1. הבקשה הוגשה ע''י הנתבעים בתיק (אשר יכונו להלן: "המבקשים") לסילוק התביעה אשר הוגשה נגדם על הסף מכוח הוראות תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תש"ד-1984 ( להלן: תקסד''א), בטענה של חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתביעה , כאשר הסמכות , לשיטתם, הינה של בית הדין האזורי לעבודה , כפי שיובהר להלן , או להעביר את התיק לבית הדין לעבודה שהינו כאמור , על פי הנטען , בעל הסמכות הייחודית לדון בתביעה.
2. טיעון נוסף שהמבקשים מעלים בבקשתם הינו שיש להורות על מחיקת התביעה על הסף בשל העדר עילה וכן בשל היות התביעה טורדנית וקנטרנית .
3. התובעת (להלן: "המשיבה") הגישה תשובה לבקשה בה היא מבקשת מביהמ"ש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשים בהוצאות. במסגרת תגובתה , נתנה המשיבה את הסכמתה להעברת ההליך לדיון בפני בית הדין לעבודה , על אף העדר הסכמתה לכך כי אכן בית הדין לעבודה הוא המוסמך לדון בהליך.

הרקע להגשת התביעה :

1. המבקשים , בני זוג , אשר על פי הנטען בכתב התביעה, נטלו מהמשיבה שתי הלוואות , בשני מועדים שונים , לא סילקו אותה , ומכאן הגשת התביעה נגדם.
2. על פי המשיבה , המבקשים נטלו ממנה תחילה הלוואה ע"ס 81,200 ₪ בתאריך 11/6/12 (להלן : "ההלוואה הראשונה") , ולאחר מכן ,הלוואה נוספת ע"ס 12,000 ₪ בתאריך 19/11/14 (להלן: ההלוואה שניה").
3. אחותה של המבקשת נשואה לבנו של מנהל המשיבה , ועל פי טענת המשיבה , המבקשים ניצלו קשר משפחתי זה , בכך שאחותה של המבקשת דיברה אל ליבו של בעלה כדי לשכנע את מנהל המשיבה לתת את ההלוואה למבקשים.
4. המבקשים ביקשו לקבל את ההלוואה הראשונה , כך המשיבה , על מנת שיוכלו לממן רכישת משאית , משאית מס' רישוי 34-311-65 (להלן: "המשאית") שאכן נרכשה בכספי ההלוואה הראשונה , ובהעדר אפשרות לממן את רכישתה דרך מוסד בנקאי, בשל קשייהם הכלכליים . המבקשים הבטיחו כי ההלוואה שנטלו מהמשיבה תיפרע מהרווחים שהם יפיקו מהפעלת המשאית.
5. לימים החליטו המבקשים "לשדרג" את המשאית שרכשו בהלוואה הראשונה , מכרו את המשאית תמורת הסך של 59,000 ₪ , ופנו למשיבה אשר הלוותה להם את ההלוואה השנייה , לצורך רכישת משאית אחרת , חדשה יותר , וכך אכן נעשה.
6. המבקשים לא פרעו את ההלוואות שניתנו להם , גם לא את חלקן ,בין אם הראשונה ובין אם השנייה , ועל כן , כך המשיבה , הוגשה תביעה זו.
7. שווי שתי ההלוואות , משוערך נכון למועד הגשת התביעה עומד על סך 165,872 ₪ ,הוא סכום התביעה.
8. המבקשים , וכפי שצויין לעיל, טוענים כי בית משפט זה איננו מוסמך לדון בתביעה , מבחינת המהות , וכי הערכאה המוסמכת לכך הינה בית הדין לעבודה.
9. הבקשה הוגשה בלא שצורף לה תצהיר מטעם המבקש מס' 1 לאימות העובדות הנטענות בה ,כל שצורף זה תצהיר מטעם המבקשת מס' 2.

