04 אוגוסט 2020

התובעת, הגב' אלאא טהה הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 6.3.19. הנתבע דחה את תביעת התובעת לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק). מכאן תביעה זו.

רקע עובדתי כעולה מהראיות שהוצגו בתיק זה וטענות התובע

1. התובעת, הגב' אלאא טהה (להלן: "התובעת") ילידת 27.5.90 , עבדה כרוקחת בבית מרקחת בהוד השרון.
2. לטענת התובעת ארעה לה תאונת דרכים בדרך חזרה ממקום עבודתה בחזרה לביתה בכפר קאסם ביום 5.1.18 .
3. ביום 16.1.18 פנתה לטיפול רפואי. ביום 26.3.18 פנתה לרופאת המשפחה והופנתה לפיזיוטרפיה. ר' נ/ 1 .
4. ביום 28.10.18 הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי. ר' ת/1.
5. תביעתה של התובעת נדחתה על ידי הנתבע. ד"ר מיכאל רום מטעם הנתבע קבע כי :"לא ניתן להכיר קשר סיבתי בין תלונותיה של החולה לתאונת דרכים מיום 05.01.18". כמו כן ציין במסמך שכתב כי :"לא הוזכרה נסיבה של התאונה שקשורה לעבודה". ר' ת/2.
6. ביום 22.7.19 ניתנה החלטה לפיה התיק יועבר להוכחות ונקבע כי השאלות שבמחלוקת:

"א. האם אירעה לתובעת תאונה עבודה ביום 5.1.18? ב. האם קיים קשר סיבתי בין מחלת התובעת לבין התאונה הנטענת ומאזן השפעות".

1. ביום 23.7.20 התקיים דיון הוכחות במהלכו נשמעה עדות התובעת. הצדדים סיכמו את טענותיהם, בסיום הדיון.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת ביום 5.1.18 סיימה את יום עבודתה, יצאה מבית המרקחת בו עבדה כרוקחת ונסעה לכיוון ביתה בכפר קאסם. במהלך הנסיעה, סמוך לשעה 12.30, בזמן שמזג האוויר היה חורפי וגשום, החליקה עם רכבה ופגעה ברכב צד ג'. לטענתה בעקבות התאונה נפגעה בגב תחתון, בצוואר, בידיים וברגליים.
2. עוד טוענת התובעת כי לא פנתה מיד לטיפול רפואי אלא רק לאחר מספר ימים כי הכאב היה עמום וכי היא ובעלה רוקחים והיא החלה לקחת משככי כאבים, אולם כאשר נוכחה כי הכאבים הולכים ומתגברים פנתה לקופת חולים לקבלת טיפול אולם הרופא המטפל טעה בתאריך האירוע ורשם תאריך אחר.
3. התובעת צרפה לתצהירה דוח שמאי ואישור משטרה מהם עולה כי התובעת היתה מעורבת בתאונה ביום 5.1.18. עוד טוענת התובעת כי חזרה לעבודה מייד ומבלי שלקחה חופשת מחלה כי לא היה מי שיחליף אותה בבית מרקחת והופעל עליה לחץ לחזור לעבודה.
4. מנגד לטענת הנתבע, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח קיומו של אירוע תאונתי כנטען מיום 5.1.18. עוד טוען הנתבע כי אין כל תיעוד רפואי התומך בטענת התובעת.

המצב המשפטי

1. הוראת סעיף 79 לחוק קובעת:

"'תאונת עבודה' - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...".

1. בעב"ל 507/07 עפרוני נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 25.3.08) נקבע –

"בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון המתאים למצבו. ...".

1. בנוסף קובע סעיף 83 לחוק את חזקת הסיבתיות כך: "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".
2. בכדי שתוכר חזקת הסיבתיות יש להוכיח בראש ובראשונה כי ארעה תאונה. הלכה פסוקה היא כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא. ברור הוא, כי באין חבלה אין תאונת עבודה וכי החבלה היא אחת העובדות הצריכות לעילת התביעה ועל התובע להוכיחה (ר' דב"ע נ"ג/0-153 עוואד ג'אבר פראג' - המוסד פד"ע כ"ז 50; דב"ע נ"ב/0-88 כאמל קופטי - המוסד [פורסם בנבו] פד"ע כ"ט 169; דב"ע שם/0-96 המוסד - אמנון וייל [פורסם בנבו] פד"ע יב 225; דב"ע נ"ו/0-251 בצלאל ישינובסקי - המוסד [פורסם בנבו] פד"ע ל"א 241).
3. נטל הראיה מוטל על התובע להביא "ראשית ראיה" שאכן אירע אירוע תאונתי בעבודה, שקושר את הפגיעה לעבודה. ביסודם של הדברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע. ראו: דב"ע (ארצי) נא/ 205-0 המוסד לביטוח לאומי - שחאדה סעיד, פד"ע כד 222.דב"ע (ארצי) נא/218-0 המוסד לביטוח לאומי - דרור, פד"ע כד 545.

מן הכלל אל הפרט –

1. לאחר ששמענו את עדות התובעת, ולאחר שעיינו בכלל חומר הראיות שהוצג בפני בית הדין לא שוכנענו כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי ארעה לה תאונת עבודה, זאת מהנימוקים המפורטים.
2. ראשית, עיון במסמך הרפואי שהוצג במהלך דיון ההוכחות מעלה כי התובעת לא ציינה כלל על אירוע בדרך חזרה מהעבודה. ר' נספח נ/1' לתצהיר התובע. גם במסמך ההודעה למשטרה על התאונה, לא צויין דבר על תאונה שארעה בדרך חזרה מהעבודה. ר' נספחי תצהיר התובעת.
3. גם כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית בנוגע לאישור הרפואי, לא ציינה כי סיפרה לרופא כי מדובר בתאונת עבודה וכי התאונה ארעה לה בדרך מהעבודה לבית. ר' עמ' 3 שורות 12-14 .
4. שנית, עיון בנ/1 מעלה כי התובעת ציינה את תאריך התאונה ביום 16.1.18 ואילו ברישא של המסמך מצויין תאריך תאונה אחר מיום 12.1.18. למרות שהתובעת העידה כי פנתה לרופא לתיקון הטעות, לא הציגה אישור מתוקן :" כשפנית לקבלת טיפול רפואי, את אמרת להם שהתאונה שבגללה החלו הכאבים היתה ב- 16.1. המסמך מוגש ומסומן נ/1. ת. לא. פה היה סיפור שדיברתי עם הרופא שהלכתי אליו, עד שיכולתי לקחת חופש ללכת אליו, ופה אני והרופא דיברנו על התאונה, הוא אפילו אמר לי – אני יכול לרשום לך את זה שמה היה המקרה, כי הוא טעה בעניין בתאריך, כי כשדיברנו, דיברנו על זה שתיקנתי את האוטו והכל, אז אני הלכתי אליו, היה מדובר על שבוע לפני או יותר אפילו. התאונה היתה שבוע-עשרה ימים לפני שהייתי אצלו, לא זוכרת בדיוק". ר' עמ' 2 שורות 17-23 . התובעת לא הציגה מסמך רפואי מתוקן בנדון, ומשכך הדבר יפעל לחובתה.
5. הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." (ר' עב"ל 176/99 דניאל גרץ – המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.7.2002) [פורסם בנבו]). כמו כן, בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (ר' עב"ל 680/07 אנעאמה עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.12.2008 [פורסם בנבו]; עב"ל 295/06 קאסם מוחמד כעביה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.5.2007.)[פורסם בנבו]).

משכך בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו. במקרה דנן, התובעת לא טענה כי מדובר בתאונת עבודה בזמן אמת ואף יש במסמכים הרפואיים תאריכים שלא עולים בקנה אחד עם תצהיר התובעת בנוגע למועד התאונה.

1. שלישית, התובעת פנתה לדווח על התאונה במשטרה, רק לאחר יותר מעשרה חודשים, ב-4.11.18, וכאשר נשאלה על כך לא נתנה הסבר של ממש בנדון.
2. רביעית, התובעת פנתה לטיפול רפואי רק ביום 16.1.18. כמו כן, התובעת המשיכה לעבוד כרגיל במקום עבודתה , כפי שציינה גם בסעיף 13 לתצהירה. ערים אנו כי התובעת טוענת כי מקום העבודה לחץ עליה לחזור, אולם התובעת לא הביאה כל ראיה או עדות בנדון שתתמוך בגרסתה זו.
3. חמישית, התובעת לא הביאה כל עדות שתתמוך בטענותיה, לא הציגה כרטיסי נוכחות ממקום העבודה ליום התאונה ומשכך הדבר יפעל לחובתה.
4. שישית, למרות שהתובעת העידה כי היא דיווחה על התאונה למעסיקה באותו יום ( ר' עמ' 3 שורות 26-27 ). הרי שלא זימנה אותו להעיד כדי לתמוך בעדותה בנדון. ערים אנו כי המעסיק מילא פרטים בטופס התביעה של התובעת. עם זאת, ציין שם כי התובעת סיימה את עבודתה בשעה 12.43, בעוד שהתובעת טוענת בתביעתה כי יצאה ממקום העבודה ב-12.30. ר' סעיף 2 לכתב התביעה. מעבר לאמור, המעסיק רשם בטופס זה בסעיף 14 כי הפרטים ידועים לו מפי התובעת.

מעבר לאמור, התובעת לא זימנה אותו ולו על מנת שיאשר את דבריה לעניין מועד הדיווח על התאונה, דבר שהוא מאוד מהותי מאחר שגם לא קיבלה טיפול רפואי בזמן אמת, לא דיווחה למשטרה בזמן אמת למרות שלטענתה מדובר בתאונה הכוללת פגיעות בגוף.

1. נוכח כל האמור, אנו קובעים כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את קרות האירוע הנטען.
2. משכך התביעה נדחית. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

5129371

54678313

ניתן היום, י"ד אב תש"פ, (04 אוגוסט 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.