לפני תביעה שעניינה אי תשלום אגרת טלוויזיה וזאת בניגוד להוראות תקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מכשיר טלוויזיה) התשמ"א-1981.

לטענת התובעת, החזיק הנתבע במקלט טלוויזיה בין השנים 2004-2007 אולם לא נשא בתשלום אגרה בהתאם לדין. הנתבע טען כי לא החזיק מכשיר טלוויזיה בשנים האמורות, או בכלל, ובאותה תקופה התגורר עם הוריו אשר החזיקו מכשיר טלוויזיה ושילמו עליו אגרה כדין.

בתחילה נדונה התנגדות הנתבע לתביעה לסכום קצוב שהוגשה כנגדו בלשכת ההוצל"פ כאשר להתנגדותו צורף גם תצהירו של אביו אשר אישר את עובדת מגוריו של הנתבע עימו מאז גירושיו בשנת 2001. האב גם התייצב לדיון בהתנגדות על מנת לתמוך בתצהירו.

התובעת צירפה לתיק ביהמ"ש את המסמכים המצביעים על קיומו של החוב הנטען ובהם רישומים מתוך מערכות התובעת, לרבות רישומי כתובות הנתבע וכתובת הוריו.

בדיון ההוכחות הועבר לעיון ביהמ"ש תצהיר גרושתו של הנתבע לפיו בני הזוג התגרשו בשנת 2001, זמן קצר טרם הגירושים עזב הנתבע את ביתם המשותף ולא לקח עימו כל רכוש או מטלטלין.

נציג רשות השידור הבהיר כי התביעה אינה מבוססת על ביקורת שבוצעה ע"י נציג התובעת אלא על מסמכי התובעת. כן הבהיר נציג התובעת כי התובעת משתמשת במגוון דרכים ע"מ לבצע הצלבת נתונים, ואינה מסתמכת באופן בלעדי על פרטי מרשם האוכלוסין. ביחס לנתבע ניתן לו פטור בעבר לאור מגוריו עם הוריו אולם ביחס למועדים הרלוונטיים לא הוצגו ראיות דומות וע"פ נתוני המרשם המנוהל במשרד הפנים, אין זהות בכתובות בין הנתבע לאביו ביחס למועדים הרלוונטיים.

בעדותו לפני ביהמ"ש שב וטען הנתבע כי מאז גירושיו התגורר עם הוריו וכי בשנתיים האחרונות הוא נע ונד בין חברים ומכרים ללא כתובת קבועה. עוד ציין הנתבע כי התובעת פועלת נגדו במסגרת מס' תיקים שונים ולא רק במסגרת תיק זה באופן ההופך את חייו לבלתי אפשריים. בשל מצבו הכלכלי הבהיר הנתבע כי לא יוכל לעמוד בתשלומים לתובעת וכי אין בידיו כל מסמך שיכול לתמוך בטענותיו מעבר לתצהירים שהוגשו על ידו. הנתבע העיד כי לא פעל לשינוי כתובת מגוריו בהתאם לכתובת מגורי הוריו.

דיון ומסקנות-

ס' 28א לחוק רשות השידור התשכ"ה- 1965 קובע חובה על המחזיק מקלט טלוויזיה לשאת בתשלום אגרה שנתית. ס' 29א לחוק קובע חובה על מוכר מקלט לדווח על רכישת המקלט לרשות השידור. תקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה) התשמ"א-1981 קובעות הוראות שונות ביחס לחובת מחזיק במקלט להודיע על החזקתו לרשות, חובת רוכש מקלט טלוויזיה לדווח על הרכישה וחובת מוכר מקלט טלוויזיה להודיע על ביצוע המכר. תקנות רשות השידור (אגרה, פטורים, קנסות והצמדה) התשל"ד-1974 דנה באפשרויות הפטור מתשלום האגרה בתקנה 5 ובין היתר קבעה פטור מקום בו המקלט מוחזק בידי בן משפחתו של המחזיק במקלט טלוויזיה אשר בעדו שולמה אגרה, והוא מתגורר באותו מען. הרציונל העומד מאחורי פטור זה הינו לוודא כי ביחס למקלט טלוויזיה המצוי בהחזקת מס' בני אותה משפחה ניתן יהיה לדרוש מכל אחד מהם לשאת בתשלום האגרה- אולם להבטיח שלא תשולם אגרה בכפל.

אם כך, על מנת שניתן יהיה לחייב מאן דהו באגרת אחזקת מקלט טלוויזיה עליו להיות מחזיק מקלט; הפטורים השונים הקבועים בתקנות הפטור רלוונטיים רק כאשר מתקיים התנאי הבסיסי של החזקה במקלט. אם תנאי הסף אינו מתקיים- אין כלל בסיס לחיוב באגרה (וראו עוד לעניין מטרות האגרה והסייגים לחיוב בע"א 935/00 מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד נ"ו (2) 582)).

עיון בתצהירו של נציג התובעת מעלה כי הזיקה בין הנתבע לקיומו של מקלט טלוויזיה הינה לאחר גירושיו כאשר עד לאותו מועד שילמה גרושתו אגרה ביחס למכשיר הטלוויזיה שנטען שהיה ברשותם. עם זאת, כאמור לעיל, קביעה זו של התובעת אינו מתבסס על דיווח כלשהו כי הנתבע מחזיק במכשיר או על ביקורת בביתו שגילתה קיומו של מכשיר כאמור. למעלה מהאמור, הגם ולא צירף הנתבע העתק מהסכם הגירושין שלטענתו אינו בידיו, צירף תצהירה של גרושתו כי עזב את ביתם טרם הגירושין ולא לקח עימו מטלטלין שהיו שייכים לרכוש בני הזוג עובר לפרדתם.