טענות המבקשים בתמצית :

1. באשר לסמכות העניינית לדון בתביעה , טענת המבקשים היא , שמדובר בהלוואה שניתנה למבקש מס' 1 , במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו בינו לבין המשיבה, כאשר הוא הועסק אצל המשיבה החל מחודש 5/2012 ועד חודש 7/2015 עת פוטר מעבודתו. המבקשים צירפו תלושי שכר של המבקש אצל המשיבה לבקשתם.
2. פיטוריו של המבקש מעבודתו אצל המשיבה , כך המבקשים התבצעו כתוצאה מכך שנישואיה של אחותה של המבקשת מס'2 ובנו של מנהל המשיבה עלו על שרטון , והתנהלו ביניהם הליכים משפטיים .
3. במסגרת אותם הליכים , הוטלו צווי עיקול אצל המשיבה לבקשת אחותה של המבקשת מס' 2 .
4. לטענת המבקשים המשאית נרכשה על ידי המשיבה ולצרכיה,כי מעולם היא לא הייתה בבעלותם וכראיה לכך , הם צירפו לבקשתם את חשבונית המס של רכישת המשאית ועליה מתנוסס שמה של המשיבה דווקא.
5. לטענת המבקש , טרם קליטתו לעבודה בשורות המשיבה, הוא עבד בתחום ההובלות כעצמאי והיה לו חוג לקוחות, הוא הצליח לצבור מוניטין רב שנים בתחום , ואת הידע ,המוניטין וחוג הלקוחות הוא העביר למשיבה אשר הגדילה את הכנסותיה עקב כך.
6. בגין העברת המוניטין , וכאקט של הערכה , כך המבקש מס' 1 , בעת מכירת המשאית הורתה המשיבה לרוכש המשאית להעביר את כספי המכירה ע"ס 59,000 ₪ לידיו של המבקש מס' 1 .
7. בשל זהות הצדדים, וקיומם של יחסי עובד מעביד ,טוענים המבקשים להעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתביעה , להורות על סילוק התביעה על הסף , או העברת הדיון לבית המשפט המוסמך "בית הדין לעבודה" בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 .
8. לטענת המבקשים במקרה דנן , מאחר וסמכות בית הדין לעבודה נקבעת בהתאם לזהות הצדדים וזהות העילה , הרי שגם במקרה דנן , עסקינן בתביעה שבין עובד לבין מעביד ועילת התביעה נובעת מאותם יחסי עובד מעביד , להשבת כספים שניתנו לו במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים.
9. באשר לתביעה נגד המבקשת מס' 2 ,הרי שהנ''ל טוענת כי היא עובדת כספרית , לא היה לה ואין לה כל קשר , בין אם ישיר ובין אם עקיף , למשיבה, מלבד היותה אחותה של גב' אתי פורקוש , כלתו לשעבר של מר אשר פורקוש מנהל המשיבה.
10. המבקשים טוענים כי בניגוד לטענת המשיבה, היא מעולם לא העמידה להם כל הלוואה לרכישת המשאית, והראיה לכך היא העדר מסמך או הסכם הלוואה או ראשית ראיה למתן אותן הלוואות.
11. לשיטתם של המבקשים , כפועל יוצא מהאמור לעיל, יש לדחות את התביעה כנגד המבקשת מס' 2 בשל העדר יריבות , מאחר והיא לא עבדה אצל המשיבה.
12. נוסף על האמור לעיל, המבקשים טוענים כי יש להורות על סילוק התביעה נגדם על הסף מחמת העדר עילה מוצדקת לפתיחת ההליך , על עילה שלא נולדה ואף טוענים כי המשיבה היא זאת שחייבת כספים למבקש מס' 1, בשל חוסר בתשלום מלוא זכויותיו הסוציאליות המגיעות לו לפי דין בעקבות העסקתו בשורותיה.
13. בהתייחס לטענה לסילוק על הסף בשל היות התביעה קנטרנית וטורדנית, המבקשים טוענים כי מדובר בתביעה "נקם" ולא יותר, שהוגשה בעקבות הסכסוך הקיים בין אחותה של המבקשת לבין בנו של מנהל המשיבה.
14. טענה נוספת שהמבקשים העלו הינה טענת השיהוי בהגשת התביעה. התביעה הוגשה חודשיים וחצי טרם מועד ההתיישנות , ובכך גרמה לשינוי לרעה במצבם של המבקשים בעקבות התנהגות בלתי ראויה ואף ניצול חולשתם והיותם אנשים פשוטים המתפרנסים בדוחק.
15. כמו כן, המבקשים טוענים כי המשיבה הציגה מצג ממשי של מחילה או ויתור על זכות זו כאשר מנהלי המשיבה התנו המשך ההליך דנן, בהמשכם של הליכים משפטיים אחרים שמתנהלים בין הצדדים ובני משפחותיהם.

