1. לפניי בקשה לאישור פסק בוררות מיום 30.12.18 שניתן על ידי הבורר מר גדעון שפיגל, ומנגד, בקשה לביטול חלק מהחלטות הבורר וחלק מקביעותיו בפסק הבוררות.

רקע עובדתי רלוונטי

1. ברקע הבקשות סכסוך בנוגע להסכם שנחתם ביום 23.9.08 בין בעלי הדירות ברחוב עין גדי 27 בירושלים, מן הצד האחד, לבין המבקש, עו"ד דוד ישי (להלן: "ישי") והמשיב 15, עו"ד דני שלום (להלן: "שלום"), מן הצד האחר, כיזמים, לביצוע עבודות בניה על פי תכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה (תמ"א 38).
2. ההסכם בין הצדדים כלל תניית בוררות על פיה בכל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לחוזה וכל הנובע ממנו ינסו הצדדים ליישב את המחלוקת ביניהם באמצעות המפקחים, ובהיעדר הסכמה "יכריע בסכסוך מר ירון טל כפוסק ו/או בורר מוסכם אחר (במידה ויבצר ממר טל לשמש כבורר ו/או מר טל יודיע על סירובו לעשות כן) ובהעדר הסכמה על זהות הבורר המוסכם ימונה בורר ע"י לשכת המהנדסים". כן הוסכם כי הכרעת הפוסק תהא סופית ומכרעת ולא ניתנת לערעור, והוא לא יהיה חייב לנמק החלטתו ולא יהיה קשור בסדרי הדין ובהוראות הדין המהותי (סעיפים 71-67 להסכם).
3. השתלשלות האירועים מאז חתימת ההסכם תוארה בהרחבה בפסק הבוררות. לענייננו, די אם נציין בקצרה כי בחודש אוגוסט 2011, לאחר שניתן היתר לביצוע העבודות על פי ההסכם, החלו עבודות הבניה. זמן לא רב לאחר מכן, בתחילת 2012, התגלע סכסוך בין היזמים לבין עצמם, שהוביל לסיום השותפות ביניהם במשרד עורכי הדין שניהלו יחדיו עד אז. סכסוך זה "הקרין במלוא עוצמתו" כלשון הבורר, גם על הפרוייקט, ובחודש אוגוסט 2012, או בסמוך לכך, לאחר שהושלמה בניית השלד של התוספות שאמורות היו להתווסף לבניין, נעצרו העבודות. מאז התנהלו הליכים משפטיים שונים בין הצדדים.
4. מאחר והמבקש הסתמך בטיעוניו על החלטה שניתנה על ידי כב' הנשיאה מ' ארד ביום 2.9.12, אתייחס בקצרה להליך המשפטי בגדרו ניתנה החלטה זו. בסמוך למועד עצירת העבודות בפרוייקט, הגיש ישי כתב תביעה לבורר מר ירון טל, כנגד בעלי הדירות. בתביעה זו ביקש, בין היתר, להצהיר כי הוא בלבד זכאי לקבל את מלוא הזכויות בשלוש הדירות החדשות שאושרו לבנייה. לתביעה זו לא צורף שלום כצד. בעקבות כך, הגיש שלום תביעה לבית משפט זה (ה"פ (י-ם) 340/12), בגדרה ביקש להורות על ביטול הליך הבוררות האמור. בד בבד עם הגשת תביעתו, הגיש שלום בקשה למתן צו מניעה זמני שיורה לישי ולבעלי הדירות להימנע מקיום דיון בוררות במחלוקות עמם. טענתו העיקרית של שלום היתה כי לבורר אין סמכות לדון בסכסוך שבינו לבין ישי וכי ישי "גרר" את הדיירים להליך הבוררות על מנת לרכוש סמכות לדון במערכת היחסית העסקית שבין היזמים לבין עצמם. מנגד, טען ישי בעניין זה, כי על פי הסכם הבוררות הבורר מוסמך לדון "בכל סכסוך הנובע מההסכם", ובכלל זה גם סכסוך בינו לבין שלום. בית המשפט (כב' הנשיאה מ' ארד) קיבל את הבקשה לסעד זמני, תוך שציין כי אין לקבל פרשנות לפיה הבורר מוסמך לדון במחלוקת בין ישי לבין שלום או בין הדיירים לבין עצמם, וכי לשונה של תניית הבוררות מלמדת כי הבורר הוסמך לדון במחלוקת בין הדיירים מצד אחד, וישי ושלום יחד מצד שני. בית המשפט עמד על כך שתביעת ישי לבורר הוגשה לכאורה כנגד הדיירים אך במהותה היא סכסוך בינו לבין שלום, ולפיכך אין מקומה בהליך בפני הבורר.
