הרקע, ההליך

1. לפני תביעה נזיקית, המיחסת למוסד רפואי שבבעלות הנתבעת, רשלנות רפואית בשל ביצוע הליך ניתוחי ללא הסכמה מדעת ובאופן רשלני.

2. התובעת - ילידת 24.2.1968, עברה ביום 15.2.16 ניתוח לתיקון בקע טבורי בקריה הרפואית רמב"ם (להלן: "הניתוח"; "הנתבעת" או "רמב"ם", לפי העניין). כתוצאה מהניתוח נותרה בבטנה צלקת (להלן: "הצלקת"), ויצוין כבר עתה שמצאתי כי מדובר בצלקת גדולה, מכערת, בולטת, ורגישה.

3. פסק דין זה עוסק בשאלה האם חובת הגילוי המוטלת על רופא במסגרת חובת הזהירות שלו כלפי המטופל, לפני קבלת הסכמתו לטיפול הרפואי הניתן לו (שאין עליה חולק), הופרה כלפי התובעת; עוד עוסק פסק הדין בשאלה האם ביצוע הניתוח הנ"ל בתובעת, עמד בסטנדרטים הרפואיים המקובלים.

4. התובעת העלתה טענות שעניינן ההתוויה הרפואית לביצוע הניתוח בה, שיטת הניתוח שננקטה, סוג החתך שבוצע (אורכי אל מול אנכי), היעדר הסבר אודות חלופות הטיפול; לטענתה, בין היתר, הניתוח בוצע בלי לקבל את הסכמתה מדעת ואף גרם לנזקיה עקב מחדלים רשלניים בביצועו.

5. לטענת הנתבעת, בין היתר, התובעת לא הוכיחה שלא הייתה התוויה ברורה לביצוע הניתוח; שיטת הניתוח, סוג החתך והתפרים נקבעו בהתאם למאפיינה ונסיבותיה של התובעת ולא חרגו מהפרקטיקה המקובלת; התובעת יודעה באשר לסיבוכים צפויים וקיבלה את ההסברים הנדרשים; הניתוח השיג תוצאה טובה; לא הוכחה רשלנות, ואף לא הוכח קש"ס בין הרשלנות הנטענת לבין הצלקת הניתוחית, שהיא חלק אינהרנטי ומובן מאליו בכל ניתוח.

6. מטעם התובעת העידה היא עצמה; את טענותיה שברפואה, תמכה התובעת בחוות דעתו של ד"ר אפרים דביר- מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית, שנחקר על חוו"ד.

7. מטעם הנתבעת העידו ד"ר עאדל אבו סאלח, מומחה לכירורגיה כללית ומנהל השירות לתיקון בקעים ולשחזור דופן הבטן במרכז רפואי רמב"ם, שניתח את התובעת (להלן: "ד"ר עאדל" או "המנתח"); ד"ר טטיאנה דורפמן, מומחית לכירורגיה כללית, אליה פנתה התובעת ליעוץ כירורגי; חוות הדעת הנגדית מטעם הנתבעת, ניתנה ע"י ד"ר אלעד קרין- מומחה בכירורגיה כללית, שנחקר אף הוא על חוו"ד.

דיון והכרעה

הסכמה מדעת - המסגרת הנורמטיבית:

8. כידוע, חובת הגילוי המוטלת על רופא לפני מתן הסכמת החולה להתערבות הרפואית בגופו, מהווה רכיב של חובת הזהירות שחב רופא למטופלו. המשמעות האופרטיבית הנובעת מכך היא שהפרת חובה זו מהווה, היא עצמה, עוולה של התרשלות. הפסיקה העוסקת בכך ענפה, היא התפתחה לאורך השנים, וכיום מדובר בעילת תביעה עצמאית שאין עליה חולק.

9. כך, למשל, בע"א 4384/90 שמעון ואתורי נ' בית החולים לניאדו (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת ואתורי") נקבע: "והלכה היא, כידוע, כי פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות... התנאי הגלום ביסודה הוא, שקודם לגיבוש החלטתם הסבירו הרופאים למנוחה את כל הטעון הסבר על אודות מצבה, שאלו את פיה ונהגו כפי שנהגו, לא רק על-פי הבנתם ובחירתם שלהם, אלא גם על-פי רצונה והסכמתה שלה. אכן, הידע המקצועי ותפיסתם הערכית של הרופאים יכולים וחייבים היו להנחותם בדבר תוכן ההסברים שיינתנו על-ידיהם למנוחה. ברם הידע הרפואי, ככל שהוא נוגע למהות הסיכון שבו תלויה המשכת ההיריון ולהיקפו, הוא בעיקרו סטטיסטי ונסמך על הניסיון הרפואי המצטבר, ואילו ההחלטה בעניינה של המנוחה לא יכלה להתבסס רק (או בעיקר) על הערכה סטטיסטית, אלא הייתה חייבת להיות החלטה אינדיווידואלית המביאה בחשבון, בראש ובראשונה, את רצונה ובחירתה של המנוחה עצמה" (שם, עמ' 181-182 ); בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, (פורסם בנבו) (להלן – "פרשת דעקה") נקבע, ביחס לשאלת ההסכמה מדעת, כדלקמן: " על-מנת שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא 'הסכמה מדעת', יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור. החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של "הסכמה מדעת" (שם, עמ' 548).

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

10. הנדרש לצורך קבלת הסכמה מדעת על ידי החולה, נקבע לימים בסעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה", או "החוק"):

" (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות" (הדגשות שלי,- ר.ש.).

11. אם הופרה חובת הגילוי, ועקב כך נגרם לחולה נזק, עשויה ההפרה להעמיד לחולה זכות לפיצויים בעילה של רשלנות (פרשת ואתורי, עמ' 182 לפסק הדין).

מהדין לנדון :

רקע עובדתי – מהלך רפואי ומסמכי טיפול:

12. בשנת 2015, במהלך ביקור אצל רופאת המשפחה של התובעת, הפנתה הרופאה את תשומת לב התובעת לכך שיש לה בקע טבורי, והמליצה שתפנה לייעוץ כירורגי; התובעת פנתה ליעוץ במסגרת קופת החולים שלה.

13. ביום 21.12.15 נבדקה התובעת ע"י ד"ר טטיאנה דורפמן במרפאה לכירורגיה כללית של בית החולים רמב"ם; במסמך סיכום ביקור מאותו יום נכתב (הדגשות שלי,-ר.ש), כאבחנה: "UMBILICAL HERNIA" ; בפסקת תלונה נוכחית, נכתב: "כאבים ובליטה בטבור". בפסקת הבדיקה, תועד: "...בקע טבורי קטן ללא כליאה, מעט רגיש". בס' 3 לפסקת ההמלצות, נכתב: "תוזמן לניתוח תיקון בקע טבורי, הוסבר על ניתוח וסיבוכים".