טענות המשיבה

1. המשיבה טוענת כי הסמכות העניינית נתונה לביהמ"ש השלום, אך למען היעילות היא איננה מתנגדת להעברת הסמכות לבית הדין לעבודה.
2. לפי המשיבה, לא התקיימו בינה לבין המבקש יחסי עובד מעביד , אלא, נערך "סידור" שאפשר למבקש מס' 1 , נהג הובלות עצמאי, להשתמש במשיבה כמעין צינור לניהול הכנסותיו מעסקו הפרטי, בשל מצבם הכלכלי הסבוך של המבקשים , שמנע מהם לנהל עסק או להוציא חשבוניות.
3. לטענת המשיבה , עקב הסתבכות כלכלית של המבקשת מס' 2 בעסק של מספרה שהיא ניהלה, נפגע גם עסקו של המבקש מס', ועקב כך נעשתה פנייתם אל המשיבה , בתיווכם של כלתו ובנו של מנהל המשיבה, לסייע להם , כאמור , כדי שיוכלו לנהל את ענייניהם העסקיים והכספיים .
4. לטענת המשיבה , המשכורת שהמבקש מס' 1 קיבל ממנה , הייתה , בפועל, סכום המשתנה מחודש לחודש , ושהיווה את ההפרש בין הכנסות המבקש מס' 1 מהמשאית לבין ההוצאות והתשלומים של מסים וכיו"ב שלקחה על עצמה המשיבה לבצע במקומו מול הלקוחות.
5. המשיבה טוענת שאינה חברת הובלות . לא שררו בין הצדדים יחסי עובד מעביד ומכל מקום, אין מדובר בתביעה שעילתה ביחסי עבודה כדרישת החוק.
6. המשיבה מפנה בתשובתה להעדר תצהיר מטעמו של המבקש מס' 1 לתמיכה בטענותיו העובדתיות , כאשר לבקשה צורף תצהיר מטעם המבקשת מס' 2 בלבד , ואשר תמך בחלק מזערי מהעובדות שנטענו בבקשה .
7. שלל הטענות שהועלו בבקשת המבקשים, לשיטתה של המשיבה אינן מתאימות לשלב הדיוני בו נמצא תיק זה , מקומן בכתב ההגנה , הליכים מקדמיים או בשלב ההוכחות.

דיון והכרעה

סילוק על הסף בשל חוסר סמכות עניינית

1. הנושא הרא/שון שיש לדון בו הוא אכן שאלת הסמכות העניינית , ולאיזה בית משפט מוענקת הסמכות לדון בתיק דנן.
2. המשיבה בתגובתה , וכפי שצויין לעיל , נתנה את הסכמתה להעברת ההליך לבית הדין האזורי לעבודה , אך האם יש בהסכמה זו כדי להקנות סמכות לבית המשפט מבחינת העניין, מקום בו הוראות הדין אינן מקנות את אותה סמכות?
3. הסכמת המשיבה להעברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה איננה מעלה ואיננה מורידה , ואין בה כדי להקנות סמכות לבית המשפט , כאשר החוק איננו מקנה את אות סמכות.
4. מכוח עיקרון החוקיות, הסכמת המשיבה להעברת הדיון לבית הדין , אינה מקנה לו את הסמכות לדון בתביעה דנן.
5. ראה פסק הדין בענין בג"צ 38/6016 לוי נ' בית הדין הרבני, פ"ד מח) 4), 591 עמ' 617 נקבע כי:

"במקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו; החוק הוא שנתן והחוק הוא שיקבע וייקח. ואם הסכמה מפורשת אין בה כדי להעניק סמכות - ונזכור שסמכות היא אבן-הראשה- הסכמה מכללא והשתק ומניעות לא כל שכן שאין בכוחם להעניק סמכות. השתק ומניעות וויתור עשויים לשמש תחליף להסכמה, אך אין בכוחם לכסות על חוסר סמכות."

1. העברת הדיון לבית הדין לעבודה על סמך הסכמת המשיבה, מטעמי יעילות, אינה רלוונטית בנסיבות העניין וגובר עליה עיקרון החוקיות.
2. הוראות סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה , תשכ''ט- 1969 ( להלן: חוק בית הדין לעבודה) ,קובעות את גדר הסמכות של בית הדין לעבודה כדלהלן:

"בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) " .

