1. לפני תביעה ותביעה שכנגד.

בכתב התביעה, על סך 31,520 ₪, נטען בתמצית כדלקמן:

1. הנתבע הפר הסכם שכירות שחתם עם התובע, כשלא שילם במועד את דמי השכירות. הנתבע לא פינה את הנכס ולא שילם חובו, כולל הוצאות חשמל.
2. סכום התביעה כולל סך 7,000 ₪ בגין דמי השכירות, 800 ₪ בקשר לחשמל, 18,720 ₪ בגין הנזקים שהותיר הנתבע בנכס ו-5,000 ₪ כפיצוי בגין שני חודשי שכירות.

בכתב התביעה שכנגד (ובכתב ההגנה לתביעה העיקרית), על סך 33,000 ₪ (התובע שכנגד/הנתבע מציין כי סכום התביעה האמיתי הוא 44,342 ₪, וכי הסכום הופחת מטעמי סמכותו של בית המשפט), נטען בתמצית כדלקמן:

1. הנכס נשכר לשם הפעלת חנות בגדים, בחוזה לארבע שנים. דמי השכירות החודשיים לשנתיים הראשונות היו 2,000 ₪ ולשנתיים הבאות – 2,500 ₪.
2. הנכס לא היה ראוי לשימוש והנתבע השקיע בו עשרות-אלפי שקלים (עבודות חשמל, ריצוף, שיפוץ כללי, גבס וזכוכית), וכן השקיע בריהוט, שילוט, מצלמות ורמקולים ובציוד לתליית בגדים (סה"כ 69,200 ₪).
3. הנתבע שילם סך 46,000 ₪ כדמי שכירות עד שגורש מהנכס (נטען כי התובע עמד על קבלת תשלום במזומן כדי להמנע מתשלומי מס) – ופינויו מהנכס היה במפתיע, כשגילה שהתובע נעל את החנות בשרשראות ברזל.
4. להערכת הנתבע, נזקיו מוערכים בסך 200,000 ₪.
5. בדיון חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם.
6. התובע טען כי הנתבע הבטיח לשלם השכירות שוב ושוב, אך לא עשה כן – וטען כי הנתבע הוא שיזם את עזיבת הנכס. לטענתו, סירב לתת לנתבע קבלות על שמה של אשתו (של הנתבע).
7. הנתבע חזר על טענותיו, כאמור, ואשתו העידה כי היא ששילמה לתובע וכי זה לא נתן לה קבלות על התשלומים שבוצעו.
8. לבד מהעדויות בעל פה הוגשו לעיון בית המשפט המסמכים הבאים:

מטעם התובע הוגשו תמונות הנזק לנכס, מכתב דרישה מיום 5.2.19 מעורך הדין של התובע (דרישה לחוב דמי שכירות וחשמל בסך 7,800 ₪), הצעת מחיר לעבודות השיפוץ (ללא תאריך, על סך 18,720 ₪), וחוזה השכירות.

מטעם הנתבע הוגשו חשבוניות על עבודות שבוצעו בנכס ותצהיר תמיכה בכתב ההגנה.

1. מצאתי לדחות הן את התביעה והן את התביעה שכנגד.
2. אין מחלוקת באשר לעצם ההסכם שנחתם בין הצדדים ושצורף כנספח לכתב התביעה.

על פי הסכם זה, שנחתם ביום 18.3.17, היה על הנתבע לשלם דמי שכירות שנתיים בסך 24,000 ₪ (הנתבע מאשר כי דמי השכירות בשנה הראשונה, ובזו שלאחריה, עמדו על סך 2,000 ₪ לחודש). מהתרשומת שעל גבי ההסכם עולה כי במהלך שנת השכירות הראשונה קיבל התובע מהנתבע סך 17,000 ₪, ובתחילת שנת השכירות השניה – 2,000 ₪ נוספים. התובע, ברישומיו, זקף את התשלומים כולם על חשבון השנה הראשונה וציין כי נותרה יתרת חוב של 5,000 ₪.

