1. בפניי ערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן – הוועדה)) בתיק ערר מספר 430/16 מיום 24.2.19. בהחלטה נדחה ערר שהגישה המערערת על החלטה לדחות השגה שהגישה, ביחס לחיוב ארנונה שהושת עליה בגין נכסים מספר 30074-014-000-0010, ומספר 30074-014-000-0044 (להלן – הנכסים), המצויים ברחוב אגריפס 8 ירושלים.

2. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים על רקע החומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור. אעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.

3. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לתחולתה של הוראת סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] על העניין. הן בהשגה, הן בערר והן בהליך שבפניי, טענה המערערת כי היא הוקמה בחודש ינואר 2014 לשם ניהול מסעדה בנכסים. לשם כך, על פי הטענה, נשכרו הנכסים מן הבעלים, בהסכמים מן החודשים פברואר ויולי 2014. המערערת טוענת כי החלה בשיפוץ נרחב במתחם. לטענתה, סמוך לאחר שהחלה בהחלפת המרצפות בחצר המסעדה, קיבלו בעלי מניותיה צו הפסקת עבודה ממחלקת הפיקוח של עיריית ירושלים (להלן – העירייה). המערערת טוענת כי לאחר מכן התברר כי גם את עבודות הפנים במסעדה לא תוכל להמשיך, נוכח אי התאמות בתכנון האדריכלי של המערערת לעומת זה של הבעלים. במצב זה נפסקו לטענת המערערת באופן מוחלט עבודות השיפוץ במסעדה. על יסוד תיאור זה, טוענת המערערת לתחולת סעיף 330 לפקודת העיריות, הקובע בתנאים מסוימים פטור מארנונה ביחס לבניין שנהרס או ניזוק.

4. במוקד הדיון מצויה דרישה שבסעיף 330(3), בדבר מסירת הודעה בכתב לעירייה על ידי המחזיק. ועדת הערר דחתה טענה עובדתית שהעלתה המערערת, בדבר הודעה שמסרה עוד בשנת 2014. במקרה זה לא מתקיימות הנסיבות החריגות העשויות להצדיק התערבות בממצא עובדתי כגון זה. יוער, כי בנקודת הזמן הנוכחית אין עוד מחלוקת כי המערערת מסרה הודעה בכתב לעירייה ביום 25.5.15, וכי תקופת החיוב שהושת עליה מסתיימת באותו יום.

5. נותר לדון בטענה בעלת אופי משפטי שמעלה המערערת, והיא כי יש לקבוע כי הוראת סעיף 330 לפקודה חלה, נוכח הידיעה בזמן אמת של מחלקה אחרת בעירייה, אודות המתרחש בנכס. טענה זו לא ניתן לקבל. נושא זה נדון בפסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 867/06 עיריית חיפה נ' דור אנרגיה בע"מ (17.4.2008). פסק דין זה סב על פירושם של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, הקרובים במהותם ובמיקומם לסעיף 330. המערערת נסמכת בעיקר על פסק דינו של כב' השופט י' דנציגר באותה פרשה. פסק דין זה מבוסס על חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית. נקבע בו, כי במקרים קיצוניים חובה זו עשויה להצמיח חובה לבדוק מיהו המחזיק האמיתי בשטח, אשר הפרתה עשויה להקים למחזיק המקורי פטור, גם אם לא מסר לעירייה הודעה בכתב כנדרש בפקודה.

6. דא עקא, עמדה זו לא התקבלה על ידי דעת הרוב בפרשה. כב' השופטת א' פרוקצ'יה שמה בפסק דינה את הדגש על החובה שנקבעה בפקודת העיריות למסור הודעה לעירייה. נקבע כי על הרשות לא מוטלת חובה סטטוטורית נגדית לבצע בדיקה מטעמה. נדחתה הגישה לפיה מכוח חובת ההגינות על העירייה לפקח על שינויים בתמונת מצב המחזיקים בנכסים שבתחומה. נקבע כי החובה חלה על המחזיק בלבד. עם זאת, נותר בצריך עיון האם בנסיבות חריגות הידיעה בפועל של הרשות המוסמכת המופקדת על עניין הארנונה בעירייה, עשויה להוות תחליף להודעה בכתב מאת המחזיק.

7. בפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל ננקטה גישת ביניים בכל הנוגע למצב בו נודע למחלקה הממונה על גביית תשלומי הארנונה בעירייה, על דבר שינוי בזהות המחזיק (פסקה 7 לפסק הדין). במצב כזה, הצפוי להתרחש במקרים נדירים וחריגים (שם, בפסקה 9), קבעה כב' השופטת ארבל כי מכוח החובה לנהוג בסבירות, ניתן לדרוש מן העירייה לפעול על פי המידע שברשותה. הדגש בפסק דין זה הוא בבירור על ידיעתה של הרשות המוסמכת לענייני ארנונה (פסקאות 4, 7, 9 לפסק הדין). כך גם הובן פסק הדין בפסיקה מאוחרת של בית המשפט העליון (ראו החלטתו של כב' השופט ח' מלצר בבר"מ 8464/11 מנהל הארנונה בעיריית הרצליה נ' פלקון (12.8.2014), במיוחד בפסקה 16 לפסק הדין). ככל שהדברים אמורים בידיעה של מחלקה שאינה מחלקת הארנונה, נמנעה כב' השופטת ארבל מקביעה כי קיים פטור. אף צוין בפסק דינה כי קביעה גורפת של פטור אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, שכן היא עלולה להטיל נטל אקטיבי בדמות חובת תיאום בין כל גופי העירייה (ראו פסקה 9 לפסק הדין). נכתב גם כי נסיבותיו של כל מקרה צריכות להיבחן לגופן, בלא קביעה בדבר אמת מידה מנחה בעניין זה. דברים אלה נכתבו מעבר לנדרש באותה פרשה, ולא יושמו על עובדותיה. בנסיבות המתוארות, ובשים לב ללשון החקיקה, ולפסיקה המאוחרת אותה הזכרתי, התמונה הכוללת העולה מפסק הדין בעניין דור אנרגיה, אינה מצביעה על פגם בהחלטתה של ועדת הערר, אשר דחתה את טענות המערערת בקביעה כי ידיעה של מחלקה אחרת ברשות המקומית אינה ממלאת אחר דרישת הכתב של סעיף 330. לא למותר לציין כי המערערת אינה מפנה לתשתית ממשית המלמדת על ידיעה של מחלקת הארנונה בעירייה את מצב הדברים הנטען, בזמן אמת.

8. המערערת מעלה טענות המבוססות על העיקרון בדבר גביית מס אמת. במישור האנליטי, טענות אלה עשויות לתמוך בעמדת כב' השופט דנציגר בעניין דור אנרגיה. ברם, כנגד טענות אלה עומדים שיקולים אשר עניינם חלוקת הנטלים בין המחזיק לבין הרשת המוסמכת לענייני ארנונה, עליהם עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה באותה פרשה. משעמדתו של כב' השופט דנציגר לא התקבלה, אין בטיעונים אלה כדי לסייע למערערת.

9. כאן המקום להידרש בקצרה למספר טענות של המערערת אשר אינן משפיעות על התוצאה.

10. בפי המערערת טענות בדבר פגמים בהודעות חיוב, ולשינויים ברכיבים יסודיים בשומות אשר נשלחו אליה. ועדת הערר לא נדרשה לטענות אלה, ובדין פעלה בדרך זו. ראשית, על פי החלטת ועדת הערר מיום 2.10.17, אשר באה בעקבות הסכמת הצדדים, נתחם הדיון לשאלת תחולתה של הוראת סעיף 330 לפקודת העיריות. המערערת אינה תוקפת החלטה זו. ממילא, לא היה מקום לדון בטענות המערערת החורגות מגדריה. שנית, הטענות אף חורגות מגדריה של ההשגה שהגישה המערערת, ואף מטעם זה לא היה מקום לדון בהן.