14. ביום 9.2.16 נבדקה במרפאת טרום ניתוח, שם תועד ע"י סטאז'ר לרפואה פרייב מיכאל, כדלקמן: "רופא מפנה ד"ר עאדל. אלקטיבי, לצורך תיקון בקע תבורי (צ"ל טבורי,- ר.ש) ללא תלונות בשלב זה, בת 47 ללא מחלות רקע. לדבריה- קיים בלט באזור התבור מזה שנים. לפני כ 3 חודשים נבדקה ע"י רופאת משפחה והומלץ ללכת לכירורג, נבדקה ע"י כרורג בקופת חולים והומלץ לבצע ניתוח, בחרה לעשות ניתוח ברמב"ם- נבדקה ע"י ד"ר דורפמן וכעת מתכוננת לעבור ניתוח ב 15/2." (טעויות הקולמוס במקור);

בפסקת הבדיקה צויין: "...בקע טבורי, למורגש בעת שיעול, לא כלוא" (כך במקור). מקריאת המסמך, מצאתי שלא ברור האם כוונת הכותב היא שהבקע לא מורגש בעת שיעול, או שמא האות ל' השתרבבה, והכוונה היא שהבקע מורגש בעת שיעול.

15. ביום 15.2.16 נותחה התובעת בבית החולים רמב"ם, ע"י ד"ר עאדל.

16. טופס ההסכמה לניתוח: ביום 9.2.16 הוחתמה התובעת ע"י ד"ר עודד בן חיים על טופס הסכמה לניתוח, שכותרתו 'טופס הסכמה: ניתוח לתיקון בקע טבורי' (להלן: "טופס ההסכמה").

יובהר כבר עתה, ברור לעין כל שמדובר בטופס סטנדרטי; אין על טופס ההסכמה תוספת כלשהי בכתב יד, ביחס להסבר כזה או אחר, אם ניתן; אף אין בו מידע ביחס לאופן ביצוע הניתוח המיועד; כך, אף לא מצויין אם מדובר בניתוח בשיטה הפתוחה או בשיטת הלפרוסקופיה, כאשר הוברר ששתי השיטות היו אפשריות בעניינה של התובעת, כפי שיורחב להלן.

17. דוח הניתוח: בדוח הניתוח צויין, בפסקת הממצאים, כדלקמן: "בקע טבורי לא כלוא, קטן מ- 2 ס"מ, לתיקון ללא רשת"; בפסקת מהלך הניתוח, תועד: "חתך אורכי בטבור וכריתת עודף עור, הפרדת הרקמה וזיהוי הבקע, הפרדת הפסיה והכנתה לתיקון, תיקון עם פרולין בודדים, שחזור טבור עם ויקריל 2/0, תת-עור עם ויקריל 3/0...".

18. ביום 16.2.16 השתחררה התובעת מבית החולים; בטופס סיכום האשפוז, נכתב כי: "ב- 15.2.16 עברה תיקון בקע טבורי במהלך ניתוחי תקין".

19. ביום 23.2.16, כשבוע לאחר הניתוח, חזרה התובעת לבית החולים רמב"ם, בתלונה על כאב בטן תחתונה; היא אושפזה ושוחררה למחרת, ביום 24.2.16.

20. ביום 27.6.16 הגיעה התובעת לביקורת ע"י הרופא המנתח; במסמך סיכום הביקור, כתב ד"ר עאדל : "לפני כחצי שנה, עברה תיקון של בקע בטבור ללא צורך ברשת מהלך תקין, פצע תקין, עם גרנולומה של תפרי פרולין ללא סימני חזרה של הבקע. ביקורת בעוד חצי שנה. במידה ועדיין גרנולומה קיימת, תופנה לניתוח כריתת הפרולין לאחר מכן תופנה לפלסטיקאי לגבי הצלקת בטבור." (הדגשות שלי- ר.ש).

חוות דעת מומחי הצדדים

21. כידוע, טענות שברפואה שצריכות להיות מבוססת בחוות דעת מומחה מתאים; כל אחד מהצדדים בהליך זה בחר להגיש חוות דעת רפואית בתחום מומחיות אחר. למותר לציין שבמקרה כזה, בבוא בית המשפט להכריע בעניינים שברפואה, יינתן משקל רב יותר לעמדת המומחה הרלוונטי לסוגיה שבמחלוקת.

22. מומחה התובעת ד"ר אפרים דביר - מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית, בדק את התובעת ביום 21.2.19. בחוות דעתו, מתאר הוא את אזור הניתוח: "טבור משוך כלפי מטה ושמאלה ונראה כמו חור אלכסוני בחלק המרכזי של הבטן באורך 1.5 ס"מ. במבט שטחי נדמה שאין טבור!! צלקת בעלת צורת S באורך כולל של כ- 5 ס"מ וברוחב של 3 מ"מ. בצד הימני של הצלקת, כ- 1 ס"מ מעל הטבור המחוק ניתן למשש גוף זר נוקשה ובולט בגודל של 1X2 ס"מ, רגיש מאוד. מעל ומתחת לצלקת קמטוטים רבים בעור."

בפרק הדיון בחוו"ד, כותב מומחה התובעת: "... על פי רוב הצלקות הרוחביות בבטן נוטות להתרפא בצורה טובה, מבלי להפריע למנותח ובוודאי לא למנתח. המקרה שלפנינו, המנתח שראה את גב'... לכל אורך הדרך בחר משום מה בחתך בעל צורת S מבלי שיטרח להסביר ... גרמה ל- 2 בעיות אשר מקשות על חייה היומיומיים ותחושותיה:

1. תפירה החיתולית ... בחוט ניילון בלתי נספג גרמה להיווצרות גוש זר גדול ודוקרני במרכז הבטן שניתן לחוש בו על נקלה ומהווה אחת הסיבות לקושי ביצירת קשרי אישות. לו המנתח היה מקדיש מעט מחשבה או התחשבות במינה של הגב'.., פתוחות לפניו מספר אפשרויות על מנת שהקשר של חוטים אלה לא יבלוט כלפי העור ויציק כל כך, אלא להשתמש בשיטה בה הקשר יזדקר כלפי העומק!.
2. צורה זו של צלקת גרמה לכך שהטבור אינו נראה במבט רגיל, אלא נבלע ונדחק למטה ושמאלה והצטמק מאוד בגודלו (תמונה מצורפת). לו הצלקת הייתה רוחבית מעל הטבור, הרי שהטבור היה נותר ללא כל שינוי על מקומו."

בפרק המסקנות, כותב ד"ר דביר: "עברה ניתוח פשוט ושגרתי, שאלפים כמוהו נערכים במדינת ישראל, אלא שבמקרה שלה, המנתח לא בחר בשיטה הרגילה על פי הפרקטיקה המקובלת, דהיינו חתך רוחבי. במקרה זה שלפנינו בחר בשיטת חתך שונה, בצורת S, אשר בסופו של דבר הזיקה ... אמנם המנתח הבטיח לטפל ולכרות את הגרנולומה שנוצרה מהקשרים הרבים של החוט הבלתי נספג, אך תמיד תישאר הצלקת והטבור החבוי".