1. באשר לסמכות העניינית, העיקרון הבסיסי שהוחל בעניין זה הוא שמחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה. בעניין זה ראו ע''א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנס סוליושנס) בע''מ נ' ליפקונסקי , פורסם בפד''י נ''ט(3) , 497 , עמ' 508.
2. תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לבין הערכאות אזרחיות, בהתאם להוראות הסעיף הנ''ל בחוק בית הדין לעבודה , מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים ‏- היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק או חליפיהם; מבחן העילה ‏- האם העילה נובעת מיחסי עבודה; מבחן העילה שהוחרגה - האם התביעה מבוססת על עילות נזיקיות שאינן בסמכות ביה"ד לעבודה ( בעניין זה ראו רע''א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס ( פורסם בנבו) (להלן: "עניין רוחם").
3. לכאורה, מעיון בתלושי השכר אשר צורפו לבקשה, נראה לכאורה כי המבקש מס' 1 הועסק אצל המשיבה כשכיר, ואין כל אינדיקציה לאותו "סידור" נטען ע''י המשיבה.
4. בענייננו, השאלה העולה היא האם עסקינן בתביעה שבין עובד למעביד הנובעת מיחסי העבודה ביניהם . גם אם נצא מנקודת המוצא כי אכן עסקינן בעובד ומעביד לשעבר , עדיין , אין בכך כדי להקנות לבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בתביעה ויש לבחון האם עילת התובענה נעוצה ביחסי העבודה.
5. על פי ההלכה הפסוקה , קביעת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה איננה נקבעת על פי פירוש מילולי ודווקני של הוראות החוק או על פי זהות הצדדים להליך, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בסכסוך הוא בית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין ( בעניין זה ראו לדוגמא את ע''ע(ארצי) 625/08 מירב תותי אשבל נ' הראל חברה לביטוח בע''מ ( פורסם בנבו) ) (להלן: "עניין תותי אשבל")).
6. כדי שעילת התביעה תקנה סמכות לבית הדין לעבודה, נדרש שהיא תהיה קשורה ליחסי העבודה , עילה במובנה הרחב, תוך איתור הרכיב הדומיננטי במחלוקת שבין הצדדים על פי הנטען בכתב התביעה. זאת בשונה ממבחן הסעד שבערכאות האזרחיות על-פיו הולכת הסמכות העניינית אחר הסעד ולא על פי מהות הסכסוך .

( בעניין זה ראו ע''ע(ארצי) 687/05 אלי גור נ' מפעלים כימיים בע''מ (פורסם בנבו) ( להלן: עניין אל גור) וכן פסק הדין בעניין תותי אשבל , שם , עמ' 513)

1. עניינה של התביעה דנן, הוא חיוב המבקשים בהחזר כספי הלוואה שהם נטלו מהמשיבה, הלוואה שניתנה בשל אותה קירבה משפחתית בין הצדדים , ושניתנה למבקשים לשימושם האישי.
2. על פי טענת המבקשת בכתב התביעה , הרי שההלוואה הראשונה ניתנה למבקשים לצורך רכישת משאית על ידם לצרכיהם האישיים , טענה המנוגדת לטענת המבקשים אשר לא גובתה בתצהיר, אך לבקשה צורף רישיון המשאית המעיד על בעלותו של המבקש מס' 1 במשאית עוד מיום 12/6/12.
3. יחד עם זאת, המשיבה צירפה מסמך מהבנק שלה המעיד אף הוא על העברת סכום של 12,000 ₪ (ההלוואה השנייה להגדרתה) לכיסו של המבקש מס' 1 . יובהר כי גם סכום זה המבקש הכחישו בכלליות ואף הכחשה זו לא גובתה בתצהיר מטעמו של המבקש מס' 1
4. מכל מקום, שתי ההלוואות ניתנו במסגרת הזמן שבו המבקש מס' 1 היה מועסק בשורותיה של המשיבה , לכאורה, לכן נותרה בפנינו השאלה לקבוע את מעמדם של "הלוואות" אלה, ככל שניתנו, בחיק מערכת היחסים שהתקיימה בין הצדדים.
5. על פי הפסיקה הנוהגת , על מנת שהלוואה תהווה עילת תביעה במסגרת יחסי עובד מעביד יש להוכיח כי ההלוואה הינה חלק מתנאי העבודה של העובד, לדוגמה: הטבות שכר במסגרת הלוואה הניתנת ללא ריבית ריאלית ( ראו ע''א 4506/91 צבי אהרוני נ' א.ש.ת. כספים בע''מ ( פורסם בנבו) ).
6. בענייננו, טענה זו לא נטענה וממילא לא הוכחה.
7. הסכום שהמבקש מס' 1 הודה כי הוא קיבל אותו מהמשיבה , אותו סך של 59,000 ש''ח ,בנסיבות שנטענו על ידו , איננו נכנס למסגרת ההגדרה של הטבת שכר כלשונה של הפסיקה שלעיל.
8. המבקשים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם, להראות כי מהות העילה או מהות העניין, הם במסגרת הסמכות של בית הדין לעבודה , וכל טענתם היא שדי בכך שאותן הלוואות ניתנו במהלך היות המבקש מס' 1 עובד של המשיבה , כדי להקנות סמכות לבית הדין לעבודה , אך לא היא.
9. לאור האמור לעיל , דין טענת המבקשים לעניין הסמכות העניינית להידחות , וכך אני מורה.

