לפני בקשה להארכת מועד והתנגדות ביחס לשני שיקים שנמסרו ע"י המבקש לטובת המשיבה וזאת במסגרת חוזים שנכרתו ועניינם הסכם שכירות של חניון הצמוד לעסקה של המשיבה.

במסגרת הבקשה טען המבקש טענה עובדתית אחת- החייבת הינה חברת חניוני אושר בע"מ ולא המבקש.

אין מחלוקת כי אין המדובר בדיון ראשון המתקיים בין הצדדים שכן המשיבה והמבקש השתתפו בדיון שנערך במסגרת תא"ק 67782-06-18 א.ב.א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ נ' חניוני אושר בע"מ (12.2.19) בבית משפט השלום בראשון לציון. במסגרת דיון זה אף התייחסו הצדדים להליכי ההוצל"פ נשוא הליכים אלה במסגרת הסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים.

ס' 3 להסדר קובע כדלקמן:

"מוסכם כי חוב הנתבעת כלפי בגין דמי שימוש, בסך של 63,969 ₪, ישולם בתוך 30 יום מהיום. לא ישולם החוב במועד, יעמוד מלוא החוב על פי תיק ההוצל"פ לפירעון מיידי. איחור של עד 3 ימי עסקים בתשלום לא יהווה הפרה אשר בגינה יעמוד מלוא החוב כאמור לפירעון מיידי.

בכפוף לתשלום הסכום שלעיל, יבוטל תיק ההוצל"פ שנפתח על ידי התובעת."

ויודגש כי אין מחלוקת בין הצדדים כי תיק ההוצל"פ נשוא הסעיף הינו התיק נשוא השיקים שלפני שנפתח ע"י המשיבה כנגד המבקש.

בחקירתו הכחיש נחרצות המבקש כי הינו נושא משרה בחברת חניוני אושר בע"מ, אולם עיון בתמצית רישום אצל רשם החברות מיום 4.7.19 (שהוגשה לתיק ביהמ"ש בהסכמת הצדדים) מעלה כי המבקש הינו דירקטור רשום יחיד בחברה, וכתובתה של החברה- בכתובת אימו של המבקש, בה אף בוצעה מסירת האזהרה.

עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי מסירת האזהרה בוצעה כאמור לעיל לידיה של אמו של המבקש, בכתובת הרשומה ככתובתו של המבקש ע"ג השיקים. בדיון שנערך בבקשה לביטול עיקול הוצג ע"י המשיבה סרטון המתעד את מסירת האזהרה ובה ניתן לשמוע את אמו של המבקש מתייעצת עימו טלפונית טרם קבלת האזהרה לידיה. זאת לאחר שהמבקש הכחיש כי היה ידוע לו על קבלת האזהרה ע"י אימו וטען כי עובדה זו התגלתה לו לאחר כשלושה שבועות.

לאור קיומו של ההליך הקודם ומסירת האזהרה לידי אמו של המבקש שעדכנה אותו בדבר המסירה, נדרש המבקש לנימוקים שיבהירו את האיחור בהגשת ההתנגדות שכן ברי לכל כי היה מיודע ביחס להליכי ההוצל"פ. הנמקה ברורה לסיבת העיכוב- לא ניתנה. המבקש טען בע"פ כי האיחור נובע מתקלה בהגשת המסמכים בלשכת ההוצל"פ- אולם ראיה כלשהיא בכתב התומכת בטענה זו- לא הוצגה.

בסיכומיו, הבהיר ב"כ המלומד של המבקש כי עילת ההתנגדות הינה ביטול ההסכם בין הצדדים וזאת לאור חילופים בין המבקש לבין החברה ביחס לזהות החייב במערכת ההתקשרות בין המשיבה לבין המבקש וחברת חניוני אושר בע"מ. גם טענות אלה, שניתן למצוא להן רמז בהתנגדות עצמה, לא נתמכו בכל ראיה, ועומדות בניגוד להתחייבות לפירעון החוב נשוא השיקים שלפני במסגרת ההליך הקודם, אשר המבקש עצמו חתום עליה, מעבר לחתימת המשיבה וב"כ. המבקש טוען לפיכך נגד מסמכים בכתב שבידי המשיבה- השיקים והסדר הפשרה בין הצדדים במסגרת ההליך הקודם, והכל על בסיס טענות בע"פ שלא הומצאה כל ראיה תומכת בעניינן. המבקש לא צירף חוזה בינו לבין המשיבה, או חוזה בין חניוני אושר בע"מ לבין המשיבה, הודעה על ביטול ההסכם בינו לבין המשיבה- דבר לא צורף.

לפני המבקש שתי משוכות אותן עליו לצלוח. הראשונה- הארכת המועד להגשת ההתנגדות והשנייה- ההתנגדות עצמה. פסיקת ביהמ"ש קשרה בין שתי משוכות אלה והבהירה כי מקום בו עילת ההתנגדות עוצמתית ומבוססת יותר, ייטה ביהמ"ש לאפשר הארכת מועד אף אם נימוקיה דחוקים, בבחינת מקבילית כוחות בין שני הנושאים העומדים להכרעה (וראו המר (חי') 635/72 נחום הוך נ' אברהם רוטפלד (עח 224 )).

בענייננו, מקבילית הכוחות מעורערת מכל צדדיה: נימוקי הארכת המועד קלושים עד לא קיימים, ואף נימוקי ההתנגדות קלושים, כלליים ולא נתמכו ולו בראשית ראיה.

מנגד, למול עיני פסיקת ביהמ"ש אשר הרחיבה משמעותית את זכות העמידה וקבע כי גם במקרים בהם הציג המבקש צל הגנה לביהמ"ש, יש מקום להעתר לבקשתו, אלא במקום בו ההגנה עליה הצביע הינה הגנת בדים. וכך הגדיר ביהמ"ש את הסוגיה בע"א 469/87 יוסף בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מג(3) 113, 121 (1989) הקובע:

"בבוא בית המשפט לשקול מתן רשות להתגונן, עליו להניח, כי העובדות שהמבקש טוען להן אמנם נכונות, ובהנחה זו עליו לבדוק, האם יש באלה כדי להצביע על הגנה אפשרית, ולו אף בדוחק.

אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר (ראה: ע"א 102/83 [6], בעמ' 257; זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 619, ופסקי הדין בה"ש 111). כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גרסאות נוגדות. אלא עניין לנו בגרסה אחת, המופרכת מעצמה".

כאמור לעיל, גירסתו של המבקש ביחס לביטול ההסכם נטענה בעלמא, לא נתמכה במסמכים או בראיות והיא עומדת בסתירה להסכמות אליהם הגיעו הצדדים במסגרת ההליך הקודם.

עם זאת, אין חולק כי המבקש לא היה צד להליך הקודם שנוהל כנגד חברת חניוני אושר בע"מ, ולפיכך, הגם שטענות ההגנה נטענו בעלמא, הרי שהן מצויות על קו הגבול שבין טענות עמומות לבין הגנת בדים ומשכך, יש ליתן למבקש רשות להגן.

עם זאת, קלישות הטענות, עמימותן, אי הדיוקים הבולטים בהם נתקלו טענותיו של המבקש והעדר הראיות לתמוך בהן, מחייבת קביעת ערובה כתנאי למתן הרשות להגן. תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנה 210") מאפשרת לבית המשפט להתנות מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה מצד המבקש וזאת כאשר טענות המבקש הינן חלשות, עד קלושות. נטיית בית המשפט הינה לעשות שימוש בתקנה 210 כאשר המקרה שבפניו הינו מקרה גבול וקיים ספק באשר לרצינות ההגנה וביסוסה. כאשר תצהיר המבקש אינו ברור דיו ונעדר פירוט ראוי, או כאשר פרשנות המבקש לפן העובדתי נראית דחוקה, יש לעשות שימוש בתקנה. (ראה- ע"א 508/85 ברק ושות' סוכנויות בע"מ נ' מירות סוכנויות בע"מ פ"ד מב (1) 393, 396 וכן ע"א 507/85 בדר פנון ואח' נ' שטראוס חברה לשווק, פ"ד מג (1) 106). מצב בו ניתנת רשות להגן ללא התניה מקום בו סיכויי ההגנה קלושים והיא כולה נינת לפנים משורת הדין אינה יכולה לאפשר מצב בו הסיכון הכלכלי מצוי כולה על כתפי המשיבה, המחזיקה בידיה שטרות אשר המבקש אינו מכחיש את חתימתו עליהם ומעלה טענות בע"פ כנגד אפשרות מימושם.

לעניין קביעת גובה הערובה אני לוקחת בחשבון את קלישות טענות המבקש מחד ואת מצבו הכלכלי כפי שהוצג לפני על בסיס החקירות והראיות שהומצאו לתיק ביהמ"ש מאידך.

משכך, אני מתירה למבקש להתגונן וזאת בכפוף להפקדה של סך 30,000 ₪ בקופת ביהמ"ש.

ככל ויופקד בסכום בתוך 30 יום (הפגרה תבוא במניין הימים) יועבר התיק לעיוני למתן החלטה ביחס להמשך ההליכים בתיק.

ככל ולא יופקד הסכום במועד שנקבע, תידחה ההתנגדות ותיק ההוצל"פ ישופעל כשאליו יתווספו סך של 2,500 ₪ - הוצאות הליך זה.

ת.פ. לעוד 30 יום.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ט, 10 יולי 2019, בהעדר הצדדים.