5. בהליך מאוחר יותר שננקט, הורה בית המשפט על העברת הבורר מר ירון טל מתפקידו (הפ"ב 37270-11-13). משלא היתה הסכמה בין הצדדים באשר לזהותו של בורר חלופי, פנה בית המשפט ללשכת המהנדסים והאדריכלים לצורך מינוי בורר, ובעקבות פניה זו מונה מר גדעון שפיגל כבורר.
6. ביום 17.4.16 הגישו בעלי הדירות כתב תביעה לבורר, במסגרתו ביקשו שורה של סעדים הכרוכים בביטול ההסכם. כן ביקשו כי תינתן להם האפשרות לפצל את סעדיהם כך שיוכלו להגיש תביעה נפרדת לפיצוי בגין נזקים כספיים שלטענתם נגרמו להם על ידי היזמים. הבורר החליט כי בשלב הראשון של ההליך תידון תביעתם של בעלי הדירות בעניין הסעדים הכרוכים בביטול ההסכם, אשר אחת מנגזרותיו הוא נושא ההשבה, אותה ראה כשאלה העיקרית להכרעה באותו שלב. בשלב השני, כך קבע, יידונו "תביעותיהם הכספיות של בעלי הדירות, כמו גם כל תביעה אחרת שתועלה על ידי מי הצדדים ואשר הבורר מוסמך לדון בה" (סעיפים 15-12 לפסק הדין החלקי). ביום 8.3.2017 נתן הבורר פסק דין חלקי.
7. כאן המקום לציין, כי אף שבהתאם לתניית הבוררות הבורר אינו חייב לנמק את פסקו ואינו כפוף לדין המהותי, מצא הבורר לנכון לנמק את הכרעתו, הן בפסק החלקי והן בפסק הסופי, וזאת, כדבריו, "על מנת שלא תדבק בהכרעה תחושת שרירותיות". המומחה הוסיף וציין כי אף שהכרעתו אינה כפופה לדין המהותי, סבר כי ראוי לפרט את הוראות הדין, ההלכות והספרות אשר הדריכו אותו וסייעו לו בגיבוש אמות המידה הראויות לצורך ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים. ואכן, פסקי הבורר, הן החלקי והן הסופי, דנו בהרחבה בסוגיות שעל הפרק וכללו הנמקות מפורטות.
8. בפסק הדין החלקי קבע הבורר כי ההסכם בין הצדדים בוטל על ידי בעלי הדירות. הבורר קבע כי ההשבה לה זכאים היזמים בעקבות ביטול ההסכם היא של שווי הדירות החדשות במצבן הנוכחי, בניכוי עלויות השלמת הבניה שהתחייבו היזמים לבצע עבור בעלי הדירות, סכום שהועמד לאותה עת ע"ס 4,533,750 ₪ (סעיפים 173-171 לפסק החלקי), תוך שנקבע כי הצדדים יהיו רשאים לטעון בשלב השני של הליך הבוררות ביחס למספר נושאים הנוגעים להשבה, שעשויים להשפיע על שיעורה. הבורר נתן הוראות על מנת להבטיח את סכום ההשבה עד להכרעה הסופית בבוררות וקבע כי כל תביעה נוספת של מי מהצדדים תוגש בתוך 45 יום ממועד פסק הבוררות החלקי.
9. לאחר מתן פסק הדין החלקי הגישו בעלי הדירות כתב תביעה לבורר בסכום של 13,373,098 ₪. ישי הגיש כתב תביעה שכנגד שסכומה 22,470,500 ₪. ביום 30.12.18 ניתן פסק הבוררות הסופי. הבורר דן בנושאים הנוגעים להשבה אותם הותיר לדיון בשלב השני וקבע לבסוף כי סכום ההשבה יעמוד על הסכום שנקבע בפסק החלקי (סעיפים 307-279 לפסק הסופי). כן נקבע כי הפיצוי לו זכאים בעלי הדירות מהיזמים יעמוד על סך 2,460,500 ₪. הבורר מצא שלא לעשות צו להוצאות וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו בקשר עם ההליכים בשלב הראשון של הבוררות (בו התקבלה התביעה שכנגד שהוגשה על ידי שלום בעניין ההשבה) ובקשר עם תביעתם של בעלי הדירות בשלב השני של ההליך (בו התקבלה תביעתם לפיצויים). הבורר דן בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי ישי ודחה אותה במלואה וקבע כי יש לחייב את ישי בגין שכ"ט והוצאות לטובת בעלי הדירות בסכום כולל של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ.