אי צירוף תצהיר :

1. בטרם אדרש ליתר טענות המבקשים אתייחס לעובדת העדר תצהיר של המבקש לתמיכה לעובדות הנטענות בבקשה.
2. בבקשה דנן , נכללו טענות עובדתיות רבות , שלא נתמכו כלל בתצהיר , ושהמקום להעלאתן , כך נראה , הוא במסגרת בירור ההליך לגופו ,ולא במסגרת דיון בטענות הסף.
3. די באי צירוף תצהיר לאימות העובדות , כאמור , כדי להביא לדחיית הבקשה ככל שחלקה העיקרי מבוסס על טענות אלה. אי צירוף תצהיר לבקשה, בנסיבות דנן, הינו עניין מהותי ולא טכני, כך שהעדר צירופו בלבד, משמיט את הבסיס לבקשה , ומנימוק זה , כפי שצוין לעיל , דין הבקשה דחייה גם מנימוק זה.

סילוק על הסף מחמת העדר יריבות , היעדר עילה ותביעה קנטרנית וטורדנית:

1. על מנת לקבוע קיומה של יריבות וקיומה של עילת תביעה , הרי שהדבר נבחן על פי הנטען בכתב התביעה , כך שבהנחה והתובע יוכיח את כל העובדות הכלולות בתביעתו, יהא זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו. "זהו שלב של בדיקה טכנית – פורמלית של כתב התביעה, שבו לא מתעוררת שאלה של נטל הוכחה או של מידת הוכחה. די בכך שהתובע יראה על פני כתב התביעה כי בידיו עילה ( בעניין זה ראו ע''א 2967/95 מגן וקשת בע''מ נ' טמפו תעשיות (פורסם בפד''י נא(2) , עמ' 312) ) .
   
2. על מנת לקבוע העדר קיומה של עילת תביעה או העדר יריבות , נדרש כי הדבר , יעלה באופן ברור מכתב התביעה. (ראו לעניין זה ע''א 76/86 ד''ר יוסף פיישטין נ' ה.ש. מלונות בע''מ ( פורסם בפד''י מג(3) ,עמ' 124 ) שם נקבע כי די בקיומו של ספק בדבר האפשרות שהתובענה תתקבל כדי לדחות בקשה לסילוק על הסף.

ראו גם ע"א 35/83 לאה חסין נ' רחל פלדמן, ( פורסם בפד''י ל''ז(4) , 721 , עמ' 724 ) שם נקבע כי :

"טעמו והגיונו של הכלל בדבר המחיקה על הסף בהעדר עילה, כמו גם טעמה והגיונה של ההלכה בעניין זה, הם שהעדר העילה - או העדר היריבות - צריך להיות ברור וגלוי מכתב הטענות עצמו, ודי בספק בעניין זה כדי להכשיל בקשת מחיקה על הסף"

1. אני סבורה, כי די בכך שהמבקשים הציגו גרסה עובדתית נגדית לזו של המשיבה, על מנת להפריך את טענותיהם בדבר העדר יריבות והעדר עילה.
2. כן, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים בדבר היות התביעה קנטרנית או טורדנית או כי התביעה הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, מאחר ומדובר בטענות שנטענו ע"י המבקשים באופן כללי בלא שהוצגה ולו ראשית ראיה מצד הנתבעת כתמיכה בהן. אין בטענה הכללית שהתביעה מבוססת על טענות "נקם" כשלעצמה כדי לבסס טענות אלה ו/או להסביר את "המניע" ו/או את חוסר תום ליבה של המשיבה בהגשת התביעה.
3. טענות המבקשים בכתב ההגנה , לפי מהותן , הן טענות הגנה קלאסיות , הכוללות טענות עובדתיות שיש לבררן בטרם הכרעה במחלוקת בין הצדדים.

