לפניי תביעה כספית/נזיקית ע"ס 144,547 ₪, שביסודה הליכים משפטיים שהתנהלו בין בעלי הדין, שהם שכנים המתגוררים בסמיכות זה לזו, ואשר תחילתה בסכסוך קודם שהתגלע ביניהם בנוגע לבנייה במקרקעין וחניית רכבים בשטח המגורים המשותף.

ההליכים המשפטיים שברקע והנפשות הפועלות

1. התובע, מר עיסאם ח'ורי (להלן: "עיסאם" או "התובע"), הוא בנו של מר סימון ח'ורי (להלן: "סימון"), שאחיו נשוי לנתבעת, גב' רים ח'ורי (להלן: "רים" או "הנתבעת"). בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, החזיק התובע בנשק ברישיון לצרכי עבודתו כמאבטח המועסק דרך חברת כוח אדם (ולא כעובד מן המניין) ברכבת ישראל.

2. בקצירת האומר יצוין, כי בין סימון לאחיו, בעלה של הנתבעת, התגלע סכסוך אזרחי-קנייני שנסב סביב בנייה ללא היתר שביצעו (לפי הנטען) הנתבעת ובעלה בשטח המגורים המשותף, וכן חניית כלי רכב בסמוך לבתי המגורים. בכתב התביעה טען התובע, כי הנתבעת נקטה בהליכים פרובוקטיביים ומתוכננים מראש במטרה לגרור אותו ויתר בני משפחתו לסכסוך הנ"ל, ובכלל זה הגשת תלונות שווא במשטרה ובקשות לצווים למניעת הטרדה מאיימת, באופן המזכה אותו בפיצויים מכוח עילות נזיקיות, שהן עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות וכן מכוח דיני לשון הרע.

3. להלן נסקור את ההליכים והפעולות שבגינם מוגשת תביעה זו:

הראשון - מחודש יוני 2018; בקשה למתן צו הגנה מכוח חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, שהגישה רים נגד עיסאם, אחותו והוריו במסגרת תיק ה"ט 27478-06-18 בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת ואשר נדון בפני ס. נשיא (כתוארו אז) כבוד השופט אסף זגורי. רים טענה כי עיסאם ובני משפחתו מסיגים גבול, זורקים פסולת לשטחה, מטילים עליה ועל ילדיה אימה באופן מתמשך וצועקים, מקללים ומפחידים כל אורח שבא לבקרה. בית המשפט נעתר במעמד צד אחד לבקשה ונתן צו הגנה כנגד עיסאם ובני משפחתו, ובכלל זה אסר על עיסאם לשאת או להחזיק נשק. בפסק דינו של כב' השופט א' זגורי, שניתן לאחר התקיים דיון במעמד הצדדים, התקבלה הבקשה נגד הוריו של עיסאם, נדחתה נגד אחותו והתקבלה בחלקה נגד עיסאם, תוך שנקבע כי האחרון יימנע מלשאת נשק (אותו הוא נושא לצרכי עבודתו) באופן נראה וגלוי לעין במתחם המגורים, וכן נאסר על עיסאם להטריד את רים בהטרדה מאיימת כלשהיא (להלן: "הבקשה הראשונה" או "ההליך הראשון").

השני - מחודש ספטמבר 2018 ; בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת שהגיש עיסאם נגד רים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, במסגרת תיק ה"ט 43220-09-18 בבית משפט השלום בנצרת, שנדון בפני כב' השופטת הבכירה רים נדאף. בבקשה טען עיסאם כי רים מקללת אותו, מאיימת עליו ללא סיבה, אורבת לו בכניסה וביציאה לביתו ומקללת אותו בעקבות הסכסוך בינה לבין הוריו.

בפסק דינה של כב' השופטת הבכירה ר' נדאף מיום 3.10.18 התקבלה הבקשה, לאחר דיון במעמד הצדדים, וניתן נגד רים צו מניעת הטרדה מאיימת, זאת לאחר שנקבע כי היא קיללה וגידפה את עיסאם ואף איימה עליו. אף שלרים היו טענות נגדיות, לפיהן עיסאם צילם אותה ואת בנותיה הקטינות בתוך הבית, בית המשפט דחה טענות אלו משום שרים לא הגישה בעצמה בקשה למניעת הטרדה מאיימת נגד עיסאם. כן נקבע כי צילום המתרחש בחצר ביתה של רים הוא למטרה לגיטימית, והיא לתעד את המשך הבנייה ללא היתר המהווה הפרה של צו הפסקה מינהלי שניתן נגד רים ובעלה. עוד נקבע כי גרסת רים, ולפיה עיסאם איים עליה וצילם אותה ואת בנותיה, כלל לא הוכחה (להלן: "הבקשה השנייה" או "ההליך השני").

השלישי - ביום 22.12.18 הגישה רים תלונה במשטרה נגד עיסאם בגין הסגת גבול וגרימת נזק.

הרביעי - ביום 23.12.18 הגישה רים בקשה שנייה למניעת הטרדה מאיימת נגד עיסאם, שנדונה במסגרת תיק ה"ט 50129-12-18 (שלום נצרת) בפני כב' השופטת עינב גולומב. במסגרת בקשה זו טענה רים כי בערב שקדם למועד הגשת הבקשה, החנה עיסאם רכב תוך חסימת הכניסה לביתה של רים, גרם נזק למחסום ונכנס לשטחה הפרטי (בגין כך הגישה רים את התלונה הנ"ל במשטרה). עוד היא ציינה, כי הזעיקה שוטרים למקום וכי המשיב לא נענה לקריאות השוטרים להזיז את הרכב. לאור זאת, היא עתרה, בין היתר, לאסור על עיסאם לשאת או להחזיק נשק. בו ביום ניתן נגד עיסאם צו מניעת הטרדה מאיימת, שבגדרו הוטל עליו איסור כאמור.

לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים, הורתה כב' השופטת ע' גולומב על דחיית הבקשה וביטול הצו למניעת הטרדה מאיימת שניתן כנגד עיסאם במעמד צד אחד, ועיקר טעמיה היו כי טענותיה של רים, אשר מיקדה בקשתה בנושא החניה בסמוך למתחם המגורים, אינן מתאימות להתברר במסגרת דיונית מוגבלת בהיקפה מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, ומשכך, עליה לתעל אותן להליך אזרחי מתאים ועל יסוד הצגת תשתית ראייתית מספקת והולמת (פסק דין מיום 6.1.2019). (להלן: "הבקשה השלישית" או "ההליך השלישי").

לאחר דחיית הבקשה הגיש עיסאם ביום 15.1.2019 בקשה להשבת החזקה בנשק לידיו וביטול איסור הנשיאה בנשק, שעמד בתוקף עד לתחילת חודש פברואר 2019. ביום 17.1.19 ניתנה החלטת כב' השופטת ע' גולומב, המורה למשרד הפנים להשיב לעיסאם את הנשק שהופקד על ידו.

4. בתביעה נטען כי במעשיה שיתוארו להלן, ביצעה הנתבעת כלפי התובע את העלוות הבאות:

א. עוולת הנגישה - רים הגישה בזדון תלונה במשטרת ישראל נגד עיסאם במטרה לנקוט בהליך מניעת הטרדה מאיימת נגדו, ללא כל הצדק לכך, ובכוונה לגרום לו נזק בדמות שלילת רישיונו לשאת נשק ופגיעה בפרנסתו, והשגת יתרון במחלוקת האזרחית שבין סימון ובין בעלה של רים.

ב. עוולת הרשלנות - משידעה רים (או לכל הפחות היה עליה לדעת או לצפות) כי הבקשה למניעת הטרדה מאיימת היא בבחינת הליך סרק שעלול לגרום נזק לעיסאם, הייתה מוטלת עליה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, אשר הופרה בנסיבות העניין ומקימה עילת רשלנות כנגד רים. הגשת הבקשה השלישית למניעת הטרדה מאיימת, תוך הסתרת עובדות מהותיות מביהמ"ש (אי גילוי קבלת הבקשה השנייה למניעת הטרדה מאיימת שהגיש עיסאם נגד רים קודם לכן), ובידיעה כי עיסאם כלל לא היפר את ההגבלה שהוטלה עליו בנוגע לנשיאה בנשק בגדר פסק הדין שניתן בהליך הראשון למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, מהווים בנסיבות העניין חוסר תום לב משווע.

ג. עוולת לשון הרע ופגיעה במוניטין ובסיכוייו של עיסאם להתקבל לעבודה כעובד מן המניין ברכבת ישראל. הפגיעה מתבטאת בהפקדת רישיונו ואגב כך השבתת עבודתו, וכן פגיעה ביכולת הקידום שלו וסיכוייו להיקלט כעובד מן המניין ברכבת ישראל, במקום עובד המועסק באמצעות חברת כוח אדם, אגב הפקדת הנשק כאמור ורישום איסור נשיאת הנשק בתיקו האישי של עיסאם.

5. בגדר התביעה עתר עיסאם לפיצויים בגין הנזקים הבאים: (א) הפסד השתכרות בתקופת שלילת הנשיאה בנשק בסך של 14,547 ₪ ; (ב) פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב במקום עבודתו ואי קידומו עקב הפקדת הנשק ; (ג) פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש עקב הגשת תלונת שווא ובקשת סרק בהליך הטרדה מאיימת ; סה"כ 144,547 ₪.

6. מנגד, הגנתה של הנתבעת נשענה בעיקרה על הטענות הבאות:

א. התביעה דנן היא רדיפה אישית והמשך ישיר להתנכלות של התובע בנתבעת ובבני משפחתה, שעה שהוא בעצמו נטל חלק פעיל ויזום ביצירת אלימות פיזית ומילולית כלפיה וכלפי בעלה. ההצקות וההטרדות הבלתי פוסקות והפגיעה בקניינה ובשלוות חייה של הנתבעת, שבהם נקט התובע כלפיה, לא הותירו בפניה ברירה אלא לפנות לערכאות המשפטיות בבקשות למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע כאן, וכן הגשת תלונה נגדו במשטרה בגין אירוע חסימת דרך הגישה לחניית ביתה והעליה על מתקן החניה שהיא הציבה בשטחה. מדובר בפעולות הגנתיות מוצדקות, שאינן מקימות לתובע עילות שבדין, ואף אינן מזכות אותו בסעדים, פיצוי כספי או תרופות.

ב. הנתבעת פעלה כדין, שעה שנקטה בהליך משפטי מסוג בקשה למניעת הטרדה מאיימת למיצוי טענותיה וזכויותיה כנגד התובע כאן. כן אין פסול בהגשת תלונה נגד התובע במשטרת ישראל, שהינה רשות המוסמכת לחקור את אירוע חסימת החניה והפגיעה במתקן החניה המוצב בשטחה של הנתבעת. זאת ועוד, בפניית אל הערכאות דיברה הנתבעת אמת, ובית המשפט בשני הליכים שונים האמין לגרסתה: כב' השופט זגורי הוציא צו מניעת הטרדה מאיימת נגד התובע כאן, הורה לו לחתום על התחייבות כספית משמעותית, וכן הטיל עליו מגבלה בנשיאת הנשק באופן גלוי ונראה לעין בתוך מתחם המגורים המשפחתי. גם כב' השופטת ע' גולומב נתנה אימון בגרסת הנתבעת, עת קבעה כי התובע אכן עלה עם רכבו על סימון החניה. קביעות בתי המשפט, ובכלל זה איסור הנשיאה והחזקת הנשק, אשר ניתנו בהסתמך על טענות אמת שבפי הנתבעת, מעידות כי לבקשות צו ההגנה ומניעת הטרדה מאיימת היה בסיס בדין.

ג. אשר לשלילת הנשיאה והחזקה בנשק במסגרת ההליך השלישי, הנתבעת לא טענה בפני כב' השופטת ע' גולומב כי התובע עשה שימוש בנשק, ומכאן ההחלטה להטיל על האחרון הגבלות בנוגע לשימוש בנשק, ניתנה על יסוד מצג עובדתית נכון ואמיתי, והיא פועל יוצא של שיקול הדעת המסור לבית המשפט בהקשר זה, ולכן אין בה כדי להקים חבות ו/או עילה כנגד הנתבעת, בין אם מכוח חוק איסור לשון הרע ובין אם מכוח כל דין אחר.

ד. בנוגע לנזק הנטען, הנתבעת הכחישה כל חבות לפיצוי התובע בגין נזקיו הנטענים והמוכחשים, שללה קשר סיבתי בין התנהגותה לבין הנזק הנטען, וכן טענה כי התובע לא הביא ראיות להוכחת נזקיו.

השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה

7. א) באילו נסיבות תוכר פתיחת הליך הטרדה מאיימת שקדמה לו תלונה במשטרה, כמקימה זכות לפיצוי מכוח עוולת נגישה או עוולת רשלנות ביחס לצד אשר נגדו נפתח ההליך. האם נסיבות אלו התקיימו עובדתית במקרה המונח לפנינו.

ב) האם 'כוונת זדון' התקיימה במקרה הנוכחי ;

ג) מהן אמות המידה שיחולו, אם בכלל, על הדרישה לאסור נשיאה והחזקה בנשק, בה בוחר מגיש בקשה למניעת הטרדה מאיימת, נגד משיב שברשותו מצוי נשק ;

ד) האם הופרה חובת תום הלב החלה בהליכים מסוג זה ;

ה) האם הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק; האם הוכח נזק בר פיצוי.

8. יודגש כבר עתה, כי בסיכומיו זנח התובע את דרישתו לפיצוי מכוח דיני לשון הרע, והותיר את עוולות הנגישה והרשלנות כבסיס לתביעתו (ראו סע' 20, 26, 45 לסיכומי התובע). כן הוא העמיד במסגרת סיכומיו את גובה הסעדים הכספיים המבוקשים ע"ס 14,547 ₪ בגין הפסד שכר, וסך נוסף של 50 אלף ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש, ובכך הפחית את הסעד הכספי הנתבע מסכום של 144 אלף ₪ המצוין בכתב התביעה, לסך של 64,547 ₪ (סע' 50-53 לסיכומי התובע). אם כן, שתי העילות שנותרו לדיון הן: עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות, לפי לפקודת הנזיקין; ורק בהן נדון כאן.

דין ומסקנות

9. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי לאחר עיון בכתובים, שקילת טענות הצדדים ולאחר ההתרשמות הישירה מן העדויות, אני מחליטה לקבל חלקית את התביעה, כפי שיפורט להלן.

10. עיקר הטיעון של התובע מופנה להליך השלישי, שבו נקטה הנתבעת נגדו ואשר נדון בפני כב' השופטת ע' גולומב, על שני רבדיו: הראשון, הגשת תלונה במשטרה ביחס לאירוע הפגיעה בסימון החניה וחסימת דרך הגישה לחניה ; והשני, הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, כאשר ברקע מצויים שני ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים: האחד, שהגישה הנתבעת נגד התובע ונדון בפני כב' השופט א' זגורי, והשני ההליך העוקב אחריו בזמן, שבו נקט התובע נגד הנתבעת בפני כב' השופטת הבכירה ר' נדאף.

11. לפי שאכנס לעובי הקורה אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע בדבר סימון הרובריקה של איסור הנשיאה והחזקת הנשק בטופס הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, מהווה שינוי חזית לו היא מתנגדת (סע' 7 לסיכומים), משום שטענה זו נטענה מפורשות בכתב התביעה (סע' 27(ג)) והוכחשה ע"י הנתבעת בסעיף 23 לכתב ההגנה.

המסגרת הנורמטיבית - חוק מניעת הטרדה מאיימת

12. בענייננו, מדובר בפתיחת הליכים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"א-2001 (להלן: "החוק" או "חוק מניעת הטרדה מאיימת") וחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, שהם בבחינת הליכים משפטיים המוגשים בהתאם לחקיקה מוסדרת. סעיף 1 לחוק מניעת הטרדה מאיימת קובע כי מטרתו היא: "להגן על אדם מפני פגיעה בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו, בידי אדם אחר שנקט נגדו הטרדה מאיימת או שפגע בגופו". הטרדה מאיימת מוגדרת בחוק כ- "הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של אדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו" (סעיף 2 לחוק). האיסורים אשר ניתן לכלול אותם במסגרת צו מניעת הטרדה מאיימת, מנויים בסעיף 5 לחוק והם: להטריד את הנפגע; לאיים על הנפגע; לבלוש אחר הנפגע או לפגוע בפרטיותו; ליצור קשר עם הנפגע; להימצא במרחק מסוים מדירת מגוריו או מרכבו; לאסור עליו להחזיק נשק.

13. הפסיקה המנחה קובעת כי כל הגבלה המוטלת על אדם פוגעת קשות בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב, לפיכך, מן הראוי כי הפעלת חוק מניעת הטרדה מאיימת, תיעשה באופן מושכל, כאשר, מצד אחד, תוגשם תכליתו ומטרתו, ומצד שני, יש להיזהר שלא להיסחף, יתר על המידה, שכן בכך פוגעים אנו בחירויות היסוד של האדם, ובהן חופש התנועה. לעניין חופש העיסוק, ניתנה הדעת לכך, כי הגבלת יכולתו של המטריד לשאת נשק - כל זאת לתקופה שיכולה להגיע עד לשנתיים ימים, מתאפשרת באותם מקרים בהם נדרשת הגנה על חירותו של הקורבן. בעניין זה, מבחינתם של רבים העוסקים במקצועות האבטחה, איסור נשיאת נשק הוא גזרה קשה מנשוא, שכן משמעות הדבר גדיעת מקור פרנסתם (ראו: דוד ש' גבאי ריכטר, מה בין בן זוג שאינו מרפה לבין שכן כפיית? על אודות חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, חוקים ט 2017).

14. על יסוד דברים אלה נמצא כי הפעלת האמצעים העומדים לרשות בית המשפט מושפעת מחומרת ההטרדה, כמצוות סעיף 4 לחוק. אם עסקינן בהטרדה מאיימת 'סתם', רשאי בית המשפט להטיל את האיסורים שבסעיף 5(א)(1) עד (4) לחוק. אם ההטרדה נעשתה בנסיבות שבהן יש חשש לפגיעה ממשית או המשך פגיעה, רשאי בית המשפט להטיל את הצווים המפורטים בסעיף 5(א)(5) ו-(6) לחוק, הכוללים הרחקה מדירת הנפגע, מרכבו, ממקום עבודתו, ממקום לימודיו או ממקום אחר שהנפגע נוהג להימצא בו בקביעות, וכן איסור החזקת נשק. הפסיקה ראתה בהגבלות אלו כיצירת שני מדרגים של איסורים, אשר בית המשפט רשאי להורות עליהם. נפסק כי האיסורים שבמדרג השני, שעניינם הרחקה ממקומות מסוימים והחזקת נשק, הקבועים בסעיפים 5(א)(5) ו- (6) לחוק, ננקטים במקרים החמורים יותר, כאשר בית המשפט מוצא יסוד להניח קיומו של חשש לפגיעה עתידית.

15. צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת אינו עניין של מה בכך. הוא מגלם בחובו התנגשות אפשרית בין כמה זכויות יסוד חוקתיות שעוגנו בחוקי יסוד, וביניהם הזכות לחופש העיסוק העומדת על המדוכה במקרה שלפנינו. מדובר בצו שיש בו כדי לפגוע או לגרוע מזכויות יסוד, על כל המשתמע מכך, מכאן הזהירות שבית המשפט מצווה לנקוט ביחס אליו. לפיכך, עמד בית המשפט העליון על ההיבט המהותי הגלום בצו מניעת הטרדה מאיימת בקובעו כי "צו מניעת הטרדה מאיימת פוגע בזכויות ואינו עניין דיוני גרידא: צו מניעת הטרדה מאיימת מגביל זכויות יסוד בסיסיות של הפרט כמו חופש התנועה, זכות הקניין, חופש הביטוי, הזכות לחרות ולאוטונומיה" ((רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (28.4.11)).

16. המחוקק, ובעקבותיו הפסיקה, היו ערים לאותם מצבים בהם מוגשות בקשות סרק, תוך ניצול ההליך לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, לשם הגשת הליכי סרק שנועדו להטריד ולהטריח את הצד שכנגד. לפיכך, קבע המחוקק במסגרת סעיף 9 לחוק, כי לבית המשפט הדן בבקשה למניעת הטרדה מאיימת מוענקת הסמכות לחייב את המבקש בהוצאות הבקשה לטובת אוצר המדינה או הנפגע מן הבקשה, או לחייבו ב"פיצוי נאות" למי שנפגע מהגשת הבקשה, אם דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי היא קנטרנית. בדברי ההסבר להוראות החוק הובהרה המטרה ממתן סמכות זו, שמיועדת כלשון ההצעה "להרתיע מפני הגשת בקשות סרק להוצאת צווי מניעת הטרדה מאיימת" (הצעת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"א-2001, ה"ח 3028; וכן ראו: ע"א (66140-12-20 מחוזי-חי' עמית פולק נ' גיל שמילוביץ (4.2.21)). הגישה הכללית המשתקפת מהוראת סעיף 9 לחוק והמקרינה על קביעת שיעור ההוצאות והפיצוי הנאות במקרה של בקשה קנטרנית, היא גישה שמרנית שאינה נוטה לפסוק הוצאות או פיצוי נאות, לא כל שכן, בסכומים גבוהים, זאת בשים לב למטרה שהחוק בא לשרת, היינו כלי מהיר שהועמד לרשות מי שננקטה נגדו הטרדה מאיימת. מכל מקום, נהיר כי מחובתו של מבקש הצו לפי החוק להיות נאמן לאמת כהווייתה, בפרט שבקשה שעניינה מניעת הטרדה מאיימת נדונה, בשלב ראשון, במעמד צד אחד.

17. עוד מלמד סעיף 9 לחוק, כי במקרים בהם הצו לא נבע מטענות חסרות בסיס או מניצול לרעה של הליכי בית משפט, יש להימנע ככלל מהטלת הוצאות. נקבע כי פסיקת הוצאות במסגרת הליך מסוג זה היא צעד חריג, והיא אף עוסקת ברובה בהוצאות משפט למבקש שהפעיל את זכותו שלא בתום לב וניהל הליך סרק (ראו למשל: ה"ט 12987-02-21 גבריאל ישראל נ' בזה אייצ'או (17.2.21); ה"ט (עכו) 68934-11-20 מאיר בלגזאל נ' בן שלוש (11.1.21); ה"ט (רחובות) 63473-07-20 מירי מרדכי נ' אליאור בורפקר (23.08.20); ה"ט (חי') 42282-10-17 מוריס מלכא נ' יעקב חי (26.10.17) ; ה"ט (תל אביב - יפו) 55165-03-11 שרה שריד נ' יפתח כהן (14.04.11)).

18. עוד ראוי לציין, כי חוק מניעת הטרדה מאיימת נועד למטרות מוגדרות ומצומצמות, ולא נועד לשמש שביל עוקף לדיונים האזרחיים הרגילים ולפתרון מחלוקות מסחריות וקנייניות. כל פגיעה קניינית או כלכלית היא גם עוכרת שלווה, וככזו עשויה להיות "הטרדה מאיימת" כהגדרתה בחוק, אך ברור שלא כל סכסוך הנסב על זכויות ניתן לבירור במסגרת המתכונת הדיונית המוגבלת שנקבעה בחוק. לפיכך, הגישה בפסיקה היא גישה זהירה, פן הליכים לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת יהפכו לשביל עוקף לדינים האזרחיים הרגילים, וככל שקיימת קרבה וזהות אפשרית בין מתן סעד אזרחי שניתן היה להעניקו בתביעה אזרחית רגילה, לסעד המבוקש לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, יש להיזהר במתן הצו ויש להעדיף הפניית המבקש להגשת תביעה אזרחית רגילה, חלף הענקת צו לפי החוק הנ"ל (ראו: ה"ט (י-ם) 48399-06-18 עו"ד דורון לוגה נ' שלמה פריימן (28.06.18); ה"ט (תל אביב-יפו) 11125-03-17 ג'משיד נ' טום (28.03.17); ה"ט 42894-06-16 צביה זגורי נ' רחמים קוציק (19.07.16); ה"ט (תל אביב-יפו) 3788-09-16 דבורה דמארי נ' אלי טביב (9.6.16); כן ראו והשוו מקרים בהם תכלית ההתנהלות הפוגעת היא להטריד ולהעכיר שלווה: ה"ט (תל אביב- יפו) 66573-01-19 משה לולבי נ' משה כלוף (31.1.19); ה"ט (תל אביב- יפו) 28912-06-17 שילה נ' כלב (27.06.17)). לצד פסיקה זו, קיימת גם הקביעה ולפיה אין לאפשר שימוש בצו הגנה להשגת מטרות זרות לאלה המונחות ביסודות החוק ויש להרתיע מתדיינים בל ישתמשו בכלי זה שלא לצורך (ה"ט 34579-08-20 פלונית נ' פלוני (מיום 3.9.20)).

על יסוד העקרונות הכלליים שנמנו לעיל, תיבחן התביעה הנזיקית המונחת לפניי.

עוולת הנגישה

19. עוולת הנגישה מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") כ- "היא פתיחתו או המשכו של הליך נפל- למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת- של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו, שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

20. כעולה מנוסח הסעיף הנ"ל, עוולת הנגישה כוללת מספר תנאים מצטברים, שבהתקיימם קמה העוולה והנפגע זכאי לפיצוי בגינה. התובע נושא בנטל הראיה להוכיח את התקיימותם של כל התנאים יחדיו. בהעדר זדון, שהוא אחד התנאים ההכרחיים, ומשמעו הוא כי "קיים מניע נפסד לפתיחת ההליך המשפטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם המטרה של אכיפת החוק", אין הנתבע אחראי בעוולה זו (ת"א (מחוזי- מרכז) 5726-08-07 אליעזר יעקב נ' מועצה מקומית גני תקווה (ניתן ביום 27.05.09)).

21. התנאי השני מקפל בתוכו נופך פלילי לעוולה, שכן נדרש יסוד נפשי מסוג "זדון" ולפיו המעוול פעל בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת. עסקינן בתנאי נוקשה המהווה יסוד עיקרי מיסודות עוולת הנגישה. בע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת עלית (30.06.05) נקבע כי "מעצם ההפסד בדין אין נובע כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק [...] הטלת האחריות בדיעבד תוך ייחוס האשם מלכתחילה היא בעייתית [...] ברוב המקרים לא יהיה ניתן לקבוע כי בעצם ניהול ההליך נהג בעל הדין באופן לא סביר ולא הוגן". לפיכך, על מנת להצליח בתביעה מכוח עוולת הנגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע שדחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע ולא הרצון לשמור על החוק. לצד השיקולים שלעיל, קיימים שיקולים כלליים המרחפים מעל התנאים המצטברים שביסוד עוולת הנגישה. שיקולי מדיניות ציבורית שעולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, לפיו אין להרתיע אזרחים מלהגיש תלונתם בשל החשש לחשיפה מחבות בנזיקין (רת"ק 15603-09-20 רגב נ' כהן (16.9.20); ת"ק 12113-12-19 רגב נ' כהן (4.8.20 )).

22. במקרה שלפנינו ספק אם מתקיים התנאי הראשון העוסק בהגדרת ההליך, כאשר עסקינן בבקשה למניעת הטרדה מאיימת. שכן, אין מדובר בהליך פלילי, או בפשיטת רגל או בפירוק, ומכאן הגדרת סוג ההליך שביסוד עוולת הנגישה אינו מתקיים כאן.

23. יתרה מזאת, חיפשתי ולא מצאתי ריבוי של מקרים בפסיקה, שדנו והכירו בכך, שבקשה למניעת הטרדה מאיימת חוסה תחת ההגדרה של "הליך" כאמור בסעיף 60 לפקודה, והתובע אף לא הפנה בסיכומיו לפסיקה רלוונטית. הוא אף לא הפנה לפסיקה המתייחסת לסוג ההליך, כהליך למניעת הטרדה מאיימת ובצידו הגשת תלונה למשטרה, אם הוא נכנס בגדרי סעיף 60 לפקודה, אם לאו (ראו סעיף 25 לכתב התביעה וסיכומי התובע).

24. עם זאת, כידוע, הסמכות ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת הותוותה בחוק מפורט, הקובע כללים מפורשים ומוגדרים להפעלת סמכותו של בית המשפט, בבואו ליתן צו שכזה. סבורני כי הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נכנס לגדר הוראת סעיף 60 לפקודה, ובהקשר זה אין עוולת הנגישה חלה על הליכים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, מאחר וחוק זה אינו מגדיר "הטרדה מאיימת" כעבירה פלילית, ואף לא כעוולה אזרחית, והוא מתמצה במתן סעד אזרחי לקורבן/הנפגע (ראו: קביעת כב' הרשמת ש' ליבוביץ, מבית המשפט העליון, כי הליך הטרדה מאיימת הוא הליך אזרחי, וזאת בנוגע לסיווגו של ההליך במסגרת בקשה לפטור מאגרה ; רע"א 1282/06 קריספי נ' אבוטבול (07.06.2006)).

25. אשר להגשת תלונה במשטרת ישראל, אף אם ייאמר כי הגשת תלונה למשטרה היא בבחינת הליך פלילי, הרי שבענייננו הליך זה לא הבשיל לכדי כתב אישום. כל שצירף התובע במקרה הנדון הוא "אישור הגשת תלונה" מתאריך 22.12.18 (נספח ח' לתצהיר התובע), בגין גרימת נזק והסגת גבול. מעיון בנספחי תצהיר הנתבעת (אינם ממוספרים) עולה כי, המשטרה החליטה שלא לחקור את תלונתה של הנתבעת והטעימה זאת כך: "לאחר בדיקת תלונתך הוחלט שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות לפתיחה בחקירה, שכן מדובר באירוע שההליך הפלילי אינו מסגרת מתאימה לבירורו" (החלטה מיום 7.2.19).

26. טעם נוסף לדחיית טענת התובע, כי הגשת התלונה במשטרה נגדו בגין הפגיעה במתקן החניה, מהווה עוולת נגישה כלפיו, הוא תחולת הסייג שבסיפא של סעיף 60 לפקודה, ולפיו לא ניתן להגיש תביעה בשל מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. שכן, הבחינה של התלונות והערכת המידע לצרכי הנקיטה בצעדים מתאימים, מוטלת כל כולה על המשטרה, כרשות חוקרת, ועם הגשת התלונה מתנתק לו הקשר הסיבתי. אמנם, החלטת המשטרה המצוטטת לעיל בנוגע לגורל התלונה של הנתבעת, אינה מלמדת על סגירת התיק מחמת 'חוסר אשמה', ואולם גם האמור בה ולפיו ההליך הפלילי אינו המסגרת המתאימה לבירור האירוע מושא התלונה, אינו מעיד כי מדובר בהליך סרק. גם הקביעה של כבוד השופטת ע' גולומב, כי התובע אכן עלה עם רכבו על סימון החניה שהניחה הנתבעת בשטחה, מחזקת מסקנה זו (ראו והשוו: ת"א 18523-08-14 ר.ס נ' מ.ס (12.3.17)).

27. גם חקירות בעלי הדין בפניי לא מביאני לקביעה כי הגשת התלונה במשטרה מהווה בנסיבות העניין הליך נפל או כי מדובר בהליך סרק, אלא במחלוקת לגטימית לעניין החניה וטענות לגרימת נזק עקב עליית התובע עם רכבו על מתקן החניה, שמקומה להתברר בפני גורמי החקירה והחוק, בהתאם לדין. נסיבות האירוע עוררו אצל הנתבעת חשש שמא ארע נזק למתקן החניה המוצב בשטחה, ולכן יש לראות את דרכי הפעולה שלה, קרי הזמנת המשטרה למקום האירוע והגשת התלונה נגד התובע, כבירור לגטימי של טענותיה, על מנת למצות את ההליך ולהימנע מעשיית דין עצמי. התובע הודה בפניי כי הוא אכן עלה עם רכבו על סימן החניה (הגם שהכחיש גרימת נזק), והנתבעת העידה כי היא חשדה שאגב כך נגרם נזק למתקן החניה (עדות התובע בעמ' 11 לפרוטוקול; עדות הנתבעת בעמ' 18 ו-19). יוצא, איפוא, כי התנאי שעניינו סיבה סבירה ומסתברת להגשת התלונה למשטרה, התקיים במקרה שלפנינו. תימוכין לכך אני מוצאת דווקא בהחלטת המשטרה, שלא לפתוח בהליך פלילי עקב התלונה, לאחר שהופעלה המסננת שבסמכות הרשות החוקרת לבדוק את המידע בטרם תנקוט פעולה על פיו (בג"ץ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מ"ז (5) 653 (1993)).

28. על האמור אוסיף, כי פסיקת בתי המשפט פירשה את הסיפא של הוראת סעיף 60 לפקודה, כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שהחליטה לפתוח בהליכים, וזאת מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע לרשות מוסמכת והמשך נקיטת הליכים ע"י אותה רשות מנתקת את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינות המידע, באופן שהביא לדחיית עילת הנגישה (ראו והשוו: רמ"ש (חי') 22340-03-15 המבקשת נ' המשיב (16.6.15)). לפיכך, גם בהנחה שהנתבעת מסרה למשטרה מידע לא מבוסס, משמדובר במחלוקת שהיא באופיה אזרחית-קניינית, מוטלת על הרשות החוקרת החובה לבדוק את המידע, לפני נקיטת צעדים על פיו, וכך היה במקרה הנדון לפנינו.

29. גם התנאי הנוסף של עוולת הנגישה, שדן ביסוד הנפשי של זדון, לא מתקיים במקרה הנדון. קיומו של סכסוך מתמשך בין הנתבעת לבין התובע והוריו בנוגע לחניה, לכשעצמו, אינו מלמד על יסוד הזדון בהגשת התלונה במשטרה והבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת. על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי הפעולות האמורות נעשו בזדון ובמטרה להזיק, והתובע לא עמד בנטל זה. אף שכב' השופטת ע' גולומב דחתה את הבקשה, הקביעה שלה כי עליית התובע עם רכבו על סימון החניה מהווה משום עשיית דין עצמית, שהביאה לאי חיוב הנתבעת בתשלום הוצאות ההליך חרף דחייתו, מלמדת כי התלונה במשטרה והבקשה למניעת הטרדה מאיימת, שעניינן באירוע הפגיעה בסימון החניה, לא נעשו בזדון ומתוך מטרה להרע לתובע. גם העובדה, שההליך בפני כב' השופטת גולומב לא הסתיים לטובת הנתבעת, אינה מעידה על היות ההליך שם הליך נפל.

30. לסיכום פרק זה, התובע לא הוכיח כי התקיימו יסודות עוולת הנגישה, הן ביחס להגשת התלונה במשטרה והן ביחס להליך מניעת הטרדה מאיימת, ולכן אני דוחה את התביעה במישור זה.

עוולת הרשלנות

31. גם לאחר שהגענו לכלל מסקנה, כי עוולת הנגישה אינה מתקיימת במקרה דכאן, מן הטעמים שפורטו בהרחבה דלעיל, קבע בית המשפט העליון בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, כי אין מניעה להמשיך ולבחון באם התגבשה אחריות של אדם שנקט בהליך משפטי כנגד אדם אחר, מכוח עילה אחרת, כגון עילת הרשלנות (ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ (31.12.03); וכן רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום טינשטיין בע"מ, (19.12.00) (להלן: "עניין סחר")). נפסק כי נפגע מהליך שיפוטי שנקט נגדו יריבו, תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין, במי שנפגע בהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד ותוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט. זאת, לא רק מפני שפגיעה במעשה מכוון היא בעליל יותר חמורה מפגיעה שנגרמה עקב מעשה רשלני, אלא גם מפני שיסוד ההתרשלנות כולל, מניה וביה, גם מעשים מכוונים. אלא, שהדברים לא ייעשו בנקל משום ש"נדרשת הוכחת קיומה של התנהגות שאינה בתום לב, התנהגות שיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליך משפטי" (על כך עמדתי גם בפסיקה קודמת שיצאה תחת ידי ובגדרה דחיתי את התביעה בתיק תא"מ (שלום עפולה) 33538-01-13 מנחם נ' בוכריס (27.10.14); ע"א 53683-11-14 במסגרתו נמחק הערעור שהוגש).

32. הפסיקה פירשה את חובת הזהירות המוטלת על בעל דין, כחובה לפעול בסבירות, בהגינות ובתום-לב, ובעיקר תוך פרישת התמונה העובדתית המלאה הדרושה להכרעה במחלוקת, בפני בית המשפט. עוד נקבע כי מידת תום-הלב הדיוני הנדרשת מצד להליך, תלויה באופיו של ההליך הנוגע בדבר ובטיב הנושא הנדון בו.

33. בעניין סחר הנ"ל דובר בתובעת בהתדיינות אזרחית, שביקשה וקיבלה לידיה, במעמד צד אחד, צו עיקול זמני נגד הנתבעת בהליך. צו שהוטל על יסוד האמור בתצהיר מטעמה, כשהוא מכיל עובדות בלתי נכונות באשר לשווי הרכוש המעוקל. בית המשפט הטיל עליה אחריות מכוח עוולת הרשלנות, בקובעו כי חובה זו נועדה להגן על האינטרסים של בעל הדין היריב שקולו- טרם נשמע. קיומה של חובה זו יוצר יחסים מיוחדים בין בעלי הדין, שבמסגרתם תוטל אחריות נזיקית על מבקש הסעד הזמני, שמחמת התרשלות או במזיד, איננו מגלה לבית המשפט את כל העובדות הנכונות וזוכה לסעד לא לו, תוך הסבת נזקים או הפסדים ליריבו (שם כאמור דובר בסעדים זמניים מסוג עיקול במעמד צד אחד).

34. לצורך קביעת חבות מכוח עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח את יסודותיה של עוולה זו הכוללים הוכחת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתה של חובת הזהירות, גרימת נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לגרם הנזק. המבחן לקיומה של חובת זהירות הוא מבחן של צפייה, בו הנזק צפוי כעניין פיזי, ויש לצפותו במישור הנורמטיבי. רמת הזהירות הנדרשת מן הנתבע נבחנת לפי מידתו של אדם סביר, כמצוות סעיף 35 לפקודה. חובת הזהירות המושגית של בעל דין כלפי בעל הדין היריב בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שיפוטי, מצאה לה שורשים בפסיקת בתי המשפט (ראו למשל: רע"א 1565/95), והיא מהווה חלק מחובת בעל הדין לגילוי מלוא העובדות הדרושות בפני בית המשפט לשם הכרעה בסכסוך. נפסק לא אחת, כי הדברים שנקבעו ביחס לשימוש בלתי ראוי בצווי עיקול זמני, ניתנים ליישום גם באשר לפעולות אחרות שנקט בעל דין במהלך התדיינות משפטית.

35. אשר להגשת תלונה לרשות מוסמכת, נקבע זה מכבר כי זו אינה מהווה סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר (ע"א (ת"א) 1337/01 רשות הדואר נ' אגשם (29.01.03)). אשר ליסוד הקשר הסיבתי, קבעה ההלכה הפסוקה כי "מסירת מידע לרשות המוסמכת, מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות, עליה מוטלת החובה להעריך מידע זה". יחד עם זאת, קיימים מצבים אחרים בהם כן תוטל אחריות, כאשר מוכח כי מדובר בתלונה כוזבת ושקרית המוגשת ביודעין ובכוונה (ראו: ת"א 3488/05 צהור נ' מדמוני (30.05.07)).

36. לאחרונה עמד בית המשפט העליון על כוחה של עוולת הרשלנות בע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן (17.11.2020) (להלן: "עניין אורן"), ושם נעשתה סקירה של הפסיקה הדנה בעוולת רשלנות, שיש להטילה על בעל דין כלפי יריבו בהליך משפטי, תוך התייחסות גם לעילה האחרת שבדין, והיא דוקטרינת השימוש לרעה בהליך משפטי.

"לאחריות בגין התרשלות כלפי בעל דין יריב, מאידך, יש מתווה צר מאד. אחריות זו מוטלת על בעל דין אשר פוגע באינטרס של יריבו על ידי הפרתה של חובת זהירות שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים. יחסים כאמור נוצרים מכוח הוראת דין או, לחלופין, בהתבסס על הבטחה או על מצג שבעל הדין הפוגע נתן לנפגע כדי ליצור אצלו הסתמכות. מדובר אפוא באחריות נזיקית אשר נטועה, רובה ככולה, במשפט הפרטי ומטרתה היא השגת הצדק המתקן בין הנפגע לפוגע. כפי שנאמר לא אחת בפסיקתנו, בהטלת אחריות כאמור יש להקפיד על כלליה כדי לא ליצור אפקט מצנן אצל מתדיינים המבקשים למצות את זכויותיהם בתום לב ובדרך ארץ". (פיסקה 48 לפסק הדין).

37. בית המשפט העליון הדגיש, כי נדרשת הקפדה על קיומם של יחסים מיוחדים, כבסיס לכינונה של חובת זהירות הנדרשת להטלת אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות. עם זאת, הודגש בפסקה 49 לפסק הדין כי-

"היעדר אחריות לנזק שבעל דין גורם ליריבו על ידי התרשלותו, אין פירושו שאותו בעל דין, שאינו חב ליריבו חובת זהירות, יכול לעשות בהליך ככל העולה על רוחו- עליו לפעול למיצוי זכויותיו שבדין תוך הימנעות מעשיית שימוש לרעה בהליך המשפטי. במילים אחרות ופשוטות יותר: העובדה שלבעל דין מותר להיות רשלן כלפי יריבו כאשר הוא איננו חב לאותו יריב חובת זהירות מיוחדת, איננה משחררת אותו מן החובה להימנע מפגיעה מכוונת בתקינותו של ההליך המשפטי; והדברים ברורים".

38. בית המשפט העליון הכיר באפשרות של הטלת אחריות בנזיקין, בגין עוולת הרשלנות, בשל נזק כלכלי שגרם בעל דין לבעל דין אחר, אגב ניהול הליכים משפטיים. אמנם, נקודת המוצא לדיון היא כי נדרשת זהירות בהטלת חובות יתר על בעל דין בקשר לניהול הליך משפטי, וזו לא תוטל בנקל. זאת, בין היתר, בהתחשב בחשש ליצירת הרתעת-יתר מפני הגשת תביעות, החשש מפני פגיעה בזכות הגישה לערכאות, הפגיעה בעיקרון סופיות הדיון ועוד.

39. ברם, במקרים המתאימים, בוודאי כאשר מדובר ברשלנות בולטת או בניצול לרעה של הליכי משפט, נפגע מהליך משפטי עשוי למצוא מרפא לנזקיו באמצעות עוולת הרשלנות, אם התקיימו יסודותיה. בהקשר זה הודגש כי "גם מבחינת מדיניות משפטית ראויה ומנוקדת מוצא של חשיבותה ומעמדה של זכות הגישה לערכאות, הרי שיש מקום להימנע משמירת-יתר על זכות הגישה לערכאות, כאשר מדובר בהליכים לא-ראויים, שננקטים תוך שימש לרעה ובחוסר תום לב מובהק" (ראו חוות דעתו של כב' השופט ד' מינץ בפיסקה 14 לעניין אורן הנ"ל). על בית המשפט להזהיר את עצמו מפני השימוש בעוולת הרשלנות, כאמצעי לעקיפת תוצאות ההליך המשפטי הקודם, בדרך של הגשת תביעה נזיקית, ואין עסקינן ב"שידור חוזר" של ההליכים שהסתיימו להם ובוודאי שאין מדובר במסלול עוקף-ערעור.

40. רמת הזהירות הדרושה, שסטייה ממנה מהווה התרשלנות, נבחנת על פי סבירות ההתנהגות בנסיבות אותו מקרה - היינו, כיצד האדם הסביר, הנתון במצבו של המזיק, מתנהג. סבירות זו נקבעת באמצעות הפעלת איזונים בין השיקולים הרלוונטיים בהתאם למשקלם, כאשר המזיק איננו נדרש לנקוט בכל האמצעים האפשריים, או אף באמצעים האופטימאליים להסרת הסיכון; הוא נדרש לנקוט באמצעים הסבירים, שאדם סביר במצבו היה נוקט בהם בנסיבות העניין. במסגרת השיקולים הרלוונטיים לבחינת סבירות התנהגות המזיק, מובאים בחשבון האינטרסים והערכים של המזיק, של הניזוק ושל החברה בכללותה, התועלת שבנטילת הסיכון והמחיר הכרוך במניעתו.

41. בעלי הדין כאן לא הפנו בסיכומיהם לפסיקה רלוונטית העוסקת במקרים בהם נדונו עילות נזיקיות, כגון עוולת הרשלנות בעת הגשת בקשה במסלול שמתווה חוק מניעת הטרדה מאיימת, כאשר כבר ידוע למגיש הבקשה כי המסגרת הדיונית החלה על המקרה הספציפי אינה מתאימה למסלול הייחודי של מניעת הטרדה מאיימת, מאחר ומדובר בסכסוך אזרחי-קנייני גרידא. לפיכך, ניסיתי לבחון את הפסיקה שדנה במקרים כגון דא, ברם לא מצאתי כי קיימת התמודדות משקפת בפסיקה עם מצבים מסוג זה. הדברים יפים הן ביחס לעוולת הנגישה והן ביחס לכלי הנזיקי השיורי של עוולת הרשלנות (להבדיל ממקרים שנדונו בבתי המשפט לענייני משפחה על הייחדיות שבהם).

42. בכפוף לאמור לעיל, מצאתי שלושה מקרים הראויים לציון לצורך ההכרעה בתביעה כאן. מקרה ראשון עוסק בהליך משפטי שהוגש מכוח עוולת הרשלנות על ידי בעל דין נגד בעל דין אחר בהליך למניעת הטרדה מאיימת, במסגרת ת"א (חיפה) 24114-06-14 אביעד נ' פלור (8.3.17) ובו נפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני, שעה שהנזק הממוני לא הוכח. באותו עניין, ראה בית המשפט כי הנתבעת הפרה במעשיה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, בכך שטרם הגשת התלונה וטרם הגשת הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת היא לא פנתה לייעוץ משפטי מתאים, על מנת לברר מהו ההליך המשפטי המתאים והרלוונטי כלפי התובע שם, אלא פנתה לאפיקים משפטיים בלתי רלונטיים, דהיינו, הגשת תלונת סרק במשטרה ותביעת סרק לביהמ"ש, במקום לנקוט בהליך משפטי מתאים מכוח חוק איסור לשון הרע (ראו והשוו: ת"א 53268-11-16 דור נ' קטרי (3.4.19)).

43. לעומת זאת, במקרה אחר בו הוגשה תלונה במשטרה ונפתח תיק למניעת הטרדה מאיימת שהסתיים במתן צו הדדי בהסכמה, דחה בית המשפט את התביעה לפיצוי מכוח דיני הנזיקין ודיני לשון הרע, משמצא כי אותה נתבעת שם הגישה את התלונה ופנתה לערכאות בבקשה לצו הטרדה מאיימת, מתוך אמונה כי התובע הטריד אותה ולא מתוך רצון לפגוע בו, או מתוך יצר נקמה, אלא מתוך אמונה בפגיעה בה ורצון להפסיק פגיעה זו (תא"מ (קריות) 10525-05-16 יולי נ' ילנה (12.02.17)). יצוין כבר כאן, כי לאור העולה מפסיקה זו, לא מצאתי שיש בהבחנה שעשו כב' השופטים א' שטיין וד' מינץ בעניין אורן הנ"ל, קרי הגישה הבוחנת גם את התקיימותם של "יחסים מיוחדים" בין בעלי הדין, לעומת הגישה הבוחנת האם התקיימו יסודות עוולת הרשלנות ובכללם חובת הזהירות, כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי במסגרת פסק דין זה, זאת בהינתן נסיבות המקרה בו עסקינן.

מכאן נעבור לבחינה ספציפית של המקרה המונח לפנינו.

44. יישום העקרונות שעליהם עמדתי לעיל על נסיבות המקרה הנדון, מוביל למסקנה כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע מכוח עוולת הרשלנות, אף בהינתן אמות המידה הנוקשות החלות בעת בחינת יסודות עוולה זו, וכן הייחודיות המאפיינת הליך מניעת הטרדה מאיימת.

45. אקדים ואציין, כי בחינת חובת הזהירות הקונקרטית במקרה שלנו, היא נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות, כי בהתנהגותו עלול הוא להביא לנזק שנגרם, כאשר בחינה זו נעשית במישור היכולת הפיסית לצפות את התרחשות הנזק, והן במישור היכולת הנורמטיבית לצפותו, כמצוות סעיף 36 לפקודה. לשם כך, נבחנת במסגרת התביעה שלפניי התנהגותה של הנתבעת, כמגישת הליך לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, והאם התנהגותה מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנה. בחינה זו נעשית בהתאם להתנהגות המצופה מ"אדם סביר" בנסיבות העניין, ומידת החריגה מסטנדרט ההתנהגות המצופה, כל זאת בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, באותה נקודת זמן, ובסוג ההליך והפעולה המשפטית בהם עסקינן, ולא כבחינה בדיעבד.

46. במוקד התביעה הנדונה עומד ההליך שבו נקטה הנתבעת נגד התובע ואשר נדון בפני כב' השופטת ע' גולומב. זה היה ההליך השלישי במספר, שהתנהל בין הצדדים הניצים תחת האצטלה של דיני ההטרדה המאיימת. לנתון זה, אף בהעדר ייצוג משפטי לנתבעת בתחילת ההליך השלישי, יש נפקות לחובת הזהירות המוטלת על בעל דין כלפי יריבו במסלול המשפטי המיוחד של צווי ההטרדה, לפי מבחן האדם הסביר הדרוש. על מנת לבחון התנהלות זו, יש לעמוד תחילה על נקודת הפתיחה בסכסוך בין הצדדים, וכוונתי להליך שנדון בפני כב' השופט א' זגורי, שיש בו כדי להשליך גם על גובה הפיצוי הלא ממוני, שמצאתי לפסוק לטובת התובע.

47. אפתח ואומר, כי פסק דינו של כב' השופט א' זגורי שניתן בהליך הראשון מדבר בעד עצמו. פסק הדין כולל קביעות מפורשות לעניין האותנטיות בתיאור השתלשלות העניינים ע"י הנתבעת, בעת הגשת הבקשה לצו הגנה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, על שני שלביה, הן בדיון במעמד צד אחד והן בדיון שהתקיים במעמד הצדדים. בעניין זה, אני מפנה לאמור בפיסקה 5 לפסק הדין, ובהינתן שמדובר בדיון בדלתיים סגורות, לא אצטט את האמור שם.

48. כפי שצוין לעיל, במסגרת ההליך הראשון, בית המשפט הסתפק בהטלת הגבלות אחרות על התובע כאן, שלא הצריכו מתן צו הגנה כנגדו. בין היתר, נקבע כי גם אם אותרה התנהלות אלימה, מסוכנת או מאיימת מצדו של עיסאם, שאף היא ברובד הנמוך, בית המשפט התרשם כי לא מדובר באדם מסוכן וכי יש להיזהר בפגיעה בחופש העיסוק שלו כעובד ברכבת ישראל, תוך שניתן לבטוח בו שייזהר עד מאוד מכל שימוש במגע בנשק המוחזק על ידו. משום כך, נקבע כי עיסאם יהא רשאי לשאת נשק, והגבלות נשיאת נשק שנבעו מצו ההגנה במעמד צד אחד בוטלו, אך נאסר על עיסאם לשאת על בגדיו נשק באופן גלוי או נראה לעין במתחם המגורים המשפחתי. בהינתן גילו הצעיר של עיסאם, ומשהתרשם בית המשפט כי ההליך "עשה את שלו" והבהיר את החומרה האפשרית של מתן צו הגנה נגדו, כמו גם האפשרות שיינקט הליך אזרחי אחר בעניין החניה, הסתפק בית המשפט במקום צו הגנה, בחיובו של עיסאם בחתימה על התחייבות כספית משמעותית, תוך שבית המשפט רשם לפניו כי אם תופר ההתחייבות בחצי השנה הקרובה, לא יהסס בית המשפט ליתן צו הגנה נגדו, על כל המשתמע מכך, לרבות איסור החזקת נשק. עם זאת, הגם שבית המשפט לא התרשם כי עיסאם הוא אדם מסוכן, ומשקיבל חלק ניכר מטענותיה של רים, אסר בית המשפט על עיסאם להטריד את רים הטרדה מאיימת מכל מין וסוג.

49. בגדר ההליך הראשון היו לרים טענות כלפי עיסאם ואחרים בנוגע לחסימת החניה ודרכי הגישה למתחם המגורים המשותף (ראו סעיפים 13-15 לפסה"ד). בהקשר זה נכתב מפורשות בפסק הדין: "יוער כבר כעת והדברים הוסברו במפורש גם במהלך הדיון: צו ההגנה אינו עוסק בענייני המקרקעין או בענייני חניה וכד'. תכליתו לאפשר חיים שקטים ושלווים חפים מסיכון" (סעיף 6 לפסה"ד מיום 26.6.18).

50. חשוב לציין כי ביטול איסור הנשיאה והחזקה בנשק, לאחר הדיון במעמד הצדדים ושמיעת העדויות, לא נוצר בחלל ריק, אלא הוא נגזרת של מלאכת האיזונים שעשה בית המשפט בין הפגיעה בעיסוקו של התובע לבין האינטרס להגן על שלומה ובטחונה של הנתבעת, ובכפוף לאותן התניות אליהן התייחס בית המשפט בפסק דינו בהליך הראשון, ובכלל זה מתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע כאן (ראו פיסקה 21 לפסק הדין). ויודגש, פסק הדין כלל בחובו אזהרה מפורשת מפני הפרה עתידית של הצו או הישנות ההטרדה, שיש בה כדי להביא להוצאת צו הגנה נגד עיסאם ולרבות הגבלת הנשיאה בנשק.

51. נוכח הקביעות שבפסק דינו של כב' השופט א' זגורי, נעבור כעת לבחינת השאלה האם היפרה רים את עוולת הרשלנות כלפי עיסאם, כבעל דין יריב, באותו הליך שנקטה נגדו ואשר נדון בפני כב' השופטת ע' גולומב, אם לאו. אקדים ואומר כי ראיתי לקבוע כי רים התרשלה כלפי עיסאם, עת עתרה להטלת הגבלות על עיסאם בנוגע לנשיאה והחזקה בנשק, אף שלדרישתה זו לא היה בסיס עובדתי, משפטי ואף לא ראייתי. עוד מצאתי לקבוע כי התנהגותה של רים לקתה בחוסר סבירות, המצדיק חיובה בפיצוי התובע מכוח עוולת הרשלנות, עת בחרה שלא לגלות לבית המשפט דבר קיומו של צו מניעת הטרדה מאיימת, שניתן נגדה לבקשת התובע בהליך קודם, ובמיוחד שהצו נגדה היה עודנו בתוקף עת פנתה לבית המשפט בהליך השלישי. עוד התרשמתי כי בחירתה להטיל איסור החזקה בנשק נועדה לתת נופך של מסוכנות שביקשה לייחס לתובע, ואבהיר.

52. מחומר הראיות שהונח לפניי עולה, כי מאז שניתן פסק דינו של כב' השופט א' זגורי ועד הגשת הבקשה השנייה למניעת הטרדה מאיימת שנדונה כאמור בפני כב' השופטת ע' גולומב, חלפה חצי שנה. באותה בקשה, המוגשת כידוע במעמד צד אחד, סימנה רים את כל האיסורים הכלולים בטופס הבקשה, ולרבות האיסור לשאת או להחזיק נשק. בפרק המיועד לפירוט הנסיבות היא תיארה את האירוע שבגינו הוגשה הבקשה, כדלקמן: "חיכה וארב הלך הביא רכב של אחד מבני משפחתו וחסם לי כניסת ביתי. גרם נזק למחסום חניה ונכנס לשטח פרטי שלי". בתצהיר המצורף לבקשה היא בחרה לרשום, כי לתובע יש רשיון נשק המצוי בחזקתו. בעניין הרשעות בעבר, היא הפנתה לפסק דינו של כב' השופט א' זגורי וצירפה עותק הימנו, וכן ציינה כי הוגש בעבר צו מניעת הטרדה מאיימת. ביום 24.12.18 נעתרה כב' השופטת ע' גולומב לבקשה, במעמד צד אחד, והורתה לעיסאם, בין היתר, להפקיד את נשקו.

53. ימים סופרים לאחר מכן (ביום 27.12.18) הגיש עיסאם בקשה דחופה לביטול ההחלטה האוסרת עליו לשאת נשק, ובמסגרתה טען כי רים הגישה את הבקשה בחוסר תום לב ותוך הטעיית בית המשפט, ופרש בפני בית המשפט את מלוא ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, ובכלל זה ההליך השני שבפני כב' השופטת הבכירה ר' נדאף, שאותו בחרה רים להעלים מבקשתה, במכוון ובמטרה לפגוע בפרנסתו וביודעה השלכות הטלת איסור החזקת נשק, למצער עד לדיון במעמד הצדדים. עוד עמד עיסאם בבקשתו על העדר ההצדקה למתן צו איסור נשיאת נשק, ההטעיה וניצול ההליך המשפטי, וכן הפגיעה הקשה בחופש העיסוק שלו אגב כך. יודגש כי עיסאם אף עתר להטלת הוצאות לדוגמא על רים, לאור התנהלותה זו והטעיית ביהמ"ש בהגשת בקשה שקרית.

54. כב' השופטת ע' גולומב, בפסק דין שיצא תחת ידה ביום 6.1.19, לאחר ששמעה את בעלי הדין, לא מצאה הצדקה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת ודחתה את הבקשה, תוך שעמדה בהרחבה על התנהלותה הפסולה של רים בהגשת הבקשה והנגועה בחוסר תום לב. להלן ארבע נקודות הראויות לציון מתוך פסק הדין שהן חשובות לצרכי ההכרעה בענייננו:

55. הראשונה - אי גילוי כל ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים והרלוונטיים לסוג ההליך שהוגש בפניה. בית המשפט ציין כי התנהלותה של רים, אשר לא גילתה את החלטת כב' השופטת ר' נדאף, שהוציאה נגדה צו מניעת הטרדה מאיימת לבקשת עיסאם, ואשר היה בתוקף במועד הדיון, היא בבחינת חוסר תום-לב דיוני שמהווה טעם לדחיית בקשתה הנוכחית כפי שהוגשה. בעוד שרים בחרה לגלות את פסק דינו של כב' השופט א' זגורי, שקיבל חלקית את הבקשה ביחס לעיסאם, היא בחרה שלא לגלות ולהציג את פסק דינה של כב' השופטת הבכירה ר' נדאף, שניתן 3 חודשים קודם לכן, ובגדרו נתקבלה בקשת עיסאם וניתן נגדה צו מניעת הטרדה מאיימת, שהיה כאמור בתוקף במועד הגשת בקשתה בהליך השלישי. התנהלות זו זכתה להתייחסות מפורשת בפסק דינה של כב' השופטת ע' גולומב שציינה כי "לבקשה שהוגשה ונדונה במעמד צד אחד, ראתה המבקשת לנכון לצרף רק אחת משתי ההחלטות השיפוטיות בעניינם של הצדדים מהשנה האחרונה, היא החלטת כב' סגן הנשיא א. זגורי אשר נענה חלקית לבקשה ליתן צו הגנה נגד המשיב. את החלטת כב' השופטת הבכירה רים נדאף, בה ניתן כנגד המבקשת עצמה צו למניעת הטרדה מאיימת לבקשת המשיב, וזאת לפני חודשים בודדים, לא הציגה המבקשת בבקשתה ולא גילתה אודותיה". משכך נקבע כי "התנהלות דיונית מעין זו אין להלום, בפרט שמדובר בבעל דין המבקש כי יינתן בעניינו צו במעמד צד אחד, דבר המחייב גילוי של מכלול העובדות הרלבנטיות שבידיעתו. לא מצאתי כל מענה סביר ומניח את הדעת מצד המבקשת להתנהלות זו שיש בה משום חוסר תום-לב דיוני. דומה כי די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה הנוכחית כפי שהוגשה".

56. השנייה - הקביעה ולפיה רים עשתה שימוש בהליך מניעת הטרדה מאיימת עקב סכסוך הנוגע לחניה, בפעם השנייה, אף לאחר שהוסבר לה קודם לכן בהליך בפני כב' השופט זגורי, שאין מקום להכריע בבקשה בסכסוך הנוגע לשימוש בשטח החניה, באופן עקיף תחת האצטלה של צו מניעת הטרדה מאיימת. בהקשר זה קבעה כב' השופטת גולומב, כי מוקד המחלוקת העכשווי בין הצדדים עניינו שימוש וחזקה במקרקעין, ומחלוקת זו אינה מתאימה להתברר במסגרת הדיונית המיוחדת של חוק מניעת הטרדה מאיימת, אשר מתאפיינת ככלל בקיום התדיינות דחופה אך מוגבלת בהיקפה, והיא נועדה בראש ובראשונה למנוע חשש לפגיעה בשלומו של אדם או בפגיעה ממשית ברווחתו. כן קבע בית המשפט, כי המקרה דנן הוא דוגמא מובהקת לשימוש בחוק באופן החורג מתכליתו, כאשר המחלוקת הבסיסית בין הצדדים וטענותיהם, כל אחד מצדו, נוגעת לשאלת הזכות לעשות שימוש בשטח מסוים לחניה, ואין לבית המשפט הכלים להכריע במסגרת הדיונית המוגבלת של הליך הטרדה מאיימת, בדבר זכויות הצדדים בדין ביחס למחלוקת זו, ואין בפניו ראיות כלשהן בנוגע למהות השטח המדובר והשימושים המותרים בו עפ"י דין. עוד ציין בית המשפט, כי אין זו הפעם הראשונה שהעניין מובהר לרים, שכן בהחלטת כב' הנשיא א' זגורי הובהר במפורש כי הליך של צו הגנה אינו מיועד לעסוק בסוגיות הנוגעות לשימוש במקרקעין ובחניה (ראו פסקאות 8-9 לפסק הדין). משמוקדה בקשתה באירוע החניה, לא מצאה כב' השופטת גולומב ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע כאן.

57. השלישית- מעבר לטענות בדבר החניה, לא מצא בית המשפט טענות אחרות של רים שיש בהן כדי להצדיק מתן צו מניעת הטרדה מאיימת נגד עיסאם. זאת, משמיקדה רים כאמור את בקשתה באירוע החניה המדובר, כל יתר טענותיה בדבר הצקות מצד עיסאם הן כוללניות, ערטילאיות וללא התייחסות קונקרטית של ממש, לרבות המועדים של אותן הצקות בפרט ביחס למועד הגשת הבקשה, כמו גם להליכים הקודמים בין הצדדים (סעיף 10 לפסק הדין).

58. הרביעית- והחשובה לענייננו, היא התייחסות בית המשפט לעניין הדרישה לאסור על התובע כאן להחזיק נשק במסגרת הליך ההטרדה, דבר המבטא את השימוש לרעה שנעשה בחוק, מבלי שיש לכך יסודות עובדתיים. נקבע בפסקה 10 סיפא לפסק הדין, כי מדובר בנשק המוחזק ע"י עיסאם לצרכי עבודתו כמאבטח ברכבת ישראל, ואף מגרסת רים עצמה ניתן להבין כי מאז החלטת כב' השופט א' זגורי, לא היו אירועים כלשהם הקשורים להצגת הנשק באופן הנראה לעין במתחם המגורים ואשר יכול להוות מקור לתחושת איום מצידה. יצוין כי חרף האמור, ומשום שנפל פסול בהתנהגות עיסאם, שעלה עם רכבו על סימון חניה שהניחה רים בשטח המריבה, ככל הנראה על מנת למנוע ממנו לחנות שם; מעשה שיש בו מעין עשיית דין עצמית, וככזה הוא פסול, נמנע בית המשפט מפסיקת הוצאות לטובת עיסאם.

59. דברים אלה מדגישים ומבליטים את האופן הקלוקל בו עשתה הנתבעת שימוש בחוק מניעת הטרדה מאיימת, הן בפן המהותי של ההגנות שביקש החוק להעניק, והן בפן של חלופות ההגבלות שמבוקש מערכאה שיפוטית להפעיל במסגרתו של חוק זה. דומני, כי בעל דין הבוחר בנקיטת הליך שני מאותו סוג (מניעת הטרדה מאיימת) כנגד אותו בעל דין יריב, ביודעו היטב את ההשלכה של איסור הנשיאה והחזקה בנשק על חופש העיסוק של בעל הדין שכנגד, ועותר במסגרתו להטלת איסור כאמור בטענה לחשש של איום ופחד, מוטלת עליו החובה בהכירו את העובדות לאישורן, שלא להאדיר את הסכסוך שביניהם ולנפח את הטענה בדבר מסוכנות היריב, והכל במטרה לזכות בהגבלות המבוקשות, אלא עליו לבוא לפתחו של בית המשפט בתום לב ובניקיון כפיים ולהניח לפניו את מלוא המסכת העובדתית הרלוונטית לעניינו, זאת בשים לב לייחודיותו ומאפייניו של הליך מניעת הטרדה מאיימת, שעה שההגבלות המבוקשות מוטלות ע"י ביהמ"ש בהתאם לדרישת מגיש הבקשה, ובפרט שהדיון בהן נעשה בשלב הראשון במעמד צד אחד ובטרם נתקבלה עמדת הצד שכנגד.

60. עוד מוטלת על מגיש הבקשה החובה לבחור באפיק המשפטי המתאים, שעה שבית המשפט כבר הבהיר לו באופן מפורש, ברור ונהיר ובשפה פשוטה המובנת לו, כי הליך מניעת הטרדה מאיימת אינו המסלול המתאים למהות וטיב הסכסוך שהתגלע בין אותם בעלי דין ניצים. ליקוי נוסף בהתנהלותה של רים ניתן למצוא כאמור בעובדה, שהיא לא גילתה לבית המשפט כי חודשים ספורים לפני כן ניתן נגדה צו מניעת הטרדה מאיימת, לבקשת עיסאם, ואשר היה בתוקף במועד פתיחת ההליך השלישי. התנהלות מעין זו ממלאת אחר כל יסודותיה של עוולת הרשלנות של בעל דין כלפי בעל דין יריב בהליך משפטי, ואף נכנסת בגדר אותם מקרים חריגים שבהם ראוי להכיר בהטלת אחריות בנזיקין מכוח עוולה זו. יודגש בהקשר זה, כי הימנעות בית המשפט מחיובה של רים בהוצאות במסגרת ההליך השלישי, אינה שוללת לטעמי את האפשרות להגיש תביעה מכוח עוולת הרשלנות, ובלבד שיוכחו יסודותיה (ראו והשוו: רע"א 1565/95 הנ"ל).

61. ההסברים שרים נתנה במסגרת התביעה הנוכחית, לרבות במעמד הדיון בפניי, ולפיהם היא עתרה במסגרת הבקשה למניעת הטרדה מאיימת להטלת הגבלה על התובע בדמות איסור החזקה ושימוש בנשק, מאחר וחששה לחייה מפני התובע שיכול לפגוע בה ובילדיה, אינם יכולים להתקבל. אף שאיני מתעלמת מתחושותיה הסובייקטיביות של רים, אלא תחושות סובייקטיביות לחוד ושיקוף מצב הדברים לאישורו לחוד, במיוחד כאשר קדם להליך השלישי הליך אחר, שבמסגרתו נאסר על התובע להציג את הנשק באופן גלוי ונראה לעין במתחם המגורים המשותף, ושעה שלא נטען וממילא לא הוכח כי התובע היפר האיסור באופן בו הוא החזיק בנשק בתוך שטח המגורים.

62. חשוב להדגיש, כי תחושות הפחד והחשש של הנתבעת מהתובע לא היה להן אחיזה בבקשה שהיא עצמה הגישה במסגרת ההליך השלישי. כפי שצוין בהחלטת כב' השופטת גולומב, הנתבעת מיקדה שם את בקשתה בסכסוך שניטש בינה לבין התובע בעניין החניה, וכל טענותיה האחרות שלא היה להן כאמור זכר בבקשה בכתב והועלו אך במסגרת הדיון במעמד הצדדים, נטענו בעלמא, באופן כוללני, ובלא כל פירוט לעניין אופן ההטרדות ומועדיהן. יתרה מכך, דרישתה להטלת איסור נשיאת נשק לא עלתה בקנה אחד עם המצג העובדתי שהיא בעצמה הציגה בפני בית המשפט, שעה שטענה כי מאז החלטת כב' השופט זגורי לא היו אירועים כלשהם הקשורים להצגת הנשק באופן הנראה לעין במתחם המגורים ואשר יכול להוות מקור לתחושת איום מצידה.

63. במעמד עדותה בפניי שמה רים דגש על תחושות האיום והפחד מעיסאם, על מנת להדוף את הטענות המופנות כלפיה במסגרת התביעה הנוכחית, לעניין חוסר הזהירות באופן בו נקטה בהליכים המשפטיים נגד התובע כאן, ובניגוד לעקרון תום הלב הדיוני וחובת ניקיון הכפיים המוטלות על בעל דין הבא לפתחו של ביהמ"ש, חובות החלות באופן מוגבר בהליך מניעת הטרדה מאיימת, בהינתן מאפייניו. התרשמתי כי רים מנסה גם במסגרת התביעה הנוכחית להכתים את עיסאם ולהציגו כאדם מסוכן המסוגל לפגוע בה ובילדיה ומסכן את חייה (עמ' 25, ש' 9-12). ברם, החומר הראייתי הקיים בתיק, כפי שמצא ביטוי בהתרשמותם הישירה של שלושה מותבים שדנו בהליכי מניעת הטרדה מאיימת בין בעלי הדין, ותחת ידם יצאו שלל החלטות שיפוטיות בעניינם, אינו תומך בעמדתה זו של רים.

64. מצאתי כי תחושותיה הסובייקטיבית של רים אף אינן מתיישבות עם התנהלותה לאחר הדיון בפני כב' השופט זגורי בהליך הראשון, שכן על אף טענותיה ולפיהן עיסאם המשיך להטריד אותה ואת ילדיה (עמ' 25, ש' 29-31), היא לא נקטה בשום הליך נוסף נגדו על מנת להפסיק את ההצקות. גם בהליך השני בפני כב' השופטת הבכירה ר' נדאף, לא תמכה רים את טענותיה אודות ההצקות וההטרדות מצד עיסאם, בראיה כלשהיא. מסיבה זו, ומשום שרים עצמה לא הגישה בקשה למניעת הטרדה מאיימת נגד עיסאם, נדחו כל טענותיה ע"י כב' השופטת נדאף בהליך השני. אף שהוסבר לה ע"י כב' השופטת נדאף כי עליה לתמוך טענותיה נגד עיסאם בבקשה מתאימה ובראיות (עמ' 27, ש' 13-21), ועל אף שרים טענה בעדותה בפניי כי עיסאם המשיך להטריד אותה גם לאחר ההליך השני (עמ' 26, ש' 11-20), היא לא טרחה לפנות לערכאות בעניין ההטרדה מיד או בסמוך לאחר הדיון בפני כב' השופטת נדאף, והגישה את ההליך השלישי חודשים ספורים לאחר מכן, ובגדרו בחרה לטעון דווקא טענות בעניין החניה, מבלי להציג ראיות מסוג תמונות וסרטונים המבססים גרסתה בדבר הטרדה נמשכת מצדו של עסאם, אף שהן מצויות לטענתה ברשותה, וללא שהניחה לפניי טעם המניח את הדעת למחדליה אלו (ראיות שגם לא טרחה להביא לפניי במסגרת התביעה הנוכחית). התנהלות זו פוגמת באמיתות טענותיה בדבר הטרדה מתמשכת מצד עיסאם כלפיה, מחליש מעוצמת תחושות האיום והפחד שניסתה לצייר בפניי, וכן משמיט את הקרקע מתחת לצדקת הצורך או הכורח לדרוש הטלת איסור נשיאת נשק על עיסאם, הנמצא במדרג הגבוה ביותר של ההגבלות מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, בהעדר תשתית ראויה התומכת בכך.

65. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, שרים בחרה שלא לגלות בפני כב' השופטת גולומב, כי בעת פנייתה לבית המשפט היא בעצמה הייתה מצויה תחת צו מניעת הטרדה מאיימת שהוציא נגדה עיסאם וחודשים ספורים קודם לכן ואשר היה כאמור בתוקף. יודגש בהקשר זה כי בפסק דינה, קבעה כב' השופטת ר' נדאף בריש גלי כי רים קיללה וגידפה את עסאם ואף איימה עליו, כשהיא עומדת במרפסת ביתה והוא בדרכו חזרה לביתו, וכי התנהגותה זו אף תועדה בסרטון שהוצג בפני בית המשפט (פיסקה 8 לפסה"ד). כפי שנקבע ע"י כב' השופטת גולומב, התנהלות זו מהווה חוסר תום-לב דיוני, ולטעמי מהווה גם חוסר ניקיון כפיים, שעה שמוטלת חובה על מגיש בקשה למניעת הטרדה מאיימת להביא בפני בית המשפט את מלוא התמונה העובדתית, זאת לאור טיבו של הליך מניעת הטרדה מאיימת שנדון תחילה במעמד צד אחד, בטרם בירור מלוא המסכת העובדתית במעמד שני הצדדים, והיותו הליך זול ופשוט, בו נשען בית המשפט על דבריו של מגיש הבקשה בשלב הראשון של ההליך. מכאן החשיבות של הבאת מלוא העובדות בפני בית המשפט במעמד צד אחד, על מנת שיוכל לקבל החלטה מושכלת, שהשלכותיה יכולות להיות הרות ביחס למשיב.

66. הדבר חמור שבעתיים בענייננו, מכיוון שרים גם לא יידעה את בית המשפט בדיון במעמד צד אחד, כי עסאם עובד כמאבטח ברכבת ישראל וכי הנשק משמש אותו לעבודתו, ביודעה היטב כי האיסור שהיא מבקשת להטיל על רישיונו יגדע את פרנסתו עד לאחר הדיון במעמד שני הצדדים. בכך למעשה מתקיים מבחן הציפיות שביסוד עוולת הרשלנות. לאור האמור, אין בידי לקבל את עמדת הנתבעת הטוענת כי בית המשפט החליט להטיל על התובע איסור לשאת נשק, אף שהיא לא טענה בפניו שהיו אירועים הקשורים להצגת הנשק באופן גלוי במתחם המגורים ואשר יכול להוות הפרה של פסק דינו של כב' השופט זגורי, זאת מכיוון שהנתבעת לא הניחה בפני בית המשפט את מלוא המסכת העובדתית הרלוונטית, על מנת שזה האחרון יוכל לקבל החלטה מושכלת בנסיבות העניין, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה אם הדבר היה משנה, הלכה למעשה, ממתן הצו במעמד צד אחד, אם לאו, כאשר והדברים נבחנים כעת במסגרת העילה הנזיקית ומכוח עוולת הרשלנות.

67. כאן המקום להדגיש, כי אמנם צו מניעת הטרדה מאיימת מטרתו ליתן סעד מהיר למבקשו, שיהיה בו כדי להגן עליו באופן יעיל; עם זאת יש לאזן בין הרצון ליתן סעד מהיר אפקטיבי למבקש לבין שמירה על זכויותיו של המשיב, לרבות זכותו לחירות במובנה הבסיסי (רע"א 4241/14 משה ניניו נ' ניסים ורסנו (15.7.14)). מאחר וצו מניעת הטרדה מאיימת טומן בחובו פגיעה בחירות ומגביל זכויות יסוד בסיסיות של הפרט, כמו חופש התנועה, זכות הקניין, חופש הביטוי וכדומה, הרי אין לתיתו מקום בו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לכך (רע"א 2327/11).

68. זאת ועוד, לא מצאתי שקיימים בענייננו שיקולי מדיניות משפטית או אינטרס ציבורי המחייבים להימנע מהטלת אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות, שעה שהגעתי למסקנה כי בעת הגשת הבקשה למניעת הטרדה מאיימת, לא היה יסוד לעתירת הנתבעת להטלת איסור לשאת נשק, ביודעה היטב כי התובע לא נשא את הנשק במופגן בתוך מתחם המגורים, ואף לא עשה בו שימוש באירוע הפגיעה בסימון החניה, ואף קודם לכן ולתקופה ממושכת מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי שניתן במסגרת ההליך הראשון.

69. לאור מהות ההליך של מניעת הטרדה מאיימת ומאפייניו, שהדיון בבקשה נעשה תחילה במעמד צד אחד, ובנסיבות התיק שלפניי, שקדמו לו הליכים נוספים בין הצדדים, כאשר ההליך והשלכותיו מוכרים היטב לנתבעת - מגישת הבקשה, אף בהעדר ייצוג משפטי על ידי עורך-דין, וככל שעסקינן הוא בהגבלות מהמדרג החמור שאליהן נלווית פגיעה מידית בחופש העיסוק, הרי לא ניתן להשלים עם השימוש בהליך מניעת הטרדה מאיימת, תוך הקצנת הסכסוך והאדרת הפגיעה בחופש העיסוק, בפרט שלא דבק כל פסול בהתנהגותו של התובע כלפי הנתבעת המצדיק את הדרישה להטלת איסור כזה.

70. במקרה הנדון הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת היא בקשה הנגועה בשורה של פגמים מהותיים שעליהם עמדתי לעיל, המוצאים עיגון בפסק דינה של כב' השופטת ע' גולומב. במצב דברים כגון דא, אינני סבורה כי האינטרס הציבורי מצדיק הימנעות מהטלת חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות בהינתן האופן בו היא הוגשה. אי הטלת אחריות במקרים בהם מוגשת בקשה כאמור, ועמה דרישה לפגיעה מידית בחופש העיסוק של המשיב, ללא תשתית מתאימה לכך, ומבלי שמגיש הבקשה אף האמין בעצמו בהתקיימות היסודות העובדתיים לה, רק באמתלה של תחושות פחד ואיום בלתי מבוססות, לא רק שאינה מקדמת כל אינטרס ציבורי, אלא היא אף עומדת בניגוד לאינטרס הציבורי. בסופו של דבר, מדובר באיזון אינטרסים, בין שאיפת החברה לעודד מסירת מידע לרשויות אכיפת החוק ונקיטת הליכים משפטיים, לבין השאיפה למנוע פגיעה בפרטים בחברה כתוצאה ממסירת מידע לא מבוסס, בלשון המעטה.

71. לאור האמור, אין להשלים עם מצב בו מתלונן היודע כי הפוגע בו, לטענתו, אינו עושה שימוש פסול בנשק בו הוא מחזיק לצרכי פרנסתו, יבקש להטיל עליו איסור לשאת נשק במסגרת הליך מניעת הטרדה מאיימת, ביודעו היטב שאין בסיס עובדתי לבקשתו זו. הגם שאין בכוונתי לקבוע כלל לאמור, אלא שמכלול נסיבות המקרה המונח לפניי, שהוא הליך מניעת הטרדה מאיימת, שלישי במספר, בין אותם בעלי הדין (ואחרים), שעה שנקבעו על ידי שלושה מותבים קודמים קביעות ואיסורים, ואף ניתנו לבעלי הדין מלוא ההסברים הדרושים בדבר התאמת ההליך לסכסוך המהותי שנתגלע ביניהם, קרי סכסוך קנייני-אזרחי, שבה ובוחרת הנתבעת, כמתלוננת, לנקוט בהליך מניעת הטרדה מאיימת, תוך דרישה להטיל על הצד שכנגד איסור לשאת נשק, במעמד צד אחד, ביודעה כי הנילון לא עשה בו שימוש, לא כל שכן החזיק אותו באופן גלוי ונראה לעין, כפי שנאסר עליו על ידי בית המשפט בהליך הראשון. הדבר משול לבחירה בכלי משפטי קיצוני, ביודעין כי הוא מנותק מהבסיס העובדתי שבידיעת המתלונן, על מנת להשיג יתרון בשלב הבקשה במעמד צד אחד. יש לזכור, כי בעת הטלת אחריות בנזיקין יש לנקוט במשנה זהירות, כך שחבות זו תיוחד למקרים חריגים, ולא למקרים של רשלנות גרידא, משום שאין לאפשר עקיפת תוצאות ההליך המשפטי הקודם בדרך של הגשת תביעה נזיקית. עם זאת, סבורני כי נסיבות חריגות כגון אלו אכן מתקיימות במקרה הנדון לפנינו, ומחייבות הטלת חבות בנזיקין על כתפיה של הנתבעת וחיובה בפיצוי התובע, כפי שייפסק להלן.

שאלת הנזק והקשר הסיבתי

72. כידוע, אחד מיסודות עוולת הרשלנות הוא קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק; גם אם יקבע שהנתבע התרשל בהתנהגותו, לא תוטל עליו אחריות לנזק שארע לתובע אם אין קשר סיבתי בין זה לזה.

73. בענייננו, אקדים ואומר כי מרבית ראשי הנזק הנטענים בתביעה דנן לא הוכחו, למעט רכיב הנזק של עגמת הנפש והפסד שכר חלקי, שאותו מצאתי לפסוק בהתחשב בשלל השיקולים שעליהם עמדתי קודם לכן, ובניהם התנהלותה הדיונית של הנתבעת בעיקר בהליך השלישי שנדון בפני כב' השופטת ע' גולומב, והמצדיקים לדעתי פסיקת פיצוי מתון, המביא בחשבון את מכלול נסיבות הסכסוך שניטש בין הצדדים, וכן החובה המוטלת על בעל דין לפרוש בפני בית המשפט את מלוא התמונה העובדתית הנוגעת לסכסוך, המתעצמת כאשר עסקינן בהליך מניעת הטרדה מאיימת, שמתקיים כאמור בשלב ראשוני במעמד צד אחד, זאת בדומה להליך של סעדים זמניים, כאשר הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח הפגיעה הצפויה בחופש העיסוק של בעל דין שכנגד, עת מתבקש איסור לשאת נשק, וכאשר השימוש בהגבלות מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת הוא נגזרת של נסיבות הסכסוך.

74. אשר לסעד המבוקש בסעיף 28 (ב) לכתב התביעה, שעניינו פגיעה קשה ביכולת הקידום של התובע לעובד מן המניין ברכבת ישראל, וכן פגיעה בשמו הטוב של התובע ובמוניטין שלו - סעד זה דינו להידחות בהעדר הוכחה. התובע אמנם הזמין לעדות את מר שלמה אוחיון, המשמש כאחראי עליו בעבודה, ואולם לא היה בעדותו של האחרון כדי להוכיח כי סיכוייו של התובע להתקבל לעבודה ברכבת ישראל פחתו משמעותית עקב שלילה זמנית של הרישיון לשאת נשק, כטענתו. יתרה מכך, התובע לא צירף כראיה מטעמו את תיקו אישי, בקשתו להתקבל לעבודה ברכבת ישראל, או אסמכתא המראה קשר בין אי קבלתו לעבודה ברכבת ישראל כעובד מן המניין לבין התלונה שהגישה נגדו הנתבעת או האיסור לשאת נשק שהוטל עליו זמנית במסגרת ההליך השלישי.

75. אשר לנזק ישיר בדמות הפסד שכר עבודה לתקופת האיסור לשאת נשק, החל ממועד הפקדתו (24.12.18) ועד למועד החזרתו לתובע (ביום 10.2.19), קרי לתקופה של כ-50 ימים, נזק שנאמד ע"י התובע בסך של 14 אלף ₪ - ראש נזק זה ראיתי לקבל חלקית כמפורט להלן.

76. אין חולק כי נאסר על התובע לשאת נשק עפ"י החלטת כב' השופטת ע' גולומב מיום 23.12.18 ועד יום 6.1.19, המועד בו נדחתה בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת ובוטל הצו שניתן כנגד התובע במעמד צד אחד, לרבות האיסור לשאת נשק. התובע הסביר כי הואיל ובהחלטה מיום 6.1.19 לא הייתה קביעה מפורשת אודות ביטול איסור הנשיאה בנשק, הוא פנה לביהמ"ש למתן החלטה פוזיטיבית בעניין זה, וצו אופרטיבי המופנה למשרד הפנים והמורה לו להשיב לתובע את הנשק שהופקד, ניתן ביום 17.1.19. לטענת התובע, מטעמים בירוקרטיים, ועל אף שעשה כל שלאל ידו להשבת הנשק מוקדם ככל הניתן, בפועל הנשק הוחזר אליו ע"י משרד הפנים רק ביום 9.2.19, ואולם התובע לא צירף אסמכתא בדבר מועד השבת הנשק.

77. אשר להשלכות האיסור לשאת נשק, העיד עד התביעה אוחיון כי האיסור לשאת נשק של עובד אבטחה, כדוגמת התובע, משמעו הפסקת עבודתו, שכן אין בחברת האבטחה בה עבד התובע, משרות שהן לא חמושות (עמ' 3, לפרוטוקול, ש' 25-27). ברם, למעט עדותו זו, לא הציג העד אוחיון את תיקו האישי של התובע, ואף מסר בעדותו בפניי כי הוא לא טיפל בעצמו בנושא השבת הנשק לתובע.

78. אשר להפסד השכר הנטען בתקופת הפקדת רישיון הנשק, התובע צירף 3 תלושי שכר רצופים לחודשים אוקטובר-דצמבר 2018, שמהם עולה כי השכר החודשי הממוצע של התובע בשלושת החודשים הללו עמד ע"ס 6,802 ₪ (ולא 9,698 ₪ כפי שנטען בסע' 28(א) לכתב התביעה). דא עקא, התובע נמנע מלהציג תלושי השכר שהונפקו לו בתקופה בה נשללה ממנו נשיאת הנשק, קרי בחודשים ינואר ופברואר 2019, ומשכך אין לפניי נתונים מלאים בדבר הפסד השכר שנגרם לתובע במהלך תקופה זו, והאם הוא מימש זכויות אחרות שעומדות לו בתקופת היעדרותו, כגון ניצול ימי חופשה וכיוצ"ב.

79. לאור כל האמור לעיל, רואה אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת הפקדת הנשק על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪.

80. אשר לנזק לא ממוני - עוגמת נפש, לאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, ולאחר שנתתי את דעתי למניעת יצירתו של "אפקט מצנן" של תלונות מוצדקות והאינטרס הציבורי בלאפשר את הגשתן, לעומת האינטרס הציבורי במניעת הגשת הליכי הטרדה מאיימת בלתי מוצדקות, מבלי שהמתלונן מאמין בצדקת התלונה, ככל שהיא נוגעת להטלת המגבלה שבמדרג הגבוה של איסור לשאת נשק למי שהדבר דרוש לו לצרכי פרנסתו, כל זאת בהסתמך על אווירת "חשש" כללית שאין לה אדנים עובדתיים, כפי שארע במקרה שלפנינו, ולאחר שנתתי את דעתי להשתלשלות הסכסוך בין הצדדים דכאן מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי ואילך, נחה דעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך גלובלי של 17,000 ₪, וזאת בשל עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו עקב האיסור לשאת נשק המשמש אותו לצרכי פרנסתו, ומשנמצא כי בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת נעדרת הלימה בין המגבלה של איסור לשאת נשק ברישיון לבין חומרת ההטרדה המאיימת שנטען כי נקטה כלפיה התובע, וכן חוסר המידתיות באיסור האמור שביקשה הנתבעת להטיל במעמד צד אחד, תוך הסתרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים, ובעיקר צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדה לבקשת התובע, מעיניו של בית המשפט, הן בבקשה והן בדיון במעמד צד אחד.

סוף דבר

81. לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת חלקית. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 21,000 ₪.

83. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בגין אגרה יחסית, וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

83. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנתבעת, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

84. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אב תשפ"א, 22 יולי 2021, בהעדר הצדדים.