדירה לאחר התשלום הראשון.

לטעמי, הסעד של קבלת החזקה בנכס אינו הסעד העיקרי של התביעה שבכותרת, זו עוסקת בתוקפו של הסכם הפשרה שעניינו התמורה לנתבעת 2 ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 6.3.19. למעשה, שאלת הבעלות בנכס אינה במחלוקת. הנכס מועבר לידי התובע וכל שנותר להכריע הוא שאלת התמורה.

11. אין מחלוקת כי התובע העביר עד כה את מירב התמורה בגין הדירה. גם אם ייקבע כי הסכם הפשרה עומד בתוקפו ועל התובע לשלם 450,000 ₪ נוספים לידי הנתבעת הרי התמורה הכוללת תהיה 2,130,000, ויוצא שהתובע שילם כ- 79% מגובה התמורה. התובע הסכים בדיון להפקיד סך של 200,000 ₪ בקופת בית המשפט. בכך מעביר התובע למעלה מ- 88% ממחיר הדירה המלא, גם לשיטת הנתבעת 1 (עליה כמובן חולק התובע) ואני מוצאת כי בכך קמה לתובע זכות לכאורה לקבלת הסעד.

12. באשר למאזן הנוחות, הרי שמדובר בנכס שעומד ריק מזה כשנה ואין על כך מחלוקת, כך שבמובן זה אין במתן החזקה בדירה כדי לפגוע בזכויותיה של הנתבעת 1, שכן הסעד המקסימאלי לו תהיה זכאית הוא כספי.

איני מוצאת כי החלטה זו מאיינת את הצורך בהליך העיקרי. עניינו של ההליך העיקרי הוא בבקשה לביטול פסק הדין שלגביו נטען לתרמית והטעייה מכוונת. כפי שפורט לעיל אין מחלוקת כי התובע רכש את הדירה והמחלוקת שנותרה נוגעת לתמורה.
באשר לתום לבם של הצדדים, ברי בין הצדדים ניטש ויכוח מר, הדיון בפניי היה סוער והדבר תועד בפרוטוקול. בשלב זה, טרם נשמעו עדים וראיות לא ניתן להכריע בצורה פוזיטיבית מיהו הצד תם הלב בפרשה.

12. סופו של דבר, מקום שהתשלום הראשון יופקד בקופת בית המשפט יהיה בכך איזון בין זכויות הצדדים, ודוק. אין מדובר במצב שהנתבעת 1 מפיקה הנאה כלשהי מהנכס. הוא לא מושכר אלא עומד ריק. ככל שימצא המותב שידון בתיק לגופו להעביר סכום זה לידי הנתבעת 1 הרי שהוא כבר ממתין בקופת בית המשפט.

משכך ניתן צו עשה המתיר לתובע לעשות שימוש בנכס נשוא התביעה, לאחר שיפקיד בקופת בית המשפט סך של 200,000 ₪ ולא יאוחר מיום 16.4.19. הצו ייכנס לתוקפו לאחר הפקדת הסכום הנ"ל והמצאת התחייבות עצמית כנדרש בתקנה 364(א) ו365(ב) לתקנות.

שאלת ההוצאות בגין הליך תידון על ידי המותב שידון בתיק לגופו, ככל שיתבקש לעשות כן. לעת הזו איני רואה מקום לפסוק הוצאות.

ניתנה היום, כ"ט אדר ב' תשע"ט, 05 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.