מומחה התובעת העריך את נכותה הרפואית של התובעת בגין הצלקת, ב- 10% לפי סעיף 75(1)(ב) צלקת מכוערת בבטן.

23. מומחה הנתבעת, ד"ר אלעד קרין - מומחה בכירורגיה כללית ומנהל שירות מרפאת תיקון בקעים ושחזור דופן הבטן, התייחס לטענות התובעת וחוו"ד מטעמה; להלן עיקר התייחסותו:

"1. שלא הוסבר כי קיימת אפשרות שלא לתקן את הבקע הטבורי- ההמלצות המקובלות בכירורגיה כולל בספרי הכירורגיה ... שבקע טבורי חייב בתיקון מחשש לכליאה... תהליך בו איבר נלכד בתוך הבקע ומכאן הדרך לנמק של אותו איבר ונזק לחולה הוא קצר... וההמלצה היא גורפת. פרט למקרים בהם הבקע הוא זניח... וניתן לראיה בתצלום שהוגש ע"י הנתבעת מחוף הים- בו רואים בברור בקע מתבלט...

2. נעשה חתך אורכי בצורת S ולא רוחבי- וזה גרם לצלקת המעוותת- ניתוח לתיקון בקע לכל סוגיו אינו ניתוח אסטטי. זהו ניתוח שמטרתו העיקרית היא סגירת פתח קיים המהווה סיכון לכליאת איברים ומהווה סכנה פוטנציאלית לחיי החולה ... השיקול האסטטי שבתיקון בקע הינו חשוב, במיוחד כאשר מבצעים את הניתוח באופן יזום אך שוב אין זו המטרה העיקרית. יתרה מזאת כל ניתוח לתיקון בקע בין אם מבוצע בגישה של חתך רוחבי או אורכי עשויי להוביל לצלקת אשר תגרום למראה שונה של הטבור ... בספרו על תיקון בקעים מצוין בספרו של פרופ יורי נוביצקי- אחד ממוחי הבקעים המובילים כיום בארה"ב- כי את החתך ניתן לבצע או בגישה רוחבית או הגישה אורכית- בהתאם למיקום הבקע גודלו ושיקולים נוספים- לצורך הרחקת עודף עור וכו'. ההחלטה על ביצוע הניתוח בחתך אורכי בצורת S הינה בהתאם לפרקטיקה מקובלת ולא הייתה בה משום חריגה מהמקובל.

3. תפירה החותלת- נעשתה בתפרים לא מתכלים... אין כאן חריגה מהמקובל אלא להפך. כאשר מבוצע תיקון עם חוט בלתי מתקלה נוצרת בחלק קטן מאוד מהחולים תגובת גוף זר הניתנת למישוש המכונה גרנולומה- כפי שקרוב לודאי מדובר במקרה זה. במידה וקיימת הפרעה מצד התפר ניתן להסירו בפרוצדורה פשוטה בהרדמה מקומית....

5. התוצאה האסטטית היום נראית מצוין- צלקות מטבען מתכווצות ומתעדנות, היום נראית בטן יפה עם צלקת עדינה וטבור ברור..".

בפרק הבדיקה ציין מומחה הנתבעת: "הבטן רכה ללא גושים או הגדלת איברים, צלקת עדינה ומראה הטבור שמור... ניתן למשש חוט בבסיס עור הטבור כעדות לתיקון הבקע. אין חזרה של הבקע."

ובסיכום כתב: "התובעת עברה ניתוח לתיקון בקע אשר היה מתחייב ממצבה, ובכל מקרה היה נשאר לה צלקת. אין מדובר בצלקת מכערת או מעוותת כלל. הצלקת עדינה- וברמת הצלקת- 0 אחוזי נכות".

התוויה רפואית לביצוע ניתוח

24. אין מחלוקת שמרגע בו אובחן הבקע הטבורי, התובעת הופנתה ליעוץ כירורגי וכי הוצעה לה ע"י כלל הגורמים המטפלים, לרבות קופ"ח שאינה צד לתביעה זו, אפשרות טיפול אחת ויחידה - ניתוח.

25. לשיטת התובעת, מצבה הרפואי לא חייב בניתוח; הבקע הטבורי היה זניח, קטן מ- 2 ס"מ וללא תסמינים; בנסיבות אלו, היה מקום להציע לה חלופה של מעקב רפואי בלבד.

26. היעדר חוות דעת מתאימה: טענת התובעת בעניין זה היא טענה שברפואה, המצריכה תימוכין בחוות דעת רפואית מתאימה – במקרה זה מתחום הכירורגיה הכללית. התובעת בחרה להגיש מטעמה את חוות דעתו של ד"ר דביר- מומחה מתחום הפלסטיקה, שממילא לא דן בשאלת ההתוויה הרפואית לניתוח, ובהתאם לכך, אינו מגיע בחוות דעתו למסקנות בעניין זה.

27. די בהיעדר חוות דעת רפואית מתאימה שתתמוך בטענת התובעת בדבר העדר ההתוויה לביצוע ניתוח, כדי לדחותה.

28. למעלה מן הדרוש, הואיל והתובעת הקדישה פרק שלם בסיכומיה לנושא זה, אדון בו לגופו.

29. לטענת התובעת, מומחה הנתבעת קבע שהייתה אינדיקציה לביצוע הניתוח בשל נוכחות בקע טבורי שלווה ברגישות מעל הבקע, ובכאבים. לגרסתה, תיאור זה לא תואם את המציאות מכיוון שהבקע היה א-סימפטומטי; לטענתה, היא לא פנתה לרופאת המשפחה בגלל הבקע שליווה אותה שנים רבות, אלא בגין סיבה רפואית אחרת; מפנה היא לכך שעל פי התיעוד הרפואי, רק בביקור בבית החולים מיום 21.12.15, תועד שהתובעת סובלת מ"כאבים ובליטה" בטבור, בעוד שבמסמך קבלתה לניתוח צוין: "אלקטיבי, לצורך תיקון בקע תבורי ללא תלונות" (כך במקור). איני מקבלת את עמדת התובעת בנושא זה, ואנמק.