עיקרי טענות הצדדים

1. בבקשת הביטול טען ישי כי יש לבטל חלק מהחלטות הבורר ומקביעותיו בפסק הבוררות השני על פי עילות הביטול שבסעיפים 24(3) לחוק (פעולה ללא סמכות או בחריגה מסמכות); 24(6) לחוק (היעדר נימוקים); ו-24(7) לחוק (פסיקה שלא בהתאם לדין).

ראשית טען ישי, כי יש לבטל את החלטת הבורר לפיה שכרו של הבורר ישולם בשלושה חלקים שווים: שליש על ידי ישי, שליש על ידי שלום ושליש על ידי כל יתר הדיירים. ישי טען, כי בהחלטתו זו פעל הבורר בחוסר סמכות, שכן קביעתו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף הבוררות ועם הקבוע בהחלטתה של כב' השופטת מ' ארד, מהם עולה כי הצדדים הסמיכו את הבורר לנהל את ההליך ולפסוק בשוויון בין בעלי הדירות יחדיו כצד אחד לבוררות, לבין היזמים יחדיו כצד שני להליך הבוררות.

שנית טען ישי, כי יש לבטל את חיובו בהוצאות בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ לטובת בעלי הדירות ולחלופין לקבוע כי חיוב זה ייפסק כנגד היזמים (ישי ושלום) יחדיו. לטענת ישי, משקבע הבורר כי עניין שווי דירות היזם וזכויות הבניה הנוספות הוכרע כבר בפסק הבוררות החלקי, כל הדיון בתביעה שכנגד (סעיפים 342-315 בפסק הבוררות) נעשה על ידי הבורר בחוסר סמכות. יתרה מזאת, כך נטען, על הבורר היה לפסוק סעדים נגד ישי ושלום כמיקשה אחת, בהתאם לתניית הבוררות ולהחלטת כב' השופטת מ' ארד, והיה עליו לנמק מדוע לא הושתו ההוצאות במשותף. בנוסף נטען כי הבורר לא היה מוסמך להשית רק עליו הוצאות, בנסיבות בהן שלום ביקש להצטרף לתביעה שכנגד. בעניין זה הפנה ישי לבקשה שהוגשה על ידי שלום לבורר ביום 28.12.17, בה ביקש לראות בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי ישי כתביעה מטעמו בסייגים מסויימים, ולהחלטת הבורר מיום 2.1.18 באותו עניין.

בדיון שנערך לפניי הוסיף ישי וטען לעילת ביטול נוספת מכוח סעיף 24(4) לחוק (לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו). לטענתו, לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו, שכן רק בפסק הבוררות הסופי קבע הבורר באופן מפתיע שקיים מעשה בית דין בנוגע לשווי ההשבה כולל זכויות הבניה העתידיות.

לסיכום ביקש ישי לבטל את החלטת הבורר באשר לחלוקת שכרו לשלושה חלקים ולקבוע כי יש לשלם את שכרו של הבורר בשני חלקים – בעלי הדירות מזה והיזמים מזה; וכן לבטל את ההוצאות בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ שנפסקו לטובת הדיירים, ולחלופין להורות כי הוצאות אלה ישולמו על ידי שני היזמים בחלקים שווים.

1. שלום טען בתגובתו כי הבוררות נוהלה לכל אורכה בין שלושה בעלי דין: קבוצת בעלי הדירות, ישי ושלום. כל צד יוצג בנפרד, הגיש כתבי טענות נפרדים, חוות דעת מומחים נפרדות ותצהירי עדות נפרדים, וכל צד טען טענותיו וסיכמן בנפרד. שלום הפנה לסעיף 31(א) לחוק הבוררות המקנה לבורר שיקול דעת רחב בנוגע לתשלום שכרו, וטען כי כבר עם מינויו ביום 28.3.16 קבע הבורר כי "על כל צד" להעביר אליו את חלקו בשכר, ובהתאם לקביעתו העבירו לו שלושת הצדדים את חלקם בשכר. לטענת שלום, לאורך כל הליך הבוררות, משך כשנתיים ותשעה חודשים, לא טען ישי דבר בקשר עם חלוקת השכר, ולפיכך מושתק הוא כיום מלטעון אחרת. גם לגוף העניין, כך נטען, הגיונם של דברים חייב כי שכר הבורר יתחלק בין שלושת הגורמים שהתדיינו בפועל, ללא קשר לסעדים שניתן לתבוע בהליך. עוד נטען בעניין זה, כי החלטת כב' השופטת מ' ארד דנה באפשרות לתבוע ולקבל סעד בשם אחד מיחידי בעלי הדין או היזמים בעניינים המהותיים, ואין בה כדי לקבוע דבר בעניין חלוקת שכרו של הבורר.

אשר לחיוב בהוצאות בתביעה שכנגד טען שלום, כי הוא מעולם לא סמך את ידיו על תביעת מר ישי, שהיתה מופרכת ו"מנופחת", לא הגיש חוות דעת מטעמו עם הנזקים שתבע ישי ולא הצטרף בסיכומיו לסעדים שתבע, אלא אף ביקש למחוק חלקים נרחבים מתביעה זו. לטענתו, ביקש לראות בתביעת ישי כתביעתו רק בקשר עם הסעדים כלפי הדיירים, ככל שאלה עולים בקנה אחד עם הסעדים שפורטו על ידו בסעיף 68 לכתב הגנתו, המפנה לתביעה המקורית שהוגשה בשלב הראשון של ההליך. הבורר קבע כי שלום אינו חסום מהעלאת טענות בנוגע לעילות ולסעדים שנכללו בתביעה שכנגד, אך ככל שתהא כפילות שתביא להתארכות וסרבול ההליך, יילקח הדבר בחשבון בעת פסיקת הוצאות ההליך. לטענת שלום, הבורר מצא לדחות את התביעה שכנגד שהגיש ישי והשית עליו הוצאות סבירות ביחס להיקף ההתדיינות החריג שכפה ישי בהתנהלותו, לחוסר תום הלב של טענותיו ולעלויות ההליך.

1. משיבים 14-2, בעלי הדירות, טענו כי אין להם עניין בשאלה מי מהיזמים ישלם את ההוצאות שנפסקו לזכותם. עם זאת נטען, כי כתב התביעה שכנגד הוגש על ידי ישי בלבד, ממטרות "נלוזות" ועל מנת להלך אימים על הדיירים, ומטבע הדברים נפסקו ההוצאות לחובתו בלבד. אשר לחלוקת שכרו של הבורר נטען, כי ההחלטה על אופן חלוקת השכר איננה חלק מפסק הבורר ואין למבקש אפשרות להגיש בקשה לביטולה כאילו היתה חלק מפסק הבורר. לטענתם, החלטה זו התקבלה בהסכמה על ידי כל הצדדים במהלך הבוררות. כן נטען, כי אף לגופה החלטה זו צודקת שכן שלום וישי ניהלו את ההליכים באופן נפרד לחלוטין, כך שבפועל משך הבוררות הוכפל וכפועל יוצא מכך גם עבודת הבורר.

דיון והכרעה

1. ראשית אדרש לטענת ישי בנוגע להחלטת הבורר כי שכרו ישולם בשלושה חלקים: שליש על ידי ישי; שליש על ידי שלום; ושליש על ידי בעלי הדירות. נקודת המוצא לדיון היא שהבורר הוא שקובע את שכרו והוצאותיו, לרבות החלק שישולם על ידי כל אחד מהצדדים, וזאת כל עוד לא הוסדר אחרת בהסכם הבוררות. הדבר נלמד מסעיף 31(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), הקובע כי "בעלי הדין חייבים לשלם לבורר את שכרו והוצאותיו (להלן ביחד – השכר), בסכומים, בחלקים ובמועדים שקבע הבורר, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות".
2. כעולה מטיעוני הצדדים, החלטת הבורר כי שכרו ישולם בשלושה חלקים שווים ניתנה בשלבים מוקדמים של הליך הבוררות, והצדדים פעלו על פיה במהלך כל הבוררות ללא כל מחאה. החלטה זו אינה עומדת בניגוד לתניית הבוררות, שכן זו לא כללה הוראה מפורשת לעניין אופן תשלום שכרו של הבורר. מכאן, שהדבר היה נתון להחלטתו של הבורר. החלטת הבורר אף אינה עומדת בניגוד להחלטת כב' השופטת מ' ארד, שכלל לא התייחסה לנושא תשלום שכרו של הבורר בהליך הבוררות ולא התיימרת לעשות כן. כפי שפורט לעיל, החלטת כב' השופטת ארד ניתנה על רקע הליך שנקט ישי כנגד הדיירים, מבלי לצרף את שלום, הגם שבמהותו, כפי שקבע בית המשפט, עסק בסכסוך בינו לבין שלום. בית המשפט קבע כי לשונה של תניית הבוררות מלמדת כי הצדדים הסכימו למסור לבוררות מחלוקת בין הצדדים להסכם, קרי הדיירים מצד אחד והיזמים מצד שני, ואין ללמוד ממנה על סמכותו של הבורר לדון במחלוקת בין היזמים לבין עצמם. החלטת בית המשפט התייחסה למהות הסכסוך שנמסר לבוררות, ובין זה לבין החלטת הבורר על אופן חלוקת שכרו בהליך הבוררות שהתקיים בפניו אין ולא כלום. הבורר מוסמך היה לקבוע כי שכרו ישולם בשלושה חלקים שווים, כפי שקבע. קביעתו זו, מעבר לכך שנעשתה בגדר סמכויותיו, היא לגיטימית וסבירה בהתחשב בקבוצות המתדיינים שהיו לפניו, שיוצגו על ידי שלושה באי-כוח שונים, טענו טענותיהם בנפרד ואף נקטו הליכים נפרדים.
3. נוכח האמור, אין לקבוע כי החלטת הבורר בנוגע לחלוקת שכרו מקימה עילת ביטול בשל היעדר סמכות, והבקשה בעניין זה נדחית.
4. באופן דומה אין מקום לקבל את הבקשה לביטול החלק בפסק הבוררות העוסק בתביעה שכנגד ומחייב את ישי בהוצאות בסך 100,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, כפי שיפורט להלן.
5. טענת ישי כי הדיון בתביעה שכנגד (סעיפים 342-315 בפסק הבוררות) נעשה על ידי הבורר בחוסר סמכות, משוללת כל יסוד. ככל שניתן להבין, טענת ישי היא כי מאחר והועלתה על ידו בכתב התביעה שכנגד טענה בנוגע לשווי זכויות הבניה לתוספת הקומה השניה החדשה, כחלק מהטענות לעניין חישוב הסכום הסופי של ההשבה, ומאחר והבורר סבר שטענה זו הוכרעה כבר בשלב הראשון של ההליך, הרי שעל הבורר היה להורות על סילוק התביעה שכנגד על הסף. משלא עשה כן, הדיון בפסק הדין הסופי בתביעה שכנגד נעשה כולו בחוסר סמכות, ומכאן שיש לבטל חלק זה של פסק הבוררות, לרבות החיוב בהוצאות. טענה זו אין בידי לקבל. כפי שצויין לעיל, הבורר החליט, לבקשת בעלי הדירות, לפצל את הדיון כך שבשלב הראשון תידון תביעת בעלי הדירות בעניין הסעדים הכרוכים בביטול ההסכם, לרבות בנושא ההשבה, ובשלב שני תידונה התביעות הכספיות של הצדדים. בהתאם לכך, הגיש ישי בשלב השני תביעה שכנגד בסכום של 22,470,500 ₪. העובדה שבחר להעלות בתביעתו, בין יתר טענותיו, טענה גם בעניין שלשיטתו של הבורר הוכרע כבר בפסק הדין החלקי, אינה מוליכה למסקנה כי הדיון בתביעה שכנגד כולו נוהל בחוסר סמכות, כטענת ישי. אך ברור כי הבורר היה מוסמך לדון בתביעה שכנגד ולהכריע בה, ובכלל זה לקבוע כי טענה מסויימת הוכרעה בפסק החלקי ואין להידרש אליה בשנית, ומכאן שאין הדבר מקים עילת ביטול מחמת חוסר סמכות.
6. גם טענתו החלופית של ישי, לפיה הבורר לא היה מוסמך לחייב אותו בלבד בהוצאות התביעה שכנגד, אלא היה עליו לקבוע כי חיוב זה ייפסק כנגד היזמים (ישי ושלום) כמקשה אחת, דינה להידחות. ככל שטענה זו נסמכת על תניית הבוררות או על החלטתה של כב' השופטת ארד, הרי שהדברים שנאמרו לעיל לעניין שכרו של הבורר יפים גם בעניין ההוצאות. תניית הבוררות אינה קובעת דבר בעניין הוצאות הליך הבוררות והחלטת כב' השופטת ארד, במסגרתה נבחנה פרשנות תניית הבוררות, עסקה במהות המחלוקת שהוסכם למסור לבוררות, ואין היא מחייבת מסקנה לפיה הוצאות שייפסקו בסיומו של הליך הבוררות יהיו בהכרח כנגד/לטובת ישי ושלום כגוף אחד. אמנם, כב' השופטת ארד קבעה בהחלטתה שאין לקבל מצב בו יתבקשו סעדים שונים ביחס לכל אחד מיחידי הצדדים שהתקשרו בהסכם (הדיירים, מחד, והיזמים, מאידך), אך סעדים לחוד והוצאות ההליך לחוד. לאורך כל הליך הבוררות טענו ישי ושלום איש לעצמו, ההליכים בהם נקטו היו שונים וייצוגם היה נפרד. לפיכך, לא זו בלבד שהבורר היה מוסמך להביא בחשבון, בעת פסיקת ההוצאות בסיומו של ההליך, את ההליכים בהם נקט כל צד ואת התנהלותו, אלא דומה כי נכון היה שיעשה כן.
7. ישי הוסיף וטען כי שלום ביקש להצטרף לתביעה שכנגד, וגם מטעם זה לא היה מוסמך הבורר לפסוק הוצאות רק נגדו עת דחה את התביעה שכנגד. שלום טען, מנגד, כי לא סמך ידו על תביעתו המופרכת והמופרזת של ישי וביקש להצטרף אליה רק ככל שהיא עולה בקנה אחד עם הסעדים שביקש בכתב ההגנה שהוגש על ידו. ואכן, כפי שעולה מהמסמכים שהוצגו לי, בקשתו של שלום להצטרף לתביעה שכנגד היתה מוגבלת ומסוייגת. כתב ההגנה הפנה ל"תביעה המקורית" שהוגשה בשלב הראשון של ההליך, תביעה שהוגשה על סך 5,724,500 ₪, שהסעדים שנתבקשו בה אינם זהים לסעדים שביקש ישי בתביעתו. מאחר ולא נתבקש צירופו של שלום לתביעה שכנגד באופן מלא, ממילא שלא ניתנה החלטה כזו והבורר בהחלטתו רק ציין כי שלום אינו חסום מהעלאת טענות בנוגע לעילות ולסעדים שנכללו בכתב התביעה שכנגד, שכן "סעדים מהותיים (להבדיל למשל, אולי, מהוצאות) ייפסקו ליזמים כמקשה אחת ולבעלי הדירות כמקשה אחת". מכל מקום, אין לדבר בהקשר זה על היעדר סמכות של הבורר לקבוע הוצאות בעניינו של כל אחד מיזמים בנפרד. התוספת לחוק הבוררות מסמיכה את הבורר "להורות בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין..." (סעיף יח לתוספת הראשונה), וככלל אין מגבלה על סמכות זו, זולת חוסר סבירות שניתן היה להכניסו תחת עילת הביטול שלפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, המתייחסת לקיומה של עילה על פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד (ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב' 794-793 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן - "אוטולנגי")). ישי לא טען לקיומה של עילה זו, אך גם לגופם של דברים, ולמעלה מן הצורך, אציין כי אין לומר שהחלטת הבורר לעניין חיובו של ישי בהוצאות, אינה סבירה. לא אחת נקבע, כי בתי המשפט אינם נוטים להתערב בשיקול