התובעת הצביעה על המרשם ועל העובדה כי אין זהות בכתובות בין האב והבן כאשר ביחס לאב נרשמה כתובת ברח' אביטל במודיעין החל מיום 18.8.03 ולטענת אב הנתבע כלל לא עבר דירה באותו מועד ונותר להתגורר כל העת ברח' אדיר במודיעין יחד עם הנתבע אשר נותר רשום בכתובת זו. לדבריו התבקש להציג מסמכים המתאימים לטענה אולם בחלוף התקופה אין בידיו מסמכים כאמור שכן עוד בשנת 2008 עבר להתגורר ברח' שני במודיעין. בשנת 2016 גם הנתבע שינה את כתובת מגוריו לרח' שני במודיעין. להשלמת התמונה יש לציין כי אביו של הנתבע העיד כי שילם אגרה בהתאם לדין עד שהיה זכאי לפטור שניתן לניצולי שואה (וראו פרוטוקול הדיון מיום 9.3.20 ובעיקר עמ' 2 שורה 10, עמ' 3 שורה 12).

מהאמור לעיל נראה כי בסיסה של התביעה הינה בהחלטת הרשות כי מעת שעזב הנתבע את בית מגוריו הפך להיות חייב באגרה- וזאת בלא שהוצג ההסבר להחלטה זו והביסוס הראייתי לה. עצם העובדה שהנתבע התגרש ועזב את בית המשפחה אינה הופכת אותו בהכרח לבית אב חדש שעליו לשאת באגרה בהעדר כל ראיה ביחס להיותו מחזיק מקלט טלוויזיה ואין בעובדה שעזב את הבית כדי להוכיח זאת. יתר על כן, הנתבע הציג לתובעת עוד טרם דיון ההוכחות תצהיר מאת גרושתו – שע"פ תצהיר העדות הראשית מטעם התובעת עצמה הייתה המחזיק הרשום במכשיר הטלוויזיה ביחס לתא המשפחתי של הנתבע במהלך נישואיו (!)- כי עזב את הבית ללא רכוש כלשהו. רוצה לומר, ככל והיה במסגרת התא המשפחתי של הנתבע טרם הגירושין מקלט טלוויזיה- הוא נותר בבית אותו עזב. התובעת לא ערערה על האמור בתצהיר אלא ביקשה לראות מסמכים נוספים- כאשר הנתבע הצהיר פעם אחר פעם כי אינו מחזיק במסמכים נוספים, כי אין בידו לאתר מסמכים נוספים וכי בשל היותו נע ונד ללא כל כתובת מסודרת וקורת גג, אינו מחזיק במסמכים כלשהם. נציג התובעת טען כי חיוב הנתבע אינו מתבסס על המרשם (עמ' 7 שורה 26) אולם לא הבהיר כיצד קבעה רשות השידור כי הנתבע מחזיק במקלט מעבר לעובדה כי לאחריו גירושיו נרשם כבית אב עצמאי ומהו הבסיס הראייתי הראשוני לקיומה של רשומה כאמור- ואף אם קיומו של רישום מהווה חזקה לנכונותו, מעת שהציג הנתבע תצהיר התומך בטענה שלא קיבל לידיו את מקלט הטלוויזיה לאחר שעזב את הבית המשותף, ומשלא נטען כי רכש מקלט ודיווח כאמור נמסר לתובעת, הרי שחזקה זו נסתרה והיה על התובעת להבהיר מה הבסיס לטענה כי הנתבע הינו מחזיק.

לעניין זה יוער כי עדותו של הנתבע ועדות אביו היו מהימנות, עקביות והותירו עלי רושם של עדות כנה ואמיתית. הגם שעמדת התובעת הייתה חוסר אמון בסיסי בתצהיר הנתבע (וראו דברי נציג התובעת בפרוטוקול מיום 4.10.21 עמ' 8 שורה 9)- מצאתי כי יש מקום ליתן אמון במצהירים.

משהוצגו לפני תצהירי גרושתו של הנתבע ותצהירו של אביו, אשר אף התייצב לדיון הקודם שנערך במעמד הצדדים ואף העיד לפני ביהמ"ש וחזר על הטענה כי הנתבע התגורר בביתו במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה ולאור הצהרתו של המבקש כי אין בידיו מקלט טלוויזיה בחזקתו, אני סבורה כי הנתבע הרים את הנטל לסתור את טענות התובעת כלפיו כי היה מחזיק במקלט טלוויזיה שלא שולמה בגינו אגרה. וראו והשוו תא"מ 12198-09-11 רשות השידור נ' משה פייסט (26.5.13) שם לא מצא הנתבע להמציא תצהירים ממי שנטען שהתגוררו עימו ושלמו את האגרה.

עדותו של הנתבע הייתה עקבית וברורה. הוא טען כי עד לפני שנתיים התגורר בבית אביו. טענה זו נטענה כאמור גם ע"י אביו של הנתבע ועדותם זו לא נסתרה.

כאמור לעיל, אני סבורה כי התובעת, כמי שע"פ הדין האזרחי, הינה בבחינת המוציא מחברו שעליו הראיה, לא הצביעה על התקיימות הבסיס לחיוב ועל היותו של הנתבע מחזיק כהגדרתו בחוק רשות השידור. וראו לעניין זה גם תא"מ 44271-05-15 רשות השידור נ' ג'אודת נג'ארה (24.1.17) לעניין הטענה כי רישומי רשות השידור מהווים ראיה מוסדית ותחולתם בענייננו לאור האמור לעיל.

סיכומם של דברים-

אני קובעת כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה ולפיכך דוחה את התביעה. התובעת תשא בהוצאות הנתבע בסך 1,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום. הסכום שהופקד ע"י הנתבע בתיק ביהמ"ש יושב לידיו.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ב, 10 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.