1. התביעה היא לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב התובעים בתאונת דרכים.
2. לטענת התובעים, רכבם חצה צומת באור ירוק ורכב הנתבע, שחצה את הצומת כשהאור בכיוון נסיעתו אדום, פגע ברכבם וגם לו נזק. לכן, טוענים התובעים כי האחריות לתאונה היא על הנתבע.
3. הנתבע טוען כי רכבו הוא שחצה את הצומת כשהאור בכיוון נסיעתו ירוק, ואילו התובע חצה את הצומת באור אדום, ולכן יש לדחות את התביעה נגדו.
4. מלבד הנהגים, לא היו עדים נוספים למי מהצדדים. לאחר ששמעתי את הנהגים, אני מחליטה לקבל את התביעה.
5. עדות התובע הותירה רושם מהיימן. בנוסף, היא הייתה עקבית וסדורה ולא נמצאו סתירות בינה ובין הגרסה שמסר התובע במשטרה.
6. עדות הנתבע הותירה רושם הפוך. לרושם השלילי שהותירה עדות הנתבע מצטרפת העובדה שבעדותו נמצאו סתירות בינה לבין הגרסה שמסר במשטרה. כך, למשל, בעוד שבמשטרה טען שכאשר התקרב אל הצומת היה האור ברמזור שבכיוון נסיעתו אדום, וכאשר התקרב לצומת התחלף האור לירוק, בעדותו בפניי, טען כי כאשר התקרב לצומת האור ברמזור היה צהוב ואז התחלף לירוק (עמוד 5 שורה 9, 23).
7. לרושם השלילי שהותירה עדות הנתבע מצטרפת גם העובדה שהנתבע בחר שלא להביא עדים, אף שהיו כאלה, לפחות לטענתו. כך, למשל, הנתבע טען שהיה ברכבו אדם נוסף, אך אותו אדם לא התייצב להעיד מטעם הנתבע. למעשה, הנתבע כלל לא ביקש לזמן את אותו אדם באמצעות בית המשפט ובכך וויתר למעשה על האפשרות לחייבו להתייצב לעדות. אני ערה לכך שבא כוח הנתבע טען כי בדיון הראשון, התייצב אותו אדם, אך הדבר אינו פוטר את הנתבע מלזמן אותו שוב, אם נדחה המועד לשמיעת הראיות.
8. בעדותו טען הנתבע כי היה עד נוסף שראה את התאונה (עמוד 4 שורה 21-22). עדות זו של הנתבע מעוררת תמיהה, שכן בעדותו במשטרה הוא כלל לא הזכיר את קיומו של עד כזה (עמ' 4 ש1 34- עמ' 5 ש' 3).אם לא די בכך, אף שלטענת הנתבע עד זה התייצב בבית המשפט, הנתבע בחר לוותר על עדותו (עמ' 6 ש' 29).
9. החלטת הנתבע, שלא להעלות לדוכן העדים איש משני העדים שלטענתו היו במקום וראו את התאונה, פועלת לחובת הנתבע ,ומחייבת את המסקנה שלו היה איש משני העדים האלה מעיד, לא הייתה העדות מסייעת לנתבע, אלא להפך.
10. לכל האמור עד כה אוסיף שהרושם השלילי שהותירה עדות הנתבע התחזק עקב התשובות שנתן כשנשאל על הבעלות ברכב שבו נהג בזמן התאונה, ומי נשא בנזקים שנגרמו לאותו רכב (עמ 5 ש' 30 ואילך).
11. בא כוח הנתבע טען בסיכומיו כי ראייה, לכך שיש לדחות את התביעה, מצויה בכך שהמשטרה החליטה שלא להגיש כתב אישום כנגד איש מהנהגים. לטענת בא כוח הנתבע "אם היה אחוז אחד שהנתבע אשם בתאונה, היו מגישים כתב אישום...".אני דוחה טענה זו. כידוע, נטל ההוכחה במשפט פלילי כבד יותר מנטל ההוכחה במשפט אזרחי, ועל המאשימה להוכיח את אשמתו של נאשם מעל לכל ספק סביר. לכן, לא אוכל לקבל את הטענה, לפיה די בכך שהמשטרה סבורה שיש "אחוז אחד שהנתבע אשם בתאונה", כלשונו של בכ' הנתבע, על מנת שהיא תגיש כתב אישום.
12. העובדה שהמשטרה לא הגישה כתב אישום כנגד מי מהמעורבים אינה רלוונטית לכן לצורך בירור אחריותו של מי מהצדדים בהליך האזרחי שבפניי. לכך יש להוסיף, שלעיתים יש שיקולים נוספים שהמשטרה עשויה ליטול בחשבון בעת שהיא מחליטה אם להגיש או לא להגיש כתב אישום בקשר לתאונת דרכים. כך, למשל, השאלה אם יש עניין לציבור בהליך כזה, העומס שהגשת כתבי אישום מסוג זה עלולה לגרום למערכת, וכיוצא בזה שיקולים, שאין דבר בינם ובין שאלת האשמה בפועל.
13. סוף דבר, ששוכנעתי שבהליך האזרחי שבפניי, עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי הנתבע הוא שאחראי לתאונה.
14. אשר לגובה הנזק - איש מהצדדים לא טען לעניין גובה הנזק כפי שפורט בתביעה.
15. לכן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים יחד ולחוד את הסך של 36,863 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעים יחד ולחוד את הוצאות התביעה (אגרות, מסירות ושכר עדים), ועל כל אלה, שכר טרחת עורך דין לתובעים, בסך של 4,313 ₪.

(למען הסדר הטוב, אני מסמנת את תיק המשטרה, שהוגש בהסכמה שלב הסיכומים, ת/2).

ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"ב, 13 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.