דעתו של בורר בנושא הוצאות, וכי יעשו כן אך בנסיבות חריגות ובמקרים יוצאי דופן (אוטולנגי בעמ' 796; רע"א 2723/14 אבן קיסר שדות ים בע"מ נ' מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (3.8.14; בפסקה 16(2)); רע"א 4047/15 רו"ח ממן נ' חברת די וורולי סיאני הנדסה (1990) בע"מ (7.12.15; בפסקה 6)). מקרה זה אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה. הבורר עמד על כך שהתביעה שכנגד הוגשה תוך חריגה ממסגרת הזמנים שנקבעה בפסק החלקי לצורך הגשת תביעות בשלב השני של ההליך, דבר שגרר עיכוב משמעותי בקידום ההליך, תוך שהובהר בהחלטת הבורר מיום 8.10.17 כי עניין זה יילקח בחשבון בפסיקת ההוצאות בסיום ההליך. הבורר הצביע על כך שהתביעה הוגשה על סכום ניכר, "שלא לומר מנופח", והתייחס להתנהלותו של ישי, שניסה לפתוח מחדש נושא שהוכרע בפסק החלקי, תוך סתירה לקו הטיעון שלו בשלב הראשון של ההליך, ותוך הימנעות מגילוי הנספח להסכם. הבורר נימק היטב קביעתו, הנסמכת על התרשמותו במישרין מהתנהלות בעלי הדין לאורך ההליך, כמו גם מיתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. הבורר אף ציין מפורשות כי לא ראה מקום לכך שהיזמים בהכרח יישאו יחדיו בחיוב בגין הוצאות שרק אחד מהם אחראי להן, בנסיבות בהן היזמים טענו טיעוניהם בהליך בנפרד, תוך שכל אחד מהם אוחז בקו טיעון נפרד ומגיש כתב טענות נפרד. נוכח דברים אלה, יש לקבוע כי החלטת הבורר היא סבירה, ומכל מקום אין ספק שניתנה בגדר סמכותו. משנימק הבורר קביעתו באופן ברור ומפורט, כמפורט לעיל, אף עילת ביטול בשל היעדר הנמקה אינה עומדת לישי.
8. כאמור, בדיון שנערך לפניי טען ישי לראשונה לעילת ביטול נוספת מכוח סעיף 24(4) לחוק. לטענתו, לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו, שכן רק בפסק הבוררות הסופי קבע הבורר באופן מפתיע שקיים מעשה בית דין בנוגע לשווי ההשבה כולל זכויות הבניה העתידיות. טענה זו לא נטענה בבקשה ולו מטעם זה היה מקום לדחותה, אך גם לגופם של דברים דין הטענה להידחות. כפי שניתן להתרשם, במהלך הליך הבוררות ניתנה לצדדים, לרבות לישי, האפשרות להעלות את כל טענותיהם ולהוכיחן. ואמנם, הרושם הוא כי הצדדים טענו בפני הבורר בהרחבה רבה בכל דבר ועניין. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועל רקע הפסק החלקי שניתן בשלב הראשון של ההליך, סבר הבורר כי עניין מסויים לגביו טענו הצדדים בשלב השני הוכרע בפסק הדין החלקי. אף אם ישי סבור אחרת, אין לומר כי לא ניתנה לו ההזדמנות לטעון טענותיו באופן המצדיק ביטול החלק בפסק הבוררות העוסק בתביעה שכנגד (בפרט כאשר התביעה שכנגד עסקה גם בנושאים אחרים), ומכל מקום אין צורך להידרש לשאלה זו, שכן הבורר דן בטענת ישי אף לגופה ודחה אותה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי מתקיימת עילת ביטול, ואף אם היתה קיימת כזו לא נגרם עיוות דין המצדיק ביטול הפסק או חלקו (ר' סעיף 26 לחוק הבוררות).

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור, בקשת ישי לביטול החלטות או חלקים מפסק הבוררות, נדחית.

אני מאשרת את פסק הבוררות שניתן על ידי הבורר מר גדעון שפיגל ביום 30.12.18.

ישי ישא בהוצאות הליך זה ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪, מתוכם 7,500 ₪ למשיבים 14-2 ו-7,500 ₪ למשיב 15.

ניתן היום, ח' תשרי תש"פ, 07 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.