11. בפי המערערת טענות כנגד החלטת ביניים של ועדת הערר מיום 10.4.18, בה הוחלט לגרוע תצהיר שהוגש על ידי המערערת. התצהיר הוגש, בלא קבלת רשות, במסגרת תגובה שהגישה המערערת (4.12.2017) להודעה של מנהל הארנונה (6.11.2017), אליה צורפו מסמכים שונים. הודעה אחרונה זו באה בהמשך להודעה של המערערת (18.7.2017), בה הייתה המערערת אמורה להתייחס להצעה של הוועדה, אך לא נמנעה (גם כאן בלא היתר) מטיעון מפורט וצירוף מסמכים. בנסיבות אלה, אף שהוועדה לא התייחסה בהחלטתה במפורש לטענה של המערערת בדבר שינוי חזית של מנהל הארנונה, קשה לגלות בה עילה להתערבות. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח הגישה המרוסנת להתערבות בהחלטות דיוניות של בתי משפט וגופים מעין שיפוטיים. הדברים מתחדדים עוד יותר נוכח העובדה שוועדת הערר נתנה בהחלטתה למערערת את האפשרות לעמוד על הותרת התצהיר תוך קביעת מועד להוכחות, הגם שהעירה כי על המערערת להביא בחשבון הוצאות שעשויות להיות מוטלות, בלא קשר לתוצאה הסופית. בהמשך לכך, הודיעה המערערת (17.5.2018), כי אינה עומדת על הותרת התצהיר בתיק ועל קיום דיון הוכחות. תיאור זה מחזק עוד יותר את המסקנה כי אין עילה להתערבות בהחלטה האמורה. מסקנה זו מתחזקת ביתר שאת נוכח העובדה שהחלטת ועדת הערר כלל לא נסמכה על המסמכים שהגישה העירייה (להם ביקשה המערערת להגיב בתצהיר שהגישה), ובמרכזה עמדה הדרישה שבסעיף 330(3) לפקודת העיריות, הסבה על מסירת הודעה מטעם המחזיק לעירייה.

12. המערערת טוענת כי הוועדה לא התייחסה בהחלטתה להצעת פשרה שליוותה את ההליך פרק זמן ניכר. מכך מסיקה המערערת כי בעת מתן ההחלטה בערר לא היו בפני הוועדה כל מסמכי התיק. ברם, ועדת הערר לא הייתה חייבת להידרש בהחלטתה להליכי פשרה, אשר מטבע הדברים משקלם, בעת הכרעה על פי הדין והעובדות, מוגבל, אם בכלל. ממילא אין בכך שהוועדה לא נדרשה לעניין זה, כדי ללמד על פגם בתשתית עליה נשענת החלטתה.

13. המערערת טוענת כי מכתבה מיום 25.5.2015, בו מסרה "עדכון מחזיקים", הוא בגדר השגה, אשר יש לראות את העירייה כמי שקיבלה אותה באין החלטה בתוך המועדים הקבועים בדין. צודקים המשיבים בטענתם, כי לשון המסמך אינה מלמדת, ולו ברמז, על כך שמדובר בהשגה. המערערת אף לא טענה כן במסגרת הערר. בנסיבות אלה, יש לדחות טענה זו. במצב דברים זה, נותרת בעינה קביעתה של ועדת הערר כי השומות בעניינה של המערערת הפכו חלוטות, שעה שהשגתה מיום 4.9.2016, הוגשה מחוץ למסגרת המועדים הקבועה בדין.

14. המערערת טוענת כי על פי תשתית זהה לזו לה טענה בהליך הנוכחי, ניתן פטור מארנונה לבעלת הנכס החל מיום 1.1.2016. דא עקא, לא נסתרה בהקשר זה טענת העירייה כי הפטור ניתן לגבי אותה שנה בלבד, נוכח תשתית שהוצגה במהלך אותה שנה, בעניין המצב הפיזי והמשפטי של הנכס. עמדת העירייה כי אין להחיל פטור כאמור לאחור, טרם קבלת הודעה מתאימה, תואמת הן את עמדת הרוב בעניין דור אנרגיה, הן את הוראות פקודת העיריות הנ"ל.

15. התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור נדחה. המערער תישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסך של 7,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא משקף את היקף העבודה שנדרשה בהליך זה, את הקביעות לעיל, ואת העובדה שהמערערת לא חויבה בהוצאות על ידי הוועדה, נוכח נסיבותיו הכוללות של העניין. לפירעון חיוב זה, המזכירות תעביר לב"כ המשיבים את הסכום האמור, מתוך הפיקדון שהפקידה המערערת. יתרת הפיקדון תושב למערערת באמצעות ב"כ.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' תשרי תש"פ, 02 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

חתימה