סילוק על הסף מחמת שיהוי:

1. התביעה דנן הוגשה לתביעת החזרת שתי הלוואות שהמבקשים נטלו , על פי הנטען בשנת 2012 ו2014 , כאשר עיתוי הגשת התביעה היה קרוב מאוד להתיישנות התביעה , למצער לגבי ההלוואה הראשונה , ובשיהוי של מספר שנים לגבי ההלוואה השניה.
2. האם יש בשיהוי זה כדי להביא למחיקת ההליך על הסף?
3. באשר לטענת השיהוי , סוגיה זו נדונה בהרחבה ע''י בית המשפט העליון בתיק

ע''א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוולת''ב ירושלים , כב' השופטת , כתוארה דאז , א.פרוקצ'ה ,(פד''י נ''ז (5) 433 וכן פורסם בנבו) שם נקבעו הדברים הבאים:

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם ............ קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים."

ראו גם ע''א 4352/15 דניאל קורן נ' עו''ד הראל ואח' ( פורסם בנבו):

"השתהות המבקשים בהגשת תביעתם , סיבכה את והרחיבה את המחלוקת בין הצדדים .....

אם התביעה הייתה מוגשת בזמן אמת ולא בשיהוי רב , מן הסתם הייתה מתבצעת השבה של הכספים ששולמו על חשבון הרכישה , אך כעת ומספר לא מבוטל של שנים לאחר ההפרה הנטענת , עולות שאלות נוספות בהקשר ההתחשבנות הכספית בין הצדדים , בין אם השבת הכספים ששולמו בהתאם לחוזה המכר , ובין אם לעניין דמי השימוש הראויים שיתכן והמשיבים יחוייבו לשלמם בגין תקופת החזקה בדירה ."

ראו גם פסק דינה של כב' הנשיאה חיות בתיק ע''א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע'מ נ' ספריית יפת ( פורסם בנבו) שם קיבל העליון ערעור על פסק דין של המחוזי שדחה תביעה מחמת השיהוי בהגשתה:

"על כן, ככלל, אין להטיל על התובע את הנטל הראשוני להצדיק את הגשת התביעה במועד שהוגשה, ככל שהתביעה טרם התיישנה, והנתבע הוא זה שעליו הנטל להצדיק מדוע יש לסלק את התביעה מחמת ההשתהות בהגשתה. מסקנה זו נכונה ביתר שאת בענייננו משעה שבית המשפט לא אפשר לחקור את העדים באשר לקשיים הכלכליים שאליהם נקלעו סולומון והחברה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 16.9.2013, בעמ' 70, 81, 82), ואשר בעטיים לטענת המערערת הוגשה התביעה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות. חרף זאת קבע בית המשפט כי אין בקשיים אלה כדי להצדיק את ההשתהות בהגשת התביעה (עמ' 46 לפסק הדין). שנית, התביעה דנן אמנם הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות אך ספק אם המשיבים עמדו בנטל להוכיח כי המערערת זנחה את זכות התביעה העומדת לה. לשם כך נדרש כידוע להוכיח "מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו [...] טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה" (עניין עץ החיים, בעמ' 446)."

ובהמשך היא מציינת את הדברים הבאים:

"סוגית היחס שבין ההתיישנות הסטטוטורית ובין השיהוי בהגשת התביעה כעילה לדחייתה, נדונה בהרחבה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003) (להלן: עניין עץ החיים) .......

...... מטעמים אלו נפסק כי "הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין" (עניין עץ החיים, בעמ' 448) וכי דחייתה של תביעה אזרחית מחמת שיהוי בהגשתה תיעשה במקרים חריגים בלבד שבהם מלבד ההשתהות בהגשת התביעה הוכיח הנתבע קיומם של שני תנאים נוספים: (1) כי השיהוי בהגשת התביעה מבטא ויתור על זכויות התובע; (2) כי מצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה (ע"א 5574/09 קזל נ' קרן קיימת לישראל, בפסקה 23 (16.11.2011) (להלן: עניין קזל); ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, בפסקה 33 (26.10.2009) (להלן: עניין סולימאן); ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 70-69 (2003) (להלן: עניין צימבלר)). תנאי נוסף הנזכר בפסיקה בהקשר זה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד המשתהה בהגשת התביעה (עניין סולימאן, שם) אך צוין כי "במסגרת בחינת תום-הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, ואם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה" (עניין עץ החיים, בעמ' 447). עוד נפסק כי גם בהתקיים תנאים אלו מסור לבית המשפט שיקול דעת באשר למשמעות שיש להעניק לרכיב השיהוי בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו ובאשר "לנסיבות המקרה בהן יש מקום לקבל טענת שיהוי" (עניין קזל, בפסקה 23 וההפניות הנזכרות שם). בהקשר זה על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את "האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי" (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בפסקה 19 (21.2.2007); עניין סולימאן, שם)."