30. התובעת בסיכומיה מעוותת את אמרות וקביעות מומחה הנתבעת. ד"ר קרין לא אישר שהיעדר סימפטומים מאפשר מעקב במקום ניתוח; לשיטתו, הכלל הוא שבקע מחייב טיפול ניתוחי מחשש לכליאה; אם קיימת בליטה, עולה החשש לכליאה גם אם הבקע קטן ואז המטופל חייב בניתוח (ראו ס' 1 לחוות דעתו כפי שצוטטה לעיל); בחקירתו, חזר ד"ר קרין על דעתו והסביר, שגם בקע קטן א-תסמיני יכול להיראות בעל סיכון לכליאה. ככל שהבקעים יותר מתבלטים, והכוונה לצוואר הבקע, הפתח והתוכן החיצוני שלו, הבולט כלפי חוץ, יכול להיות שהוא בסכנה של כליאה. כליאה כאמור, מסכנת חיים (עמ' 47 לפרוטוקול). בהמשך, כשנשאל האם לגיטימי לעקוב ולא לנתח בקע א-תסמיני, השיב ש"כל הנושא של לא לתקן בקע טבורי זה חורג מההמלצות" (עמ' 48 לפרוטוקול); וכן: "אין לזה סימוכין בעבודות או במחקר, אנחנו לא יודעים מה הסיכון שאנחנו לוקחים כרופאים במעקב הזה, אבל זה איזשהו אופנה, טרנד שניתן לעקוב, שניתן לעקוב תוך נטילת סיכון, תוך כדי הסבר לחולה שהוא נמצא במצב של סיכון ואם הוא רוצה להימנע מניתוח הוא יכול לעשות את זה אבל הוא חייב להיות במעקב"; והבהיר שעם זאת: "אי אפשר לטפל חוץ מניתוח" (עמ' 49 לפרוטוקול).

31. התובעת לא הוכיחה שהבקע ממנו סבלה היה א-סימפטומטי; הוכח שהיה לתובעת בקע בולט עובר לניתוח: די בתיעוד מיום 21.12.15 כדי ללמד שהבקע אכן גרם לסימפטומים, לכל הפחות, לפני תאריך הניתוח; לעניין בליטה- התובעת הודתה בחקירתה שהבליטה הזו הייתה קיימת אצלה כל החיים, זה מה שהיא הכירה (עדותה בעמ' 9 לפרוטוקול); גם בתמונה מעברה של התובעת שצורפה כנספח ו' לתיק מוצגיה, נראית בליטה באזור הטבור.

32. הסכמה מדעת להתוויה הרפואית: לטענת התובעת, היה על הרופאים לכל הפחות להסביר לה על אפשרות למעקב ולתת לה להחליט אם היא רוצה בניתוח. אין בידי לקבלת את גישתה בנקודה זו; שוכנעתי כי הוכח בבירור שמצבה הרפואי עלול היה להפוך, בכל רגע, למצב מסכן חיים, אם תיווצר כליאה; הוכח שהטיפול המניעתי והאפקטיבי למצבה של התובעת, הוא ניתוח. כמובן שהתובעת יכולה הייתה לבחור שלא לקבל את המלצת הרופאים, איש לא כפה עליה ניתוח בניגוד לרצונה; ברם, אין לצפות מרופא להמליץ על מעקב, מקום שמעקב בלבד עלול לסכן את חיי המטופל.

33. לסיכום שאלת ההתוויה לניתוח: הוכח שהיה לתובעת היה בקע טבורי בולט; תועד (גם אם במסמך רפואי אחד מאלה שהוגשו), שהבקע היה תסמיני בבדיקה שקדמה כחודשיים לפני מועד הניתוח; בהתאם לחוות הדעת הרפואית הרלבנטית היחידה ל עניין זה- הוכח שהטיפול היחיד בעניינה של התובעת היה ניתוח; מעקב במקום ניתוח אינו טיפול מקובל והשארת בקע קיים ללא טיפול עלולה לסכן חיים; מכל אלה – לא הוכח היעדר הסכמה מדעת להתוויית הטיפול הרפואי נדחית.

שיטת הניתוח

34. לטענת התובעת, טרם כניסתה לניתוח לא הוסבר לה דבר אודות השיטה/אופן ביצוע הניתוח, סוג החתך והצלקת שעתידה להישאר על בטנה; לא הוסברו לה היתרונות והחסרונות של כל שיטת ניתוח ולא ניתנה לה האפשרות לשקול בעצמה את הסיכונים ולקבל את ההחלטה המתאימה ביותר עבורה.

35. הנתבעת לא חולקת על הטענה העובדתית, כי לא הוסברו לתובעת אפשרויות הטיפול השונות; בס' 23 לסיכומיה, מציינת הנתבעת מפורשות, שבית החולים הוא זה שבחר בשיטת הניתוח עבור התובעת; לטענתה, הצוות הרפואי נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת כאשר בחר עבור התובעת ניתוח בשיטה הפתוחה, זו למעשה האפשרות היחידה במצבה הרפואי; שיטת הניתוח הותאמה לנתוניה האישיים של התובעת, בהם: בקע קטן של פחות משני ס"מ, והצורך לכריתת עודף עור.

36. בשונה מטענת הנתבעת בעניין זה, אישר המומחה מטעמה, בחקירתו, שקיימות מספר שיטות לניתוח בקע טבורי (עמ' 57-58):

"ד"ר קרין: יש מספר שיטות לתיקון של בקע טבורי, יש שיטה פתוחה, יש שיטה לפרוסקופית, יש שיטה רובוטית, יהיו עוד הרבה שיטות ככל שהטכנולוגיה תתקדם".

עוד אישר מומחה הנתבעת, שניתן היה לנתח את התובעת בשיטה הלפרוסקופית, אם כי סייג לעניין התוצאה האסתטית (עמ' 58-59):

" ד"ר קרין: ניתן לתקן אותו גם בגישה לפרוסקופית אבל אז צריך לדעת שבגישה לפרוסקופית לא נעשה טיפול בעודף העור אז בעצם סוגרים את הבקע מבפנים והמראה הוא מראה אסתטי הרבה פחות טוב כי יש עודף של עור, הוא מתמלא בדרך כלל בנוזל, והטבור הופך להיות טבור שבולט, וכשיש עודף של עור רצוי להסיר אותו ואז עושים ניתוח פתוח. ניתוח שמשולב הוא פוגע בעצם ביתרון של הלפרוסקופיה, כי בלפרוסקופיה היתרון היחידי זה שאין זיהומים או יש הרבה פחות זיהומים, זה יותר נכון, ביחס לניתוח פתוח.

... אפשר, אפשר היה לתקן אותו גם בגישה לפרוסקופית." (הדגשות שלי,- ר.ש.)

37. אם כן, בניגוד לעמדת הנתבעת עליה עמדה בסיכומיה, כי לא עמדה לפני התובעת כל חלופה רלוונטית וכי ניתוח פתוח היה הדרך היחידה עבורה - המומחה מטעמה העיד שהשיטה הלפרוסקופית הייתה אפשרית, ואף עדיפה על השיטה הפתוחה בכל הנוגע לסכנה מזיהומים.

38. מומחה הנתבעת הסביר מהם השיקולים בעניינה של התובעת, שהובילו את הצוות הרפואי לבחור דווקא בשיטה הפתוחה; לכאורה, מתוך רצון לשמור על מראה אסתטי ולבצע כריתה של עור עודף. אולם, במקרה של התובעת, השיטה הפתוחה לא הוכיחה את עליונותה במישור התוצאה האסתטית, והניתוח הותיר את התובעת עם צלקת גדולה ומכוערת, בהשוואה לאפשרות של עור מעט רופף, לו נבחרה השיטה הלפרוסקופית. באפשרויות הניתוחיות שהוסברו ע"י מומחה הנתבעת, היה מקום, לכל הפחות, לאפשר לתובעת לשקול את הדברים ולקבל החלטה מתאימה עבור עצמה.

