לפני תביעה לנזקי גוף שאירעו לתובע, על פי הנטען, בשל תאונת "פגע וברח". במוקד ההתדיינות שאלת החבות האם אכן התובע נפגע מרכב חולף או שמא הוא נפגע בנסיבות שאינן מהוות תאונת דרכים?

רקע וטענות הצדדים

1. התובע יליד 30/3/1996 טוען כי נפגע בתאונת דרכים ביום 28/3/2013. על פי המתואר בכתב התביעה ביום התאונה בשעה 20:00 או בסמוך לכך נפגע מרכב חולף, בעת שרכב על אופניו בנתיב הימני בירידה בכביש הראשי, בכפר עוספיה. נטען כי הרכב פגע באופניו של התובע מאחור, והעיף אותו מאופניו, כך שהתנגש בגופו בעמוד אבן המוצב על המדרכה והמשמש "חוצץ למדרכה". התובע הדגיש כי עד למועד הגשת התביעה טרם אותר הרכב הפוגע. לכן התביעה הופנתה כנגד קרנית הקרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית ). לתביעה הצטרף כתובע המוסד לביטוח לאומי, בה הוא תובע בתביעת שיבוב תגמולים ששולמו לתובע הנפגע, בגין התאונה הנטענת.

קרנית הכחישה בכתב הגנתה את הטענה כי התובע נפגע בנסיבות המוות תאונת דרכים. כיום לאחר שמיעת הראיות בתיק, קרנית למעשה טוענת שהתובע נפל מגובה מחומה סמוכה, ללא קשר לרכב מנועי.

2. לאור הכחשת החבות הוריתי בהחלטה מיום 12/3/2020 על פיצול שאלת החבות משאלת גובה הנזק. בהחלטה מיום 12/2/21 הוריתי על דחיית מועד העיון בחומרי חקירה עליהם ביקשה קרנית להסתמך במהלך שמיעת הראיות. לפני העידו מטעם התביעה בוחן תנועה ממשטרת ישראל מר גנאדי לכטמן, מר שיבל לאלא, מר עזמי מסעוד והתובע. קרנית הגישה תיק מוצגים וחומרי חקירה וכן העידה מטעמה מומחה לתעבורה מר ערן אביטל.

הכרעה ודיון

3. לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

אקדים ואציין כי לעניין עצם הפגיעה הנטענת התובע לא העיד עדים שראו כי רכב פגע באופניו. עדויות העדים שהביא התובע נגעו להימצאותו מוטל בזירה לאחר התאונה הנטענת. לכן ולגבי עצם הפגיעה הנטענת, ולעניות דעתי, מדובר בעדות יחידה שחלים עליה הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות. על פי הפסיקה על בית המשפט לנמק מדוע הוא מקבל את התביעה על סמך עדות יחדיה, לאחר שהזהיר את עצמו כי מדובר בעדות יחידה (ראו: ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטים בע"מ נ' פיירמנס אינשורנס קומפני, פ"ד לג (2) 93). בענייננו, ולאחר שהזהרתי את עצמי כאמור, חוששני כי לא אוכל לנמק מדוע אני מקבל את התביעה על סמך עדות זו, כאשר מכלול הנימוקים נוטים לעבר האפשרות שלא הייתה מעורבות של רכב, כפי שהתובע טוען. להלן אפרט ואנמק.

4. ראשית, בדו"ח מד"א (נ/2) מיום התאונה נרשם כי סיבת היציאה "7-אחרת" ובגוף הדו"ח: "נפילה מגובה של כ- 4 מטר על משטח אספלט נחבל בחזה ובבטן ללא איבוד הכרה וללא הקאה". דו"ח אירוע (נ/2 במוצגי הנתבעת) של מוקד כרמל "מודיע" דיווח: "נפל מגובה של כ-3 מ', בהכרה, אינו יכול לזוז נחבל בבטן ובראש, לדברי המודיע מעורפל הכרה". במסמך מאת יחידת הטראומה מיום 28/3/2013 (נ/4) נרשם "נפילה מגובה 4 מטר". רק במסמך מיום 30/4/2013, כחודש לאחר התאונה של יועץ פסיכיאטרי, נכתב לראשונה כי רכב על אופניים בכפר, מכונית עקפה שלושה רכבים וחתכה אותו והתובע שבר הצידה ונפל על בלוק בטון. למותר לציין כי ההלכה הפסוקה יחסה חשיבות לגרסה הראשונית המושמעת בפני הרופאים המטפלים (לעניין גרסה ראשונה המועלית בתיעוד רפואי ראו: בע"א 8513/99 הסנה ואח' נ' מימי בן-ארי [פורסם בנבו]). אמנם הגרסה הראשונה שמועלית אינה חזות הכל וייתכן מקרים בהם בית משפט יקבע ממצאים עובדתיים אחרים ושונים, מהגרסה הכתובה בתיעוד הרפואי, אך במקרה זה צירוף גרסה זו עם יתר הראיות שיפורטו להלן, מובילות אותי למסקנה שבמקרה זה יש ליחס לגרסה זו משקל גבוהה.

שנית, תיק המשטרה זרוע בראיות לפיהן התאונה אירעה כתוצאה מנפילה מגובה. בדו"ח פעולה של רס"ל מנסור מיום 28/3/2013 נרשם: "מיון רמב"ם אדלין מוסרת על פצוע בעקבות נפילה מגובה בכפר עוספיה סאבא אמיר". בדו"ח פעולה של רס"מ אלי קוריאט מיום 28/3/2013 נרשם: "בתאריך ובשעה הנ"ל התקבל אירוע על ידי המשל"ט על נער בן 16 שנפל מגובה בעוספיה באזור כללי אחרי המועצה...". דו"ח פעולה נוסף של רס"מ קוריאט, נ/5 למוצגי הנתבעת, נרשם: "שרי ממד"א מדווחת על אירוע ילד בן 16 נפל מגובה של 3 מטר בכפר עוספיה אחרי תחנת דלק סונול לכוון דאלית אלכרמל....". אמנם לא מדובר בראיות עצמאיות שכן מקור הדיווח הוא מהמוסדות הרפואיים אך ניתן לראות עקביות בדיווח הן זה שהתקבל מבית החולים והן זה שהתקבל ממד"א.

5. שלישית, האופניים שנטען כי היו מעורבים נבדקו על ידי בוחן תנועה מטעם משטרת ישראל ביום 28/5/2013 (ראו נ/3 במוצגי הנתבעת). בדו"ח רשם הבוחן בפרק מסקנות: "מבדיקת גלגל אחורי לא נמצא נזק תאונתי". וכך תיאר הבוחן את הגלגל האחורי באותו דו"ח: "בבדיקת גלגל אחורי לא מצאתי נזק תאונתי לחישוק, אחד הסריגים שבור ולחישוק ישנה קיפוף קל בעקב ללא עיוות לצורתו העגולה של החישוק, צמיג ללא סימני פביעה ישן ויבש" (הטעויות במקור – א.כ.). עוד מצא הבוחן כי הגלגל האחורי מנותק מהאופניים. