א. כללי

1. התובע הינו עורך דין אשר שכר משרד במרכז כלל, בירושלים (להלן: "המשרד").

2. הנתבעת הינה חברת הניהול האחראית על תחזוקת הרכוש המשותף במרכז כלל.

3. במהלך תקופת השכירות, טען התובע, כי ביקש מחברת הניהול כי שמו יתווסף לשלטים הקיימים בבניין, וזאת כדי שלקוחותיו יצליחו לאתר משרדו.

ב. טענות הצדדים

1. התובע עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לפצות אותו בסך של 50,000 ₪, וזאת בגין הפסדי הכנסה שנגרמו לו בגין אי פרסום שמו בבניין כלל.

2. לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים, כי פרטיו יוצבו על גבי שלט בבניין כמקובל.

3. התובע טען, כי למרות מחאותיו הרבות והחוזרות ונשנות באמצעות שותפו להוצאות
המשרד, התובע לא זכה לשילוט בסיסי בבניין כלל במשך כמעט
שנה.

4. התובע הוסיף וטען, כי הזהיר שוב ושוב את הנתבעת, כי מחדלה "ממיט אסון" על משרדו ומונע את הגעת הלקוחות. מה גם שבקומה מתחת, קומה 6, מצויה רשות האכיפה והוצל"פ והרי היה זה באופן טבעי השיקול המרכזי למיקום המשרד דווקא שם מלכתחילה, לאור נהירת הקהל.

5. התובע טען, כי ניסה להקטין את נזקיו, שעה שתלה נייר פירמה שלו בכניסה למשרד, אך זה הוסר על ידי עוברי אורח.

6. מן העבר השני טענה הנתבעת, כי על בית המשפט לדחות את התביעה.

7. הנתבעת טענה, כי עפ"י ההסכמים עליהם חתומים בעלי הנכסים – עליהם האחריות לתשלום דמי הניהול.

8. על אף האמור, הנתבעת מסכימה להחתים את השוכרים של הנכסים בבניין על הסכם ניהול על פיו יתחייבו גם הם בכל התחייבות הבעלים ויזכו בכל הזכויות אותם היא חבה כלפי הבעלים.

9. הנתבעת מציינת, כי התובע סירב לחתום על הסכם הניהול, הדבר עולה בפירוש גם מן ההודעה שמסר לביהמ"ש בתגובת לבקשת הנתבעת לדחייה על הסף.

10. הנתבעת טענה, כי בניגוד לטענת התובע, מעולם לא גובשה הסכמה בין הצדדים או התחייבות מצד הנתבעת להיענות לבקשת התובע להוספת שמו לשלטים הקיימים.

11. הנתבעת טענה, כי אינה מחויבת בעדכון יום יומי של השלטים הקיימים בבניין ובוודאי שאינה מחויבת במתן שירות זה כלפי התובע שמסרב לחתום על הסכם הניהול. כן טענה, כי השלטים בבניין עשויים כחלק אחד ואין אפשרות להחליף או לשנות את שמו של בעל עסק בודד ללא החלפת השלט כולו. על כן, בנסיבות אלה לטענתה, בכדי לא להטיל על בעלי הנכסים הוצאות בלתי סבירות, נעשה עדכון השלטים ע"י הנתבעת רק אחת לתקופה בהתאם לשיקול דעתה.

12. הנתבעת המשיכה וטענה, כי לפנים משורת הדין ואף שאינה מחויבת לכך, החליטה משיקוליה, בשעה שהחליפה את השלטים בקומה בה מצוי משרדו של התובע, (בחודש פברואר 2019) לעדכן גם את העובדה כי התובע הוא המחזיק במשרד מספר 713.

ג. דיון והכרעה

1. התובע ושותפו שכרו משרד בבניין כלל בירושלים בקומה השביעית ביום 1.15.18.

2. התובע ושותפו שכרו את המשרד עד ליום 31.5.19 והמשיכו להחזיק במושכר מספר חודשים לאחר מכן.

3. בין התובע לשותפו נקשר חוזה שכירות לבין בעל המשרד שהינו אדם פרטי. יודגש, כי בין התובע לבין חברת הניהול לא נקשר כל הסכם שכירות, שכן התובע לא רצה בכך למרות שהתבקש.

4. בהתאם לדברי הנתבעת, הצדדים אינם חלוקים על כך כי בפועל הוצב שילוט בקומה בה נמצא משרדו של התובע. מן הראיות עולה כי המחלוקת הינה בעקבות דרישת התובע להצבת שילוט ביתר הבניין ולא רק בקומה בה נמצא המשרד.

5. מכאן, השאלה הראשונה הצריכה להתברר בפני היא האם התובע הוכיח, כי הוסכם בינו לבין חברת הניהול הנתבע, כי יוצב שלט לפיו הוא שוכר משרד בבניין כלל.

6. התובע טען, כי "המקור החוקי זה הסכמה בעל פה בין המשרד שלנו לבין נציג הנתבעת שהוא כאשר גבה את הכספים הללו, השותף שלי להוצאות מר זדה שנמצא באבל על מות אשת ולא יכול להגיע אך הוא היה מטעמי בעניין הזה וביקש לעשות את כל ההסדר ולהעביר את החוזה במעמד כמו שצריך" (עמ' 1 שורות 18-21).

7. מן העבר השני הכחישה הנתבעת את טענת התובע וטענה, כי "חובה לא הייתה ובוודאי שאין חובה לעדכן באופן מידי פרסום או שלט. הפרסום שמדובר בהסכמי הניהול, מתייחס לפעילות בבניין. זה פרסום על פעילויות שנעשות" (עמ' 2 שורות 9-10).

8. אני סבור שהתובע לא הוכיח כי הייתה חובה כלשהי, מן הדין, או חובה מכח חוזה, כי תציב שלט שכזה עבורו.

9.  ככלל, נטל השכנוע, או נטל ההוכחה, הוא הנטל העיקרי, ובדרך כלל הוא קבוע ועומד ואינו עובר במהלך המשפט מבעל דין אחד למשנהו. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו. אי עמידה בנטל, משמעה דחיית טענות התובע. עיקרון זה נתמך בכלל, "המוציא מחברו", הלקוח מן המשפט העברי, והקובע כי צד למשפט אזרחי צריך להוכיח את עיקרי העובדות המהוות את עילת תביעתו מן הבחינה המשפטית. אשר על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו.

10. אני סבור, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. להלן אנמק;

11. ראשית אומר, כי המחלוקת בענייננו היא מחלוקת עובדתית. במצב כזה נדרשת הערכאה
הדיונית "לשקול גרסה מול גרסה ולקבוע איזה מהן אמינה יותר בעיניו" ע"א 11100/02
רונן חצור נ' ניסים דותן, פורסם בנבו, ניתן ביום 16.2.04). לאחר שעיינתי בטענות
הצדדים על מכלול הראיות שהוצגו לי, אני נוטה לקבל כגרסה אמינה את גרסת הנתבעת
בהיותה גרסה עקבית מבוססת והגיונית ולבכרה על פני גרסת התובע.

12. בעניין זה נראית לי גרסת הנתבעת לפיה הצדדים לא סיכמו אודות חובת הנתבעת לעדכן
את פרטיו של התובע בבניין כאמינה. אני סבור כי אכן נכונה גרסת הנתבעת ולפיה:
"חובה לא הייתה ובוודאי שאין חובה לעדכן באופן מידי פרסום או שלט"; "כיוון שאי
אפשר להחליף כל שני וחמישי, מדובר ב- 250 דיירים, בד"כ היינו עושים לפי שיקול
דעת".

13. אעיר, כי לא מצאתי כי הנתבעת סיכמה בעל פה עם התובע או שותפו על הצבת שלט בקומה הרלוונטית.

14. יתרה מכך, עיון בתשובותיו של התובע בחקירה הנגדית מעלה כי הצבת שלט בבניין אינה בעלת חשיבות כלכלית עבורו. וכך אמר בחקירתו:

"ש. היה חשוב לך מאוד שלקוחות ידעו שאתה נמצא בקומה 7

ת. אם אתה מסכם אז זה מקובל עליי הסיכום הזה

ש. בתקופה הרלוונטית נכנסת לאתר לשכת עו"ד ומבקש לדעת היכן משרדך, מה היית מגלה?

ת. רק שלוחה ברחובות ורק ת.ד. בירושלים

ש. לקוח שהיה רוצה לבוא אליך לא יכול היה לדעת מחיפוש דרך 144 או באתר לשכת עו"ד שיש לך משרד בכלל

ת. בשביל זה היה חשוב השילוט מה גם שאני 30 שנה בתחום הוצל"פ ומוכר בירושלים ומספיק להגיד את המילה טורים ויודעים שאני מתעסק בהוצל"פ. הבעיה היתה כאשר היו מגיעים לבניין כלל ולא מוצאים אותי, לשלוח בן אדם לרחוב יפו 97 ולא למצוא אותי זאת היתה הבעיה. שלא נדבר על אלה שעולים למעלית לקומה 6 ואין שילוט ואני לא מופיע שם. כל המפתחות שאמורים להוביל את הלקוחות אליי למשרד כאשר אני קומה מעל, הצורך שלהם בהוצל"פ לא הגיעו באותה דרך ברגע שהקשר נותק באמצעות שילוט חסר

ש. באפס מאמץ ואפס עלות יכולת לדאוג שבבזק באינטרנט, באתר לשכת עו"ד תופיע כתובתך בקומה 7 במרכז כלל ולא טרחת לבצע זאת

ת. אנו נותנים שירותי גביה. בתחום הוצל"פ עיקר העבודה היא לא מול החייבים אלא מול הזוכים. לכן כדרכו של עולם בתחום הגביה גם במשרד מכובד כמו שלי לא נהוג בטפסי הוצל"פ לרשום כתובת אלא לרשום ת.ד. כדי שהחייבים יגיעו להסדרים על ידי אמצעי לחץ. כאשר אנו מתעסקים בחייבים שיש להם יכולת, חייבים שהם מתחמקים ראשיים, מתעסקים בפשיטת רגל וכל החייבים שמשאירים שיקים ללא כיסוי למלא זוכים שלי. אנו מאוד מעוניינים להגיע להסדרים באמצעות אמצעי לחץ. אחד אמצעי הלחץ הכי חשובים זה כמה שיותר פרטים לא לתת לחייב על מנת שיוכל להגיע להוצל"פ להגיש בקשה ושם יפתור את הבעיה על ידי שאלון ומתן צו לתשלום. לגבי הזוכים הנוהל הפוך. הם פשוט מכירים אותי באמצעות לקוח שמביא לקוח אחר ולכן שם הכתובת פחות נחוצה"

15. הנה כי כן, מדבריו של התובע עצמו, עולה, כי טענתו של התובע לפיה נגרם לו נזק כיוון שהנתבעת לא הציבה שלט המראה שהוא בעל משרד בבניין דינה להידחות מניה וביה. זאת שכן, מאמרותיו של התובע עולה כך:

א. התובע הוא עורך דין מוכר בתחום ההוצאה לפועל 30 שנה "מספיק להגיד את המילה טורים ויודעים שאני מתעסק בהוצל"פ.". כלומר, ניתן להסיק ששמו של עורך הדין הולך לפניו והוא אינו צריך פרסום;

ב. לפי דבריו של התובע, הוא מעוניין ששמו יהיה גלוי בפני הזוכים בתיקי הוצאה לפועל ולא בפני החייבים;

ג. מאידך, הטקטיקה היא להסתיר את המידע באשר למשרד מפני החייבים כאמצעי לחץ עליהם וזאת כדי שיגיעו ישירות למשרד ההוצאה לפועל ובאשר לזוכים, הרי שלגבי אלה הם כבר ממילא יודעים לגביו.

16. המסקנה הלוגית המתבקשת היחידה מניתוח דבריו של התובע היא שאין צורך בהצבת שלט לגבי משרדו, שכן מצד אחד יש לחסות את הפרטים כלפי החייבים ומצד אחר אין צורך לגלות את המידע בפני הזוכים, שכן הם ממילא מודעים לקיומו ולפעלו.

17. בנוסף, לתובע עומדת לרועץ העובדה שסירב לחתום על הסכם עם חברת הניהול אותה הוא תבע בתביעה הנוכחית. סביר להניח שלו היה התובע חפץ להסדיר את יחסיו החוזיים עם חברת הניהול, לרבות הצבת שלטים, באמת ובתמים, הרי שהיה טורח כי חוזה ייחתם בין הצדדים. ואולם, מקום שהתובע לא חתם על הסכם שכזה הוא מנוע מלטעון טענות במישור זה.

18. למעלה מן הנדרש, לאחר שמצאתי כי התובע לא הרים הנטל להוכחת טענתו כי הייתה מחויבות מצד חברת הניהול להצבת שלט, מצאתי, כי התובע לא השכיל להוכיח כנדרש כי נגרם לו נזק וכן לא השכיל להוכיח את גובה הנזק הנטען. להלן אבהיר מסקנה זו;

19. התובע עתר לקבל פיצוי מאת הנתבעת בסך של 50,000 ₪. וכך התבטא בחקירתו:

"ש. מה הציפייה שלך הייתה? על איזו חוות דעת אתה מסתמך, שאתה ציפית פי שתיים.

ת. תחושות בטן אלה תחושות ואי אפשר להתעלם מנתונים שאנחנו קומה אחת מעל הוצל"פ.

ש. האם הייתה לך חוות דעת כלכלית?

ת. לא. זה העניין שזיהיתי לפי תחושת בטן..." (עמ' 11 שורות 7-10).

וכן:

"ש. ביולי אוגוסט הכנסת 100,000 ₪ וקודם העדת ששנה שלמה הכנסת 75,000 ₪. רק בחודשיים הכנסת יותר.

ת. בסדר.

ש. זה פי 6, מה אתה אומר על זה?

ש. אתה טוען לאובדן רווחים ולהפסדים וכשאתה אתה נמצא בבניין, במשך חודשיים אתה מסמן רווחים והכנסות של 100,000 ₪ איך אתה מסביר את זה?

ת. בסופו של יום ההכנסות האלה לא מה שגורמות להפסד. ההפסד נובע מההוצאות שיותר גבוהות מההכנסות.

ש. ההפסד היחיד שלך הוא הפסד אל מול חלום שלא היה מבוסס.

ש. היו לך ציפיות מסוימות שנגנזו.

ת. אבהיר, כשאתה לוקח החלטה כלכלית היא על בסיס נתונים, מתרשם מהמשרד/ מהבניין/ רואה שילוט שהיה שם, זה לא שראיתי בניין מוזנח אלא ראיתי בניין מתפקד". (עמ' 11 שורות 29-36 ו- עמ' 12 שורות 1-4).

20. התובע מבקש לבסס את תביעתו הכספית על סמך "תחושות בטן". ברי הדבר שלא ניתן לבסס תחזית פיננסית על סמך הרגשות או חלומות, מקום שאדם תובע את חברו. כאשר אדם מגיש תביעה בגין אובדן הכנסות, חזקה עליו שיוכיח את טענותיו באמצעות דוח כלכלי רציני, ממנו ניתן ללמוד כי אכן היה בסיס סביר לחלומות ולתחושות שהניעו אותו לפעול. מקום שהתובע לא עשה כן – דין תביעתו להיכשל.

21. לא זו אף זאת, מהמידע שמספק התובע עצמו עולה שבשנה בה שכר משרד בבניין הנתבעת הכנסותיו עלו ולא ירדו ביחס לשנה הקודמת. נתון זה סותם את הגולל כליל על התביעה.

22. כך, את הטענות כי נגרם לו נזק כספי מנסה התובע לתמוך באמצעות דוחות מע"מ לשנת 2018. על פי גרסת התובע (סעיף 21 לתצהיר) הכנסותיו בחודשים ינואר – אפריל 2018 טרם כניסתו לבניין כלל עמדו על סך של כ-18,000 ש"ח לחודש. לאחר כניסתו לבניין עמדה הכנסתו על סך של כ-23,899 ש"ח לחודש. מכאן, יש להסיק, כי לא רק שלא נגרם לו כל נזק אלא כי הכנסותיו עלו כתוצאה ממעבר לבניין.

23. דא עקא - התובע מבקש לבסס את תביעתו על ציפייה לרווח בסך של 35,860 ש"ח לחודש ואז לטעון, כי מהכנסתו הצפויה נגרע סכום משמעותי בסך של כ-12,000 ש"ח. יש לדחות ציפייה זו מכל וכל וזאת בהתאם לניתוח לעיל.

24. בעניין ע"א 355/80 פ"ד לה(2) 800 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ

אשר הובא על ידי התובע עצמו נאמרו דברים שמנוגדים לגישתו ולא תומכים בה. וכך נאמר בהלכה זו:

"על-פי גישתנו, מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על-פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על-פי אומדנא דדיינא. שאלה אחרת היא, מהי מידת הוודאות והדיוק, המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי. האם עליו להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן לקבוע את מידת הנזק ואת שיעור הפיצוי במידת ודאות ודיוק מוחלטים, או שמא ניתן להקל עליו בעניין זה? ידועים מקרים, שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת ודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע ? הגישה המקובלת היא, כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי-האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים" (ע"א 525/79 [6] בעמ' 285). "מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעורו במדוייק אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק (ע"א 525/79 [6], בעמ' 285). תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה".

בענייננו, התובע לא הניח כל תשתית עובדתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. תחושת בטן אינה בבחינת תשתית עובדתית הנדרשת לבית המשפט לשם הערכת נזק.

25. אם לא די בכך, הלכת בית המשפט העליון בעניין אניסימוב מורה כי על התובע להוכיח קשר סיבתי בין הפסד הרווח לבין עילת התביעה:

" ומן הכלל אל הפרט. בעניין שלפנינו ביקשה המשיבה פיצוי על הפסד הרווח, שנגרם לה בתקופת הבניה בשל הפרעות הבנייה. כפי שהראה חברי הנכבד, לא באה כל ראיה, ממנה ניתן להסיק, כי הפסד רווח נגרם בשל הפרעות הבנייה. משלא עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה, לא היה מקום לפסוק לה כל פיצוי."

בענייננו, התובע ביקש פיצוי על הפסד הרווח שנגרם לו כתוצאה מאי הצבת השלט. בענייננו לא באה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי היה הפסד רווח או כי ההפסד המשוער נגרם בשל אי הצבת השלט במקום שהתבקש על ידי התובע.

26. התוצאה היא שהתובע לא הוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו. כידוע, הנטל להוכיח שיעור נזק שנגרם מוטל על התובע. כלל הוא כי אין די בהוכחת גרם הנזק, אלא יש להוכיח בנוסף את שיעור הנזק. יפים לעניינו דבריו של כב' השופט סלים ג'ובראן:

"הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק. במה דברים אמורים? במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. אכן, מקום שהוכח קיומו של נזק, העובדה שאין אפשרות לחשב שיעור הנזק במדוייק, אין בה כשלעצמה כדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק. אין אנו נדרשים בהכרח לדיוק מתמטי ולוודאות מוחלטת. די כי הנפגע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו בוודאות סבירה, המתבקשת מנסיבות העניין (ראו ע"א 294/92 דרוק נ' אהרון, פ"ד מז (2) 23 (1993). להלן: ע"א 294/92). הווה אומר, כי במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, די לו לנפגע שיביא אותם נתונים, שניתן להביאם באופן סביר, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראו ע"א 355/80 דלעיל)." ראו: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008).

27. מכל המקובץ, דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 8,000 ש"ח תוך 20 יום מהיום.

ניתן היום, י"ט כסלו תשפ"א, 05 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.