.

1. גם אם אצא מנקודת המוצא כי המשיבה השתהתה יתר על המידה בהגשת תביעתה זו , האם בהתאם למבחנים ולקריטריונים שנקבעו בפסיקה , וכפי שצוטט בהרחבה לעיל , יש כדי לחרוץ את גורל התביעה?
2. נקודת המוצא, על בית המשפט לנהוג בבקשות לסילוק על הסף בטרם דיון ענייני בתובענה "בזהירות רבה ולהשתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983); ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 672-671 (1986); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות [פורסם בנבו] (4.6.2007). זאת מבלי לגרוע, כמובן, מחובתו של בית המשפט לעשות כן במקרים המתאימים.  (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה [פורסם בנבו] (24.3.2008) ).

1. מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעי דרסטי , וגישת הפסיקה  בסוגיה זו היא ,כי פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הוא לעולם עדיף , ורצוי שבית המשפט יברר תמיד דיון ענייני בפלוגתא, על פני פתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 50/89, פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אליתה, פ"ד מה(4) 18(8.7.1991) פס' 13-14)). גישה זו, יחד עם זכות הגישה לערכאות אשר זכתה למעמד חוקתי, הביאה למגמת צמצום הפרשנות הניתנת בפסיקה לטענות בדבר התיישנות (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון, ירושלים [פורסם בנבו] (22.6.2008); רע"א 901/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל [פורסם בנבו] (19.9.2010(.
2. סילוק על הסף מחמת טענת שיהוי בתקופת ההתיישנות נחשב גם כסעד דרסטי למניעת זכות גישתו של מתדיין לערכאות. השתהות בהגשת התביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט.
3. שיהוי בתקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לערכאות משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי .

לביסוס טענת שיהוי יש להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה. לעיתים, הוסף אף תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פד"י יח(1) 47, 53; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פד"י מה(3) 749, 755-6).

1. לא שוכנעתי בשלב מוקדם זה כי המשיבה זנחה את תביעתה באופן שהוביל את המבקשים לשנות את מצבם לרעה. טענתם של המבקשים כי יש ב"אמירותיהם" של מי מטעם המשיבה משום כוונה לזנוח את תביעתה, איננה מספיקה לביסוס "כוונה לזנוח" כנדרש להוכחת טענת השיהוי, במיוחד לא בשלב מקדמי זה של הדיון , הוסף לכך שאותה טענה נטענה בעלמא ולא אומתה בתצהיר מטעם המבקש מס' 1.
2. אוסיף ואציין, כי טענת המבקשים באשר לנזק הראייתי שנגרם להם בשל השיהוי בהגשת התביעה , גם היא נטענה בעלמא מבלי שצוין מה הוא אותו נזק ראייתי שנגרם וכיצד זה רלוונטי להכרעה בתביעה ובשאלות המהותיות נושא התביעה . דומה , אם כן , כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה הם שינו מצבם לרעה, כדבר המצדיק את דחיית התביעה מפאת שיהוי , כבר בשלב הזה.
3. כן, לעניין "תום הלב" של המשיבה הנני סבורה כי לא ניתן בשלב מוקדם זה, לקבוע מסמרות בדבר רק בהסתמך על טענותיהם של המבקשים, ודאי לא באופן שיביא לדחיית התביעה על הסף מחמת שיהוי.
4. לאור כל האמור לעיל , דין הבקשה דחיה על כל רבדיה, וכך אני מורה.
5. בנסיבות העניין משנדחתה הבקשה, יישאו המבקשים בהוצאות המשיבה בגין דחיית הבקשה על סך של 4,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.
6. כתב ההגנה יוגש תוך 30 יום מהיום.
7. התיק ייקבע למעקב אחר הגשת כתב ההגנה בהתאם לאמור לעיל.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"א תשרי תש"פ, 10 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.