כללי

1. התובעים מגישים לבית משפט זה תובענה כספית בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע על הסכום של 56,3030,352 ₪ בגין הלוואה שניתנה לנתבע על ידם בשנת 2005. התובענה נסמכת על הסכם בכתב בין הצדדים משנת 2007, שם הכיר הנתבע בקיומו של החוב ובחובתו להשיב את החוב (נספח 2 לכתב התביעה) (להלן: "ההסכם").
2. מעיון בהסכם עולה שהוא כולל תניית סמכות שיפוט ייחודית לבתי המשפט שבארצות הברית של אמריקה, אולם על אף זאת מגישים התובעים את התביעה לבית המשפט בישראל, תוך שהם מפרטים בסעיפים 59 ואילך לכתב התביעה, שהתביעה מוגשת לבית משפט בישראל, בשל שינוי נסיבות מהותי שחל לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים, ואשר רוקן – לשיטתם – את תניית השיפוט הזר מתוכן.
3. התובעים מציינים את העובדה שאשרת הכניסה ("ויזה") של הנתבע לארצות הברית פקעה, ולכן הוא אינו יכול לבוא בשעריה, ועל כן, לא ניתן יהיה לנהל את ההליך המשפטי כנגדו שם.

מצב דברים זה, הופך את תניית השיפוט, כך לשיטתם, לחסרת משמעות, ועובדה זו, מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה שלא לכבד את תניית השיפוט המוסכמת, ועל כן יש לקיים את הדיון בתובענה בישראל.

1. עוד טרם הגיש הנתבע את בקשת רשות להתגונן, הוא הגיש בקשה לסילוקה של התובענה על הסף, אך בשל העובדה שהצדדים הקנו לבתי המשפט שבניו-יורק את הסמכות הייחודית לדון בתובענה, ועל כן לשיטת הנתבע, יש לכבד את ההסכמה החוזית ולהורות שהדיון בתובענה יתקיים בבית המשפט המוסמך בארצות הברית של אמריקה כמוסכם (היא הבקשה מושא החלטה זו).
2. נכון יהיה להעיר שעל פי הסכמת הצדדים, הרי לבתי המשפט שבארצות הברית הסמכות לדון בתובענה, אולם אין מחלוקת שהמדובר בבתי המשפט המוסמכים במדינת ניו יורק.
3. אם כך – עינינו הרואות;

קיים הסכם בין הצדדים לפיו התובענה תתברר בארצות הברית (ניו-יורק). ברם – מן העבר האחד עומדים התובעים וטוענים שלא ניתן לקיים את ההליך שם, וזאת בשל העובדה שהנתבע לא יוכל להתייצב לדיונים בעניינו, ומנגד עומד לו הנתבע ודורש את קיום הוראת ההסכם ביחס לסמכות השיפוט ככתבה וכלשונה.

1. השאלה העומדת לדיון לפני, אם כן, היא, האם מתקיימים בנסיבות תיק זה הנסיבות המיוחדות שיצדיקו התערבות בית המשפט בהסכמה בין הצדדים.

טענות התובעים

1. טוענים התובעים שהעובדה שאשרת הכניסה של הנתבע לארצות הברית פקעה, מה גם שלא עלה בידיו לחדש את האשרה, מהווה את אותו שינוי הנסיבות המהותי שמצדיק התערבות בית המשפט בהסכמה בין הצדדים.

לשיטתם, העדר יכולת הנתבע להיכנס לארצות הברית יהווה פגיעה קשה בבירור ההליך ובזכויות התובעים עצמם, ובבא העת, ואם נאכוף את התנייה החוזית ביחס לסמכות השיפוט, הדבר יקשה על יכולתם לאכוף בישראל את פסק הדין שיינתן כנגד הנתבע בארצות הברית.

1. התובעים ציינו כי לו היה הנתבע מצהיר שאם יינתן פסק דין כנגדו בארצות הברית ויובא לאכיפה בישראל, לא יטען הנתבע לפגיעה בהגנתו שם בגין חוסר האפשרות להגיע פיזית לארצות הברית, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה.

הנתבע לא הצהיר כאמור, ועל כן חוששים התובעים שבאופן זה תפגענה זכויותיהם באופן של ממש.

1. טוענים התובעים שהנתבע נוקט בטקטיקה כפולה:

מהצד האחד, עומד הוא על אכיפת תניית השיפוט בארצות הברית ביודעו שלא יכול להיכנס אליה ומהצד השני, שומר לעצמו את הטענה כנגד האפשרות לאכוף את פסק הדין בישראל, עת יטען שלכאורה הגנתו נפגעה בעצם העדר יכולתו להיכנס לארצות הברית.

1. עוד טוענים התובעים, שבירור ההליך בארצות הברית בלי שהנתבע נוכח פיזית באולם הדיונים ומבלי שחקירתו הנגדית תעשה בפני בית משפט עצמו, כך שהשופט היושב בדין יוכל להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהעד, יכול לפגוע בזכויותיהם.

כך לשיטת התובעים, שחקירה נגדית בהיוועדות חזותית לא תאפשר לבית המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנתבע, ובכל מקרה, ככלל יש להעדיף חקירה נגדית באופן פרונטלי ולפני בית המשפט, וזאת בשל החשיבות הרבה של ההתרשמות הישירה של בית המשפט ממהימנות העדים.

1. התובעים מציינים שהנתבע, שהוא אזרח ישראל ותושב הארץ, אוחז בכל חסרון שבקיום הדיון בארצות הברית, רק על מנת לפגוע בבירורה האפקטיבי של התביעה, ולמעשה הוא מוביל להעדר יכולת לאכוף את פסק החוץ בישראל.

טענות הנתבע

1. מנגד – הנתבע אוחז בהוראות ההסכם לפיו הצדדים קבעו סמכות שיפוט ייחודית לבתי המשפט בארצות הברית, ומבקש שבית המשפט כאן יאכוף את ההסכמה החוזית שבין הצדדים.

הנתבע מודע גם מודע לקשיים הכרוכים בהגנתו בנֵכָר, עת נמנעת כניסתו לארצות הברית, אולם הוא עומד על קיום הוראות ההסכם כלשונן.

1. הנתבע אף מציין שהוא פתח הליכים בארצות הברית בפני הפורום המוסמך להכריע בכל מערכת היחסים בינו לבין התובע 2 וזאת עוד טרם הוגשה התביעה כאן, אולם עניין זה לא התקדם מעבר לפנייה פורמאלית, ונדמה לי, בכבוד הראוי, שאין לסמוך ידינו על טענה חשובה זו שאינה עומדת כלל על קרקע מוצקה.
2. מכל מקום, טוען הנתבע, שעל פי הלכות פסוקות ומושרשות מימים ימימה, בית המשפט בישראל מצווה לכבד את תניית השיפוט הייחודית ולאוכפה על התובעים, שלשיטתו דווקא הם המנסים להימלט מקיומה משיקולים פסולים ובחוסר תום לב.

הנתבע גם מבהיר שעל פי ההלכה, הרי התובעים יוכלו להשתחרר מהסכמה החוזית בין הצדדים בקשר לתניית השיפוט הייחודית רק בנסיבות בהן יצביעו על פגיעה קשה בזכויותיו שלו בפורום הזר, והנה הוא מציין כי זכויותיו לא תפגענה כלל ועיקר וניתן יהיה לנהל את הדיון בארצות הברית גם בהעדרה של אשרת כניסה.

דיון והכרעה

1. המקרה שלפני מעניין הוא במובן זה שדווקא התובעים הם אלו המבקשים שלא לאכוף את ההסכמה החוזית בין הצדדים בקשר למקום בירורה של המחלוקת, והנתבע דווקא אוחז בהסכמה זו, אחיזה מוצקה וללא כל פשרה מצדו.
2. האם מתקיימות במקרה שלפני הנסיבות המיוחדות שמצדיקות סטייה מההסכמה החוזית?

האם העדרה של אשרת כניסה לארצות הברית תמנע את ניהול ההליך?

האם העדרה של אשרת הכניסה תמנע את אכיפת התניה על ידי בית המשפט בניו יורק?

ולבסוף האם קיום דיון בארצות הברית, שככל הנראה יתנהל באמצעות היוועדות חזותית עלול לגרום לתובעים נזק ולפגוע בזכויותיהם?

אלו השאלות שעליי להידרש להן כאן.

1. במהלך דיון שהתקיים, הודעתי לצדדים שבכוונתי לקבל חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיסייע להבהיר את המצב המשפטי על פי דיני מדינת ניו יורק לשאלות המתעוררות לפני וכדי שניתן יהיה לקבל החלטות מושכלות.

ואכן, לימים מונה עו"ד מיכאל א. חריש, כמומחה מטעם בית המשפט, שהגיש חוות דעת סדורה והצדדים קיבלו אותה (ראוי להעיר שחוות הדעת לא הוגשה בדרך בה אמורה להיות מוגשת בהתאם לדין הישראלי, אולם הצדדים בהגינותם קיבלו אותה לעיצומה, וכך גם אני אתייחס אליה, כחוות דעת שהונחה בתיק כדין).

1. אקדים את סופם של הדברים, ואציין שאני סבור שיש לכבד את תניית השיפוט ההסכמית ויש לאכוף אותה.

זו ההלכה וזהו הדין, ועל כן התביעה ראוי שתתברר לה בבית המשפט בניו יורק.

הפסיקה הורתה אותנו שבית המשפט יימנע מלאכוף תניית שיפוט זרה ויורה על קיום הדיון בבית משפט ישראלי, רק אם הטוען נגד תניית השיפוט הזרה יוכיח את קיומן של נסיבות מיוחדות.

עוד הורתה אותנו ההלכה שהמושג "נסיבות מיוחדות" יתפרש באופן מצמצם ודווקני ויְיוחד למקרים חריגים בלבד.

המקרה שלפנינו איננו חריג ואינו מיוחד; המדובר בדיון אזרחי ובתביעה כספית שיכול שתתברר בבית משפט במדינת ניו יורק שבארצות הברית של אמריקה.

1. הנתבע מודע לכך שככל הנראה ובהעדרה של אשרת כניסה, לא יוכל להתייצב לדיון בבית המשפט בניו יורק.

הנתבע מודע לקשיים הנובעים והעולים מעובדה זו.

על אף זאת, הנתבע בוחר בראש צלול ובמחשבה בהירה, לעמוד על קיום ההסכם; הוא מבקש לקיים את הדיון מעבר לים.

הוא יודע שהוא יכול לנהל את הגנתו כאן, בישראל, במקום מגוריו, בשפה אותה הוא מכיר, אולם הוא עומד בדווקנות על ניהול ההליך שם ולא כאן.

כלל ידוע הוא שבית דין משמש אביהם של יתומים, אולם הנתבע שלפניי איננו יתום; הוא מבין את ההשלכות של החלטתו; הוא מיוצג על ידי מיטב עורכי הדין, ולא ראוי שתינקט כלפיו גישה פטרנאליסטית של בית המשפט כאילו יש לשמור עליו לבל תקופח הגנתו בעבר לים, ויש לכבד את רצונו.

1. לגבי ההצהרה שביקשו התובעים לעניין אכיפת פסק חוץ; הרי אינני מבין את חששם הבלתי סביר של התובעים.

עצם עמידתו של הנתבע על קיום ההליך בארצות הברית, טומנת בחובה מניה וביה את ההסכמה לנטוש כל טענה כנגד אופן יכולתו לנהל את ההגנה בבית משפט זר, וזאת כשכניסתו לארצות הברית עלולה להמנע.

הכיצד יעלו התובעים על דעתם שהנתבע יהתל בהם ובבית משפט זה, ויבחר לנהל הליך בארץ זרה, ומאוחר יותר יזעק כי ההליך שם לא היה הוגן, וכי האפשרות שניתנה לו בבית המשפט הזר לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן פסק הדין, לא היתה סבירה?

הרי הנתבע יודע כל זאת כבר עתה. הנתבע עומד לפניי ואינו מתפשר. עמידה על זכותו זו משמעה מניה וביה ויתור מדעת על כל הטענות ביחס להליך שם.

1. לשיטת הנתבע, הרי הצגת עמדה נוגדת לשלו מטעם התובעים, היא זו שנובעת משיקולים פסולים וחסרת תום לב היא (ראו סעיף 15 לעיל).

חזקה עליו שיבוא בעתיד בניקיון כפיים, בתום לב ולא יטען טענות הפוכות בעתיד, ועל כן אני סמוך ובטוח שחשש התובעים הוא בעלמא.

1. למסקנה שיש לכבד את תניית סמכות השיפוט הייחודית, אני מגיע גם מעיון בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עו"ד חריש;

המומחה מציין שחוסר האפשרות של בעל דין להיכנס לארצות הברית בשל העדרה של אשרת כניסה, לא תמנע מבית המשפט שבניו יורק לקיים את ההליך, כאשר אותו צד יוכל להשתתף בדיון ואף להעיד מרחוק.

1. עו"ד חריש התייחס גם לשאלת ניהול ההליכים מרחוק, היינו באמצעות היוועדות חזותית, עוד בתקופה שקדמה למגפת הקורונה, וכן בתקופה הנוכחית, לאחר פרוץ המגיפה.

המומחה מציין שגם עוד בתקופה שקדמה לקרונה, בתי המשפט בניו יורק התירו את השימוש בשיחת וידאו כאמצעי להליכי גילוי, כאשר בניו יורק החלו גם להתיר עדות מרחוק במשפט עצמו (והדבר אושר גם בהליך פלילי), אולם מטבע הדברים, היה המדובר בפתרון שהוא תחליף לנוכחות הפיזית.

אולם, וכפי שמציין המומחה בסעיף 57 לחוות דעתו, לאחר פרוץ מגיפת הקורונה, שיחות וידאו ופלטפורמות וירטואליות הפכו לתֵקֶן, לא רק בעולם העסקי והחברתי אלא גם בעולם הליטיגציה.

1. בסופו של יום, לאחר ניתוח מקיף של המקרים בהם תותר עדותו של בעל דין מחוץ לניו יורק, מסכם המומחה ומגיע למסקנה שניתן יהיה להורות על קיום דיון מרחוק גם בנסיבות שלא ניתנת אשרת כניסה לנתבע לארצות הברית, משמע שלא ייפגע ניהול ההליך שם, רק בשל עובדה זו.
2. אמנם, המומחה מתייחס למקרים (רחוקים, יש לציין – וגם הם בספק) שבית המשפט עלול למנוע את עדותו של בעל דין שכניסתו לארצות הברית נאסרה בשל התנהגותו (ראו סעיפים 100 ואילך לחוות דעת עו"ד חריש).

המדובר במצב חריג ויוצא דופן, אולם הנתבע מודע היטב לאפשרות זו ומבין זאת, ולמרות כל זאת, הוא עדיין מתעקש ועומד על תניית סמכות השיפוט הזרה.

הרי ברור שלא יוכל להעלות טענה כי הגנתו נפגעה.

הסיכונים ידועים לו היטב כבר היום. הוא יכול לוותר ולבקש לקיים את ניהול הדיון בבית משפט הקרוב למקום מגוריו, המתנהל בשפה אותה הוא מכיר, ועל פי דין מוכר וידוע לו.

1. אני בדעה שדווקא עמידתו הדווקנית והבלתי מתפשרת של הנתבע כי ההליך יתקיים בארצות הברית, על אף העובדה שלא יוכל להיכנס בשעריה, על אף המרחק הרב והקושי בפיקוח מקרוב על ניהול ההליך, גם בשים לב לסכומי הכסף המשמעותיים הנתבעים, לא כל שכן מחסומה של השפה, שהנתבע ציין שאינו דובר את השפה האנגלית, ולמרות קשיים אלו – שלא נעלמו מעיניו – הוא מתעקש על קיום הדיון בניו יורק, הוא יהיה הוא מנוע ומושתק מלטעון שהגנתו בארצות הברית נפגעה.

אין לומר שהתעקשותו זו של הנתבע חסרת תום לב היא ונועדה חלילה לסכל או למצער להקשות על בירור התביעה, שהרי אם נאמר כך, נמצאנו אומרים שכוונתו היא לנצל לרעה את ההליך השיפוטי, ולבטח אין לומר כך על מי שמלין שעמדת התובעים שלא לקיים את ההסכמה חסרת תום לב היא ובאה משקולים פסולים (ראו סעיף 15 לעיל).

אם יינתן פסק דין כנגדו בארצות הברית, והתובעים יבקשו לאכוף אותו בישראל, מה לו הנתבע כי ילין על ההליך שם? כל החששות והסיכונים עמדו על הפרק. היו ידועים לו. והוא בחר במודע לעמוד על קיומה של תניית השיפוט, ועל כן יהיה מושתק מלטעון אחרת.

1. הרבה מעבר לדרוש אציין שתמוהה בעיני טענת הנתבע שההסכם הוא למראית עין ושאינו אכיף, עם זאת, תניית סמכות השיפוט הזרה הקבועה בהסכם אכיפה היא.

אודה ולא אבוש כי גם תשובתו לעניין זה במהלך הדיון לא הניחה את הדעת, על אף שנטענה בכישרון.

הדעת נותנת שדווקא בהסכם דל במילים כפי ההסכם שלפנינו, עמידה על תניית סמכות השיפוט מחד, וטענה כי יתר הוראות ההסכם הן למראית עין בלבד מאידך, לא בהכרח מובילה למסקנה כי אין המדובר בהסכם מחייב; אולם עניין זה יתברר, מטבע הדברים, במסגרת ההליך העיקרי ואין לי ספק שעננת התהיות תתבהר.

1. עתה עלי להידרש לטענתם הנוספת של התובעים, כי ניהול הליך באמצעות היוודעות חזותית עלול לפגוע בזכויותיהם שלהם.

התובעים מציין שהכלל הוא שיש לשמוע את עדויות הצדדים לפני בית המשפט, באופן בלתי אמצעי על מנת שבית המשפט יוכל להתרשם ממהימנותם. התובעים גם הביאו מדברי בית המשפט העליון מהם ניתן ללמוד על העדיפות של מתן עדות בין כותלי בית המשפט, והחשיבות הרבה של התייצבות פיזית של עד בבית המשפט, במיוחד כשמתעוררת שאלת מהימנות, כמו במקרה שלטענתם מתעורר כאן.

על דיון בהוועדות חזותית

1. השאלה אותה עלי לשאול כעת היא, האם אותו כלל המעדיף את שמיעת עדותו של עד בבית המשפט, נכנס בגדר החריג לעניין אי אכיפת תניית סמכות שיפוט זרה. התשובה לכך שלילית מהטעמים שלהלן.

מובן שכל מקרה ונסיבותיו, וידועים המקרים בהם מכריע שופט את הדין על יסוד דברי עד שנאמרו שלא בפניו, אולם דווקא בימים אלו של ריחוק חברתי המתחייב על מנת לשמור על בריאות הציבור מאפשרים לנו להתבונן מחדש על העקרונות המוכרים והידועים, ולבחון את מידת התאמתם למציאות החדשה.

המוכר והידוע לא בהכרח מתחייב בכל עת, ויוכל לפַנוֹת מקום למוכר חדש.

במצב זה ייעשה שימוש נוסף ונרחב – במקרים המתאימים והמתבקשים או אפילו המתחייבים - באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו ואין לחשוש מהשינוי.

אותו חשש של התובעים, אמנם אינו בעלמא אולם אין בו ממש.

לחשש זה שותפים אחרים.

כך גם מציין המומחה, עו"ד חריש, בחוות דעתו: "לא כל שופטי ניו יורק מאוהבים בפתרונות טכנולוגיים לליטיגציה, ויש בתי משפט שבחרו לדחות משפטים במהלך הקורונה במקום לנהלם מרחוק... שופטים אחרים ניהלו דיונים ומשפטים מרחוק אך העירו על הפגמים בטכנולוגיה", והמומחה מצטט בחוות דעתו שופט במדינת ניו יורק המתקשה לקבל את השינויים הטכנולוגיים (בעת הקורונה) בטענה שההליך הווירטואלי, גם אם הוא נחוץ, אינו אלא תחליף חיוור להליכים האמיתיים, אולם ציין כי קיימים קולות אחרים שהורו על קיום דיונים וירטואליים תוך שהם מסתמכים על פסיקה קודמת (ראו סעיף 59 לחוות הדעת).

ראוי להעיר שאל מול חשש זה, ניתן להביא מדברים שאמר שופט אנגלי, D. Brwon שמו, וזאת לפני שנים ארוכות, בהקשר של שיחות ועידה בוידאו):

"In one case at the Bar council facility in Chancery Lane I heard a witness from America, and in terms of quality of picture, sound and the general procedure that took place, the fact that it was om video link to my mind made virtually no difference at all, and I was able to assess the witness's evidence without difficulty… evidence can and should be heard by judge on the television link, even when it is absolutely crucial" (פורסם במאמרו של יחיאל שמיר, גביית עדות באמצעות שיחת ועידה בוידאו בהתדיינות בינ"ל, המשפט ח, תשס"ג 595).

1. אם כך, אמנם, המוכר והידוע הוא בעדיפות לעדות בלתי אמצעית בבית המשפט, אבל בית המשפט העליון התייחס לכך שההתפתחויות הטכנולוגיות – אשר אינן פוסחות על מערכת המשפט – מחייבת להכיר בהתפתחויות אלו ובתרומתן הפוטנציאלית למימוש תכליות המשפט, ביניהן חקר האמת: "[..] אין סיבה שבתי המשפט יימנעו מלהתאים את הדין לאפשרויות טכנולוגיות מודרניות, במיוחד כאשר מדובר באמצעים הנוגעים לתפקודו של בית המשפט. כינוס וידאו הינו אמצעי מודרני, המאפשר לבית המשפט לגבות עדות של אדם הנמצא במקום אחר [..]"(ראו, רע"א 3810/06  י. דורי את צ'קובסקי בניה והשקעות בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד סב(3) 175, פסקה 11 לפסק דינו של השופט גרוניס).

האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם ישירות גם במקרה של חשודים במעשה פלילים מהתנהלותם, כוונתם ותום ליבם. עולה כי אם התרשמות זו ישירה דיה באשר להכרעת דינם של חשודים פליליים, הרי שיפה היא גם לענייננו ואין בה כדי לפגוע בזכות מזכויותיהם של התובעים.

"האמצעים הטכנולוגיים לגביית עדות מחוץ לכותלי בית המשפט העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם מן העד באופן ישיר, ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות" (ראו, שם, פס' 15 לפסק דינו של השופט גרוניס). (ההדגשות אינן במקור – ע.מ.).

דברים אלו של בית המשפט נכתבו שנים מספר טרם התפרצותה של מגפת הקורונה, ויפים הם היום.

ראוי גם להזכיר שגם הפרוצדורה האזרחית עברה שינוי של ממש, ותקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 שתכנסנה לתוקפן ביום 1.1.21 קובעות בתקנה 72 כי בית המשפט רשאי להתיר שמיעת עדות בדרך של היוועדות חזותית בהתקיים תנאים מסויימים.

היינו – אם בעבר שמיעה של עדות בדרך של היוועדות חזותית הייתה החריג, הרי בימים של מגיפה וריחוק חברתי, היוודעות חזותית עשויה להיות דרך המלך, או לכל הפחות דרך מקובלת תכופה ונפוצה יותר, כאשר נדמה לי שלא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע שפרשנות התיבה "הגעתו של העד לבית המשפט תקשה עליו מאד", בתקנה 72 (א) (1) לתקנות החדשות, תהא כי במצב של ריחוק חברתי מוצדק לשמוע את עדותו של העד בהיוועדות חזותית, ודברים אלו באים לומר לתובעים שלמעשה גם בישראל יכול והעדות תשמע בהיועדות חזותית, ולכן אין נפקא מינה היכן יתקיים ההליך.

1. יהיה זה נכון גם להזכיר את פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3002/02 SmithKline נ' אוניפארם בע"מ (פ"ד נו(6)865 שם ציין בית המשפט העליון כי פרשנות הוראת סעיף 13(א) לפקודת הראיות, לפיה ניתן להורות לצוות שעד ייחקר על ידי אדם פלוני ובמקום פלוני מחוץ לתחום שיפוטו של בית המשפט, חייבת להשתנות, על האמצעים הטכנולוגיים מאפשרים הקלטת עדות באמצעות מכשירי וידאו ואמצעים אחרים שיכולים לתת תמונה ברורה פחות או יותר על מהימנות עד שאפילו חקירתו בחקירה נגדית שכבר הוקלטה. עוד מוסיף בית המשפט ומציין שהשיקום שגביית העד בחו"ל פחת בהרבה בחשיבותו. אם כך נאמר עוד בשנת 2002 לא נס לחם של הדברים גם בשנת 2020, בואכה 2021, וגם טעם זה מצטרף לכלל השיקולים שיש בהם כדי לדחות את נימוקי התובעים.

סוף דבר

1. לסיכומם של דברים אני מקבל את הבקשה וההליך יתקיים בהתאם להסכמה החוזית בין הצדדים – בבית המשפט בניו יורק, והתובעים יוכלו לפתוח בהליך מתאים שם.

ההחלטה ניתנה בסמכותי כרשם בית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשפ"א, 15 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.