39. המחלוקת הרפואית בין המנתח לבין המומחה מטעם הנתבעת:

המנתח, ד"ר עאדל, העיד שמצב התובעת לא התאים לשיטה הלפרוסקופית; לשיטתו, לא היה מקום ליידע את התובעת אודות שיטות הניתוח השונות, כדי לא לעשות לה "כאב ראש" מיותר; הוא הקובע את השיטה לביצוע הניתוח , ולא המטופל:

" עו"ד בר חן אשרוב: האם לעדכן אותה שקיימת אפשרות לבצע גם לפרוסקופית, שתיים, שיש פה אפשרות לעשות את הניתוח בחתך אורכי או בחתך רוחבי עם כל המשמעויות של הצלקת, אני מזכיר לך, האישה הזאת אישה גרושה, בת 48, רוצה לחפש קשר זוגי, ולפחות לתת לה את המידע שתחליט מה היא רוצה או ב, ב, ב, בבית חולים רמב"ם או במקום אחר.

...

ד"ר אבו סאלח: בקע בפחות מ-2 סנטימטר בגודל שהיה לה עם עודף עור אנחנו לא מציעים שיטה לפרוסקופית. עכשיו אני לא רוצה לעשות כאב ראש למטופל שאני מראש לא אעשה לה. נגיד שהיא, אתה יודע מה, היו חולים שבאו אלי אני רוצה שתעשה לי בשיטה א' או בשיטה ב', אני אומר לא, אני קובע את השיטה, לא אתה. מכיוון שהיה צריך להציג את הטיעון שלך. מכיוון שעוד פעם נחזור, תיקון לפרסקופי זה רשת, זה גוף זר עם טקרים, עם ברגים.

עו"ד בר חן אשרוב: אתה יודע שאתה מחויב להגיד למטופל אם יש עוד שיטה אחרת, עוד טיפול באותה בעיה, אתה חייב להגיד לו אותה.

ד"ר אבו סאלח: אבל זה לא נכון.

עו"ד בר חן אשרוב: על פי זכויות החולה אתה חייב, אם יש עוד שיטה תגיד לו אותה, זה שתגיד לו אני לא מבצע את זה, בוא תלך לבית חולים אחר אם אתה רוצה

ד"ר אבו סאלח: ברור" ( עמ' 112-113 לפרוטוקול).

40. בהמשך חקירתו, מסביר המנתח שבבקע של פחות מ- 2 ס"מ, כמו של התובעת, עדיפה השיטה הפתוחה, כי אז אין צורך להשתמש ברשת (עמ' 115) (הדגשות שלי ,- ר.ש):

" רשת זה גוף זר, הרשת הכי קטנה שאתה רוצה לשים שם זה 5, 10 ס"מ, להכניס אותה צריך להגדיל את החתך מ-2 ס"מ ל-3 או יותר בשביל להשחיל את הרשת בתת עור, אם זה בשיטה ההפוכה (צ"ל הפתוחה,- ר.ש), או לעשות שלושה חתכים נפרדים בצד, לעשות את התיקון מבפנים, לקבע את הרשת ואז לאחר ניתוח לחתוך את העודפי עור. האם, עכשיו אתה תגיד לי, להסביר לה את כל זה? למה לפעמים לשים אותם בכל מיני מלכודים כשאתה מראש לא תעשה באינדיקציות המסוימות לא תעשה שיטה א' או שיטה ב'."

41. הנה כי כן, בניגוד לעמדת מומחה הנתבעת, ודומה שכדי להצדיק את התנהלותו, שולל המנתח את האפשרות הלפרוסקופית; איני מקבלת את הסבריו של המנתח בעניין זה.

42. מומחה הנתבעת אישר שהיה מקום לקיים דיון סופי עם התובעת בהתאם לשיטות המקובלות ולהסביר את השיקולים לכאן או לכאן (עמ' 63 לפרוטוקול):

"ד"ר קרין: בדיון הסופי צריך להיות דיון עם המטופל שהוא בהתאם לשיטות המקובלות, השיטות המקובלות זה פתוח ולפרוסקופי, להסביר לו את השיקולים לכאן ולכאן ומדוע אנו בוחרים בשיטה זו ולא בשיטה אחרת.

עו"ד בר חן אשרוב: ראית שבוצע איזשהו דיון כזה עם הלקוחה, עם התובעת סליחה?

ד"ר קרין: לא ראיתי את הדיונים עצמם, כתוב שהוסבר אבל לא כתוב תוכן ההסבר, זה".

43. לא הוצעו ולא הוסברו לתובעת אפשרויות הניתוח השונות: לכאורה אין על כך מחלוקת. צוות בית החולים בחר לבדו ובהתאם לשיקולים רפואיים, שהתובעת תנותח בשיטה הפתוחה; התובעת העידה על כך בס' 5 לתצהיר עדותה הראשית ועדותה בנקודה זו לא נסתרה; גם בתיעוד הרפואי לא צוין שהתובעת קיבלה הסבר אודות אפשרויות ניתוח שונות, התיעוד היה מאוד דל ולא מפורט בעניין זה. טופס ההסכמה לניתוח עליו חתמה התובעת הוא טופס כללי מאוד ולא מצוינת בו השיטה בה יבוצע הניתוח.

הוכח כי המנתח לא יידע את התובעת אודות האפשרויות השונות שלפניה: מעדות המנתח, כמצוטט לעיל, עולה שאינו מיישם את חובת היידוע כלפי מטופליו בכלל, וכלפי התובעת בפרט; הוא שוקל את מכלול השיקולים בינו לבינו, ומחליט מה השיטה הנכונה לדעתו עבור המטופל, בלי לשתף אותו ובלי ליידע אותו על קיומן של אפשרויות נוספות; המנתח שלל מהתובעת את הזכות לדעת מהן האפשרויות הניצבות לפניה, ומהם הסיכונים והסיכויים הטמונים בכל אחת מהשיטות.

יתרה מכך; שוכנעתי שהתובעת לא קיבלה מידע אודות הניתוח עצמו וכי לא הוסבר לה בשום שלב שמדובר בניתוח שמשמעותו פתיחת בטן מלאה, כריתה של עור, ולבטח שלא הוסבר לה הסיכון בהשחתת מראה אזור הטבור שבבטנה.

44. כאמור, פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. התנאי הוא שקודם לגיבוש ההחלטה, הסביר הרופא למטופל את כל הטעון הסבר על אודות מצבה, שאל את פיה ולא נהג רק על פי הבנתו ובחירתו שלו, אלא גם על פי רצונה והסכמתה שלה (ר' פרשת ואתורי).