1. מכתב הדרישה שנשלח מטעם התובע, לקראת סוף השנה השניה, מציין כי יתרת החוב בגין דמי השכירות והחשמל היא בסך 7,800 ₪. בכתב התביעה ציין התובע כי סכום זה מורכב מסך 7,000 ₪ בגין דמי השכירות וסך 800 ₪ בקשר לחשבון החשמל.
2. כמפורט לעיל, לא צורפו ראיות באשר לחוב החשמל, ומהאמור לעיל משתמע כי התובע קיבל מהנתבע סכומים נוספים – שכן יתרת החוב לכל התקופה ממרץ 2017 ועד פברואר 2019 מלמדת כי לבד מיתרת החוב שנצברה ביחס לשנה הראשונה (5,000 ₪) נותר חוב של חודש דמי שכירות אחד בלבד.
3. מכאן, כי התרשומת על גבי הסכם השכירות לא משקפת את מלוא התשלומים שבוצעו על ידי הנתבע, והדבר עולה בקנה אחד עם עדות הנתבע ורעייתו ביחס לנסיבות התשלומים שבוצעו לתובע.
4. באשר לנזקי התובע – צורפה הצעת מחיר, כאמור (ותמונות), אולם אלו לא נושאים תאריך ולא הוצגו ראיות נוספות מהן ניתן ללמוד, במידת הוודאות הנדרשת, על הקשר בין האמור בהצעת המחיר ובין מצבו הממשי של הנכס בעת שהנתבע עזב אותו.
5. מצד שני, גם הנטען בכתב התביעה שכנגד לא מבוסס דיו. התובע שכנגד מציין כי הוא "מעריך" את נזקיו בסך 200,000 ₪, לבד מהציוד שנותר בנכס (ס' 37 לתצהיר התמיכה בכתב התביעה שכנגד). החשבוניות שצורפו התייחסו להשקעה שבוצעה בנכס עם הכניסה אליו ועם תחילת הפעלתו כחנות, אולם המחלוקת בקשר אליה טוען התובע שכנגד כי נגרמו לו נזקים היתה כמעט שנתיים לאחר מכן – ובקשר לנזקים אלו לא הוצגו ראיות כלל.
6. ברע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדין קבע בית המשפט העליון:

"בהקשר לכך נקבע בפסיקת בית משפט זה כדלקמן:

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט [...] תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין [...] על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי." ... (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809-808 (1981) ... ; ראו גם ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)).

1. שני התובעים, התובע בתביעה העיקרית והתובע שכנגד, כשלו בהוכחת נזקיהם מקום בו יכלו לעשות כן – ומכאן, כי דין שתי התביעות להדחות.
2. התובע לא הציג ראיות באשר להפרת ההסכם על ידי הנתבע, שנטען כי נותר חייב בגין שכר דירה וחשבון חשמל (וכאמור, הראיות שהציג מלמדות כלשעצמן כי אינן מלאות ואינן משקפות את מלוא התמונה), ולא הציג ראיות מספקות באשר לנזקים שנטען כי נגרמו לנכס. ממילא כי נוכח כך אין התובע זכאי לפיצוי בגין הטענה להפרת ההסכם.
3. התובע שכנגד לא הציג ראיות באשר לנזקים שנטען שנגרמו לו כתוצאה מטענתו הנגדית להפרת ההסכם על ידי התובע-הנתבע שכנגד, וציין במפורש כי הסכומים שננקבו הם בגדר הערכה בלבד, דהיינו – ניחוש מושכל, שאין די בו כדי שייפסק על בסיסו פיצוי בבית המשפט.
4. התוצאה, כאמור, כי התביעה והתביעה שכנגד נדחות שתיהן.

במצב דברים זה – אין צו להוצאות.

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"א אלול תשפ"א, 29 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.