לפני בקשת המבקשים להאריך להם את המועד להגשת בקשה לביטול צו שיפוטי מיום 14.4.19 אשר הורה להם להפסיק ביצוען של עבודות אסורות המתבצעות על ידם וגורמים נוספים בחלק ממגרש מס' 9 על פי תב"ע עח/81/10 הידוע כגוש 8389 חלק מחלקות 197, 200 ו-201 באזור התעשיה עמק חפר המצוי במרחב התכנון המקומי של המשיבה (להלן: המקרקעין").

המבקשים טוענים כי מדובר באיחור קצר לאחר שפנו אל ב"כ המשיבה בעבר ובקשו מראש את הסכמתו להארכת המועד בשל היות אחד מבאי כוחם בחו"ל אך הלה סרב.

לטענת המבקשים בשל ההודעה האמורה לא נפגע אינטרס ההסתמכות של המשיבה והיה ידוע לה כי בכוונתם להגיש בקשתם.

עוד טענו המבקשים כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כגון זו עליו לשקול, בין היתר, את הסיבה לאיחור, משכו, הסתמכות בעל הדין שכנגד וסיכוייו הלכאוריים של ההליך.

המשיבה טוענת כי הבקשה מוגשת בידיים לא נקיות, תוך הפרה בוטה של הצו השיפוטי שניתן ושל צו הפסקה מנהלי קודם, ולשם כך צרפה דו"חות פיקוח ותצלומים המצביעים על האמור.

עוד טוענת המשיבה כי הטענה לביצוען של עבודות אסורות במקרקעין לא רק שלא נסתרה אלא אף חוזקה וכי קיים אינטרס ציבורי משמעותי בהפסקת הפרת הוראות חוק התכנון והבניה ובמניעת קביעת עובדות בשטח.

נוכח כל האמור טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות, הן על הסף והן לגופה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובראיות שצורפו נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

לטענת המבקשים העבודה שאת הצו להפסקתה הם חפצים לבטל – "מתבצעת בהתאם לבקשה להיתר בניה ובהתאם לתב"ע החלה על המקרקעין..." (סעיף י' לתצהיר המבקש 2).

לבקשה צרפו המבקשים תצהיר אדריכלית מטעמם (נספח י' לבקשה) אשר גם בו נאמר כדלקמן –

"2. לאחר קבלת מידע מהוועדה ותשובות מנציגי הוועדה הוגשה ביום 16.5.19 בקשה למתן היתר בנייה במגרש.

3. הבקשה להיתר שהוגשה תואמת לעבודות המבוצעות במגרש, תואמת לתב"ע החלה על המגרש ולדעתי המקצועית יש התכנות ממשית עד וודאית לקבלת ההיתר המבוקש."

בהנחה שכל האמור בתצהירי המבקשים והאדריכלית מטעמם אמת, עולה מתוכם כי בפועל מתבצעות במקרקעין עבודות הטעונות היתר בניה מבלי שניתן היתר כזה, ולכל היותר יש צפי לקבלתו, וברור כי מציאות זו כשלעצמה מהווה הפרה של הוראות חוק התכנון והבניה, מצדיקה את מתן הצו ושוללת את סיכויי הבקשה לביטולו.

זאת ועוד, יש אמנם מחלוקת בין הצדדים על מועד המצאת הצו השיפוטי למבקשים אך אין ספק כי הומצא להם לכל המאוחר ב-17.4.19, זאת כאשר תצהירי המבקש 2 והאדריכלית מטעם המבקשים הנוקטים בלשון הווה ביחס לעבודות המבוצעות נחתמו בימים 29.5.19 ו-2.6.19 (בהתאמה), היינו – אף לאחר קבלת הצו השיפוטי ובניגוד אליו.

לא זו אף זו, בתצהיר המבק 2ש קיים תיאור עובדתי של השתלשלות האירועים הנוגעים להגשת בקשתם להיתר בניה, נזכרים בו אירועים שונים בשנת 2018 עד לדחית קליטתה של הבקשה להיתר ביום 18.11.18, וממועד זה ואילך יש דילוג בתצהיר על האירועים עד להעברת הטיפול לאדריכלית המצהירה מטעמם רק בחודש אפריל 2019.

דא עקא, נראה כי דילוג זה אינו בכדי, באשר – כעולה מתגובת המשיבה ואף מן הבקשה למתן צו שיפוטי, אשר הומצאה למבקשים עם הצו עצמו – במהלך תקופה זו הוצא למבקשים צו הפסקה מנהלי ביחס לעבודות אלה ביום 5.12.18 והומצא להם כדין אך הללו המשיכו בביצוע העבודות תוך התעלמות ממנו, ואז עתרה המשיבה לצו שיפוטי.

המבקשים התעלמו מפרטים מכבידים אלה אך לא הכחישו אותם, ונמצא כי לא זו בלבד שהעבודות מתבצעות ללא היתר אלא אף בניגוד לצו הפסקה מנהלי ולצו הפסקה שיפוטי.

מטרתם של הצווים, הן המנהליים והן השיפוטיים, הניתנים שלא במסגרת הליכים פליליים על פי חוק התכנון והבניה היא מניעת הפרות של חוק התכנון והבניה, ולהבנת מגמת המחוקק ביחס אליהם חשוב להביא את הדברים הבאים מתוך דברי ההסבר להצעת החוק ביחס לתיקון 116 לחוק התכנון והבניה (הצעות חוק הממשלה – 1074, כ"ו בתמוז התשע"ו 1.8.2016. עמ' 1426) –

עוד קודם לתיקון זה קבע בית המשפט העליון בפסקי דין רבים מספור עקרונות בענין זה, כאן מתוך רע"פ 6034/99 לימור כהן נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נד(1) 438, 446 (14.2.2000) –

"טובת הציבור, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק התכנון והבניה, מחייבת שבנייה תיעשה רק על-פי היתר ... כדי למנוע בנייה ללא היתר, לא ראה המחוקק מנוס אלא להקנות סמכות קיצונית של הריסה מינהלית ... הנה כי כן, במתן פירוש לסעיף 238א, יש להיזהר שלא לשים את הסמכות להוציא צו הריסה מינהלי בסד, באופן שישבש את האפשרות להילחם ביעילות בבנייה בלתי חוקית.".

ניתן לראות כי קיימת מגמה ברורה מצד המחוקק לצמצם את האפשרות להותיר על כנה בניה בלתי חוקית לפרקי זמן ארוכים ואף לצמצם את הביקורת השיפוטית על האמצעים שהוקנו לשם כך, זאת בכל הקשור לצוי הריסה, והדברים קל וחומר באשר לצווים שמטרתם מניעת המשכותן של עבודות אסורות המתקיימות לנגד עיני רשויות התכנון והבניה ובית המשפט, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר הללו מתבצעות תוך הפרת צווים.

יש לזכור כי הצו העומד להכרעה לפני עתה הוא צו האוסר על ביצוע עבודות ולא צו הריסה, היינו – אין מדובר בסעד בלתי הפיך, וככל שינתן בעתיד היתר בניה כדין כפי שצופה האדריכלית ניתן יהיה להמשיך בביצוע את העבודות.

ברי, איפוא, כי אל מול הפרת החוק וצווים שניתנו כדין אין לעמוד שווי נפש וכי נוכח מגמת המחוקק והפסיקה מדובר באמצעי אכיפה מידתי וראוי, מבלי לקבוע כל קביעה ביחס לאמצעי תיאורטי אחר.

נמצא כי הן במישור של חוסר נקיון כפיים והן במישור הענייני לגופה של בקשה אין לבקשה סיכויים לכאוריים של ממש ואין עילה להארכת המועד.

אשר על כן, הבקשה להארכת המועד נדחית.

בשים לב לאמור לעיל, תשא המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ט, 12 יוני 2019, בהעדר הצדדים.