45. הוכח, שבמקרה של התובעת הייתה אפשרות לנתח בשיטה הלפרוסקופית; מכאן שלכל הפחות, הייתה חובה על הרופאים להציע או להסביר לה אודות האפשרויות השונות, לצד היתרונות והחסרונות של כל אחת מהשיטות ולא לבחור עבורה בלי לקבל את הסכמתה מדעת. בנסיבות אלו, מצאתי שהנתבעת הפרה את חובתה, והתרשלה כלפי התובעת.

סוג החתך- אורכי מול רוחבי

46. לטענת התובעת - הניתוח בוצע באופן רשלני ותוך חריגה משמעותית ויסודית מהמקובל; הנתבעת ביצעה את החתך בצורת האות S, וגרמה לכך שהטבור לא נראה 'רגיל', אלא הצטמק בגודלו, נבלע ונדחק כלפי מטה ושמאלה.

לטענת הנתבעת - מנגד, כל סוג של חתך עלול להוביל לתוצאה של שינוי מראה הטבור; שיטת החתך נקבעת בהתאם למאפיינים הספציפיים של המנותח; בין היתר, מיקום הבקע, גודלו והצורך בהרחקת עור; אין הבדל בהחלמה בין שני החתכים; עוד לטענתה, חתך אורכי יכול להביא לתוצאה טובה יותר וניתן להרחיבו במידה ויהיה צורך בניתוח עתידי.

47. לשיטת מומחה התובעת ד"ר דביר, המנתח בחר לבצע חתך אורכי בצורת האות S בניגוד לפרקטיקה המקובלת של חתך רוחבי, הנוטה להתרפא בצורה טובה יותר ובלי להפריע למנותח.

48. מומחה הנתבעת ד"ר קרין אישר בחקירתו את דעתו של ד"ר דביר, כאשר השיב שעל פי רוב, בקעים קטנים המטופלים בשיטה הפתוחה נעשים באופן רוחבי ולא אורכי, עם זאת, סייג וציין שאין בכך כדי להחריג את השימוש בשיטת חתך אורכי (עמ' 66), והסביר מדוע עשוי מנתח לבחור דווקא בחתך האורכי ולא בחתך הרוחבי (עמ 71):

" ד"ר קרין: נכון, אבל בטיעונים של בחירה, למשל הסרה של עודפי עור, זה יכול להוביל את המנתח לחרוג מהחתך הרוחבי ולעשות אותו בתור חתך אורכי כי הוא משער שהתוצאה האסתטית החשובה תהיה יותר טובה עם חתך אורכי וזה בסדר, זה שיקול שהוא מתקבל, זה לא חריגה, זה לא מישהו שלקח עכשיו את הדברים והחליט לעולל עוון כלפי המטופלת.

...

עו"ד בר חן אשרוב: חתך אורכי, הצלקת או התוצאה האסתטית היא יותר טובה מחתך רוחבי?

ד"ר קרין: במקרים מסוימים יכול להיות הרבה יותר טוב, בהחלט כן.

...

ד"ר קרין: כי זה יראה פחות טוב, כי זה פחות יעוות, אבל באזור הטבור, אם יש עודף של עור לפעמים אנחנו נוקטים בגישה של חתך אורכי." (הדגשות שלי ר.ש.)

49. למעשה, אין מחלוקת בין מומחי הצדדים, שהפרקטיקה המקובלת בניתוחים כגון אלו היא חתך רוחבי ולא חתך אורכי שבוצע בתובעת.

50. מומחה הנתבעת מתייחס בעדותו לחיתוך אורכי כאל חריגה מהפרקטיקה; לכאורה האמתלה לחריגה נעשתה משיקולים אסתטיים. אולם, כאמור ד"ר קרין אינו מומחה באסתטיקה או בפלסטיקה. כנגד דעתו בנקודה זו, עומדת חוות דעת מומחה לפלסטיקה ד"ר דביר המציין באופן חד משמעי, שחיתוך רוחבי מתרפא בצורה טובה יותר, ואפשרי גם מקום בו יש צורך בהסרת עודפי עור.

51. כפי שציינתי לעיל, מקום בו עולה שאלה שבמומחיות, יינתן משקל רב יותר לעמדת המומחה הרלוונטי לאותו עניין, ובנקודה ספציפית זו - לד"ר דביר, מומחה התובעת.

52. זאת ועוד. בעניינה של התובעת, הוברר שאין בחיתוך האורכי בצורת S כדי להקנות למטופלת תוצאה אסתטית טובה.

53. בנסיבות העניין, התובעת עמדה בנטל להוכיח כי הנתבעת חרגה מהפרקטיקה בביצוע חתך אורכי וזאת ללא הסבר מוצדק או משכנע לחריגה מהפרקטיקה המקובלת.

השימוש בתפרי ניילון לא מתכלים

54. לטענת התובעת, השימוש בחוט ניילון לא נספג גרם להיווצרות גוש גדול ודוקרני במרכז בטנה, שניתן לחוש בו בקלות.

מנגד - טוענת הנתבעת לעניין התפרים, שקיימת חשיבות לתפירה לצורך הישרדות תפירת הבקע; לשיטתה, הגרנולומה היא תוצאה של סיבוך שנוצר מהחוט הלא מתכלה, מדובר בסיבוך פיסיולוגי בלתי נמנע ופתיר בהליך כירורגי תחת הרדמה מקומית בלבד.

55. מומחה התובעת ד"ר דביר, מסביר בחוות דעתו שקיימת חשיבות לתפירה חזקה כדי לחזק את החסימה בפני בלט של הבקע הטבורי, אך התפירה החיתולית בחוט ניילון בלתי נספג, היא שגרמה להיווצרות גוש זר גדול ודוקרני במרכז הבטן שניתן לחוש בו. לשיטתו, "לו המנתח היה מקדיש מעט מחשבה או התחשבות בתובעת, הרי שפתוחות לפניו מספר אפשרויות על מנת שהקשר של החוטים לא יבלוט כלפי העור ויציק. צורה זו של הצלקת גרמה לכך שהטבור אינו נראה במבט רגיל, אלא נבלע ונדחק למטה ושמאלה והצטמק מאוד בגודלו. לו הצלקת הייתה רוחבית מעל הטבור, הרי שהטבור היה נותר ללא כל שינוי על מקומו".

56. לעומתו – כותב מומחה הנתבעת ד"ר קרין בחוות דעתו, שתפירת חותלת נעשתה בתפרים לא מתכלים כמקובל, מכיוון שלא נעשה תיקון הבקע ברשת, ולכן ההמלצה היא להשתמש בתפרים לא מתכלים. עוד הוא מוסיף "המלצתו של הפלסטיקאי להשתמש בתפרים נספגים אינה המקובל.". בחקירתו, חזר ד"ר קרין על דעתו בדבר יתרונות של תפירה בחוט ניילון: "ברגע שאנחנו עושים תפרים שהם מתכלים התפרים המתכלים לא נשארים שם לאורך זמן וזה מאפשר שיעור גבוה יותר של חזרה של בקע" (עמ' 47).

חרף האמור, בחקירתו, הסכים ד"ר קליין כי יתכן ובמקרה של התובעת היה מקום לשקול שימוש בתפרים מתכלים (עמ' 74-75):

" עו"ד בר חן אשרוב: דוקטור קרין, שאלה אחרונה, אה, כשבאה בפניך, או כשאתה מנתח בקע טבורי באישה צעירה כמו התובעת ללא מחלות רקע עם בקע קטן משני סנטימטר אסימפטומטית קיימת אפשרות להשתמש בתפרים מתכלים בשילוב חגורת בטן?

ד"ר קרין: יש, יש אפשרות להשתמש בתפרים שמתכלים ארוכים זה נקרא.

עו"ד בר חן אשרוב: ארוכי טווח.

ד"ר קרין: ארוכי טווח."

57. היווצרות הגרנולומה- אני מקבלת את עמדתו של מומחה התובעת ביחס להיווצרות הגרנולומה, שמקורה בביצוע תפירה לא אסתטית ולא פלסטית. כפי שהשיב בחקירתו סיבת היווצרות הגרנולומה קשורה בעבודת המנתח: "אין קשר לחולה, זה קשור רק במנתח", "כפי שהסברתי קודם, צורת התפירה". (עמ' 39 לפרוטוקול).

58. בנושא זה, המצריך איזון בין הצורך הרפואי למניעת הישנות הבקע לבין הנושא האסתטי, מצאתי שאין לבכר חוות דעת אחת על פני האחרת; לא שוכנעתי שהשימוש בתפרים לא מתכלים עולה כדי רשלנות ופרקטיקה לא ראויה; שוכנעתי עם זאת שהתפירה בוצעה בצורה לא אסתטית, וכי לכן נגרמה לתובעת הגרנולומה.

59. שוכנעתי שההיבט האסתטי לא עמד די הצורך אם בכלל לנגד עיני המנתח במהלך הניתוח, ולכל הפחות בסיומו; הן מומחה הנתבעת והן המנתח עצמו נימקו את הצורך בניתוח בשיטה הפתוחה על פני השיטה הלפרוסקופית בשל הצורך בכריתת עור עודף מהבטן, מתוך רצון לאפשר מראה אסתטי טוב יותר לאחר הניתוח; התובעת נותרה עם גרנולומה, חוט ניילון בולט ומציק בשל תפירה רשלנית, וצלקת מכערת שלא יכולה להיחשב תוצאה אסתטית מיטבית, גם תחת המטריה של צלקת ניתוחית הכרחית.

הסכמה מדעת בנושא החתך, התפרים, והצלקת

60. הוכח שהנתבעת לא יידעה את התובעת על מיקום, גודל וסוג החתך שהיא עתידה לבצע בבטנה, ועל אפשרות של צלקת גדולה במרכז הבטן כתוצאה מהם.

61. לשיטת הנתבעת, ס' 13 לחוק זכויות החולה לא מצריך "ירידה לפרטים" מעין זו; צלקת לא נחשבת לסיבוך או סיכון, היא חלק אינהרנטי מכל ניתוח ומתרפאת באופן שונה אצל כל מטופל, לכן אין צורך ליידע אודותיה.

62. אין בידי להסכים עם עמדת הנתבעת בנסיבות דנן; מקום בו צפויה להתבצע בגופו של מטופל פעולה כגון חתך משמעותי, במקום בולט, העשוי להותיר צלקת גדולה - הדבר מחייב יידוע, במסגרת חובת הגילוי ובמסגרת שיחת תיאום הציפיות לפני הניתוח. זאת, כאמור, לא נעשה בענייננו.

63. מומחה הנתבעת אישר בחקירתו שלא נמצא כל תיעוד רפואי על כך שנערך עם התובעת דיון בנושא האפשרות לחתכים השונים, או בנושא הצלקת; כן אישר, בהגינותו, שיש מקום להסביר את המשמעויות של הניתוח בעניין זה (עמ' 64-65):

" עו"ד בר חן אשרוב: אין מקום להעלות את זה? איזה צעירה בת 48 כשמדובר בבטן ולא באיזשהו אזור, אין מקום לדבר על המשמעויות של ניתוח, של חתך אורכי?

ד"ר קרין: יש מקום להסביר, השיקולים הם חשובים.

... זה ברמת התיאום ציפיות וההבנה למה הולכים לניתוח ולמה בוחרים בניתוח.

עו"ד בר חן אשרוב: ואני חוזר לעובדה שלא ראינו שתיאום ציפיות כזה נעשה, תתקן אותי אם אני טועה, זה מה שהבנתי ממך. אין איזשהו מסמך שמדבר באופן ספציפי

ד"ר קרין: לא ראיתי."

64. מקובלת עלי העמדה, לפיה מצופה ממנתח שייתן את הדעת גם לעניין האסתטיקה בבואו לבצע ניתוח בכלל, ולאדם צעיר בפרט; מצופה כי מנתח יעשה ככל שביכולתו כדי למזער את הצלקות ואת הסימנים שיוותרו למנותח לאחר החלמתו, גם אם תחום מומחיותו אינו כירורגיה פלסטית; מצופה ממנתח שיאפשר תיאום ציפיות גם ביחס לפן האסתטי של תוצאות הפרוצדורה הרפואית; מצפה ממנתח שיידע את המנותח אודות הצלקת שתיוותר בגופו, גודלה הצפוי/המשוער/האפשרי, מיקומה וככל שניתן, אף מראה האפשרי.

65. בעיני, מקום שקיימת אפשרות להיווצרות של צלקת גדולה או מכערת במקום בולט, ובניתוח שאינו ניתוח חירום - נכון להציג בפני המטופל את האפשרות לבחון היוועצות בפלסטיקאי לפני הניתוח, ולאפשר לו לשקול את צעדיו ביחס לאפשרויות העומדות לפניו.

66. הנתבעת הפרה את חובת היידוע כלפי התובעת, שעה שלא ידעה אותה כי יתכן וכתוצאה מהניתוח היא עשויה להיוותר עם צלקת גדולה ומכערת במרכז הבטן; לצד זאת, הנתבעת כשלה מלהגיע לתוצאה אסתטית טובה, שלכאורה הייתה המניע לביצוע הניתוח בשיטה הפתוחה, ולא הלפרוסקופית.

הנזק

67. אין מחלוקת שהניתוח השיג את מטרתו הרפואית, וכי מאז ביצועו לא חזר הבקע ונמנעה כליאת הטבור. לצד תוצאה רפואית זו, הניתוח הותיר את התובעת עם גרנולומה וצלקת משמעותית באזור הניתוח. הצדדים נותרו חלוקים בשאלת קיומו של נזק כתוצאה מהניתוח.

68. מומחה התובעת תיאר בחוות דעתו את אזור הניתוח כדלקמן: "טבור משוך כלפי מטה ושמאלה ונראה כמו חור אלכסוני בחלק המרכזי של הבטן באורך 1.5 ס"מ. במבט שטחי נדמה שאין טבור!! צלקת בעלת צורת S באורך כולל של כ- 5 ס"מ וברוחב של 3 מ"מ. בצד הימני של הצלקת, כ- 1 ס"מ מעל הטבור המחוק ניתן למשש גוף זר נוקשה ובולט בגודל של 1X2 ס"מ, רגיש מאוד. מעל ומתחת לצלקת קמטוטים רבים בעור." מומחה התובעת העריך את נכותה של התובעת בגין צלקת הנדונה ב- 10% לפי סעיף 75(1)(ב) צלקת מכוערת בבטן.

לעומתו, כתב מומחה הנתבעת: "צלקת עדינה ומראה הטבור שמור. הצלקת אורכית לשמאל הטבור. ניתן למשש חוט בבסיס עור הטבור כעדות לתיקון הבקע... התובעת עברה ניתוח לתיקון בקע אשר היה מתחייב ממצבה, ובכל מקרה היה נשאר לה צלקת. אין מדובר בצלקת מכערת או מעוותת כלל. הצלקת עדינה- וברמת הצלקת 0 אחוזי נכות. מבחינת דופן הבטן- אין חסר ואין מבנה רופף של דופן הבטן- 0 אחוזי נכות."

69. התרשמות המנתח מהצלקת הניתוחית, כפי שתועד על ידו בביקורת לאחר הניתוח: כפי שצוין לעיל, כחצי שנה לאחר הניתוח הגיעה התובעת לביקורת אצל המנתח, שכתב במכתב הסיכום: "במידה ועדיין גרנולומה קיימת, תופנה לניתוח כריתת הפרולין לאחר מכן תופנה לפלסטיקאי לגבי הצלקת בטבור". דהיינו, המנתח עצמו סבר שכתוצאה מהניתוח נגרם נזק המצריך ניתוח תיקון, לשם כריתת הגרנולומה ויתכן שאף ניתוח/ הליך תיקון של הצלקת ע"י פלסטיקאי.

70. בית המשפט התרשם מהצלקת בדיון מיום 4.5.21; הצלקת תועדה בתמונות שהוגשו לתיק, כדי להנציח את מראן באותו מעמד. התרשמתי מצלקת גדולה ומכוערת בצורת האות S באנגלית במרכז הבטן, שלמעשה "העלימה" את הטבור כמעט לחלוטין; באזור הצלקת קיימים קמטוטי עור רבים. האזור נראה כאילו הושחת מפציעה חמורה, ואינו עומד בציפייה סבירה לצלקת כירורגית כתוצאה מניתוח אלקטיבי של תיקון בקע טבורי.

71. לאחר שבחנתי את התייחסות וקביעות מומחי הצדדים לשאלת קיומו של נזק ואחוזי נכות בגינו, לתחומי ההתמחות השונים, לצד יתר הראיות והנתונים בתיק ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית - אני מבכרת בעניין זה את עמדת מומחה התובעת על פני עמדת מומחה הנתבעת. אכן, צפוי שכל ניתוח החודר פני עור חיצוניים יותיר אחריו צלקת כזו או אחרת, מזערית ומעלה. עם זאת, שוכנעתי כי הצלקת הנדונה לא תואמת את הציפיה לצלקת מניתוח תיקון בקע מהסוג הנדון; שוכנעתי כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהתוצאה האסטטית של הניתוח דנן אינה טובה, וכי המראה האסתטי של התובעת חורג מהסביר. הורע באופן משמעותי לאחריו.

אני קובעת אפוא שלתובעת נותרה נכות אסתטית ששיעורה 10%, שכיום יש בה גרנולומה מציקה. זו אמנם ניתנת לכריתה, אך גם לאחר ה"תיקון" הצלקת והטבור החבוי יישארו כפי שהם כיום.

קשר סיבתי

72. הוכח כי הנתבעת התרשלה הן במהלך הניתוח והן בהפרת חובת היידוע והגילוי מכוח חוק זכויות החולה; עוד הוכח שנגרם לתובעת נזק כתוצאה מהניתוח הנדון.

לטענת הנתבעת, לא הוכח כי הרשלנות הלכאורית היא זו שהביאה לכאבים ולצלקת שנותרה, התובעת לא הוכיח שגם אילו היו מסבירים לה את שלטענתה נמנע ממנה, לרבות האפשרות שהצלקת תהיה דומה לתוצאה היא הייתה נמנעת מלבצע את הניתוח ולוקחת סיכון לבקע כלוא ומסכן חיים, על כל המשתמע מכך.

73. שוכנעתי, שאילו הנתבעת הייתה פועלת כנדרש ומשתפת את התובעת בדבר אפשרויות הטיפול השונות, ואף מיידעת אותה כי קיים סיכוי שהבחירה בניתוח בשיטה הפתוחה תותיר אותה מצולקת כפי שהיא היום - הנתבעת הייתה בוחרת בניתוח בשיטה הלפרוסקופית; עוד שוכנעתי, כאמור, שהתפירה בתובעת הותירה צלקת מכערת שלא ניתן לשפר, ועם גרנולומה המצריכה כעת תיקון.

הפיצוי

74. התובעת עותרת לפיצוי בגין נזק לא ממוני, פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, ובגין נזק ממוני בראשי הנזק של הפסדי שכר/פגיעה בכושר השתכרות והוצאות. לדעת פוסקים, מקום בו נתקבלה תביעה בעילה של העדר הסכמה מדעת, אין פוסקים פיצוי בשני ראשי הנזק של 'כאב וסבל' ופגיעה באוטונומיה. בענייננו - התובעת לא הוכיחה נזק ממוני בר פיצוי, מלבד הוצאות המשפט אליהן אתייחס להלן. על יסוד כל המצוי לפני ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובעת בגין נזק לא ממוני ראוי בנסיבות העניין, בסך של 140,000 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין.

סוף דבר

75. אני מחייבת את התובעת בפיצוי התובעת בסך של 140,000 ₪; כן תישא הנתבעת בסך כולל מע"מ של 32,760 ש"ח כהשתתפות בשכ"ט עו"ד של התובעת, ובסך כולל של 14,000 ₪ כהשתתפות גלובלית בהוצאות המשפט שלה (בכלל זה אגרת פתיחת הליך, עלות חוו"ד, עדות עדות המומחה מטעמה בבית המשפט, ונלוות). הסכומים הנ"ל יקראו להלן, יחדיו, "הסכום הפסוק", והם נכונים למועד פסק הדין.

הסכום הפסוק ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פס"ד במשרד ב"כ הנתבעת, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לב"כ הצדדים

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, כ"א אדר א' תשפ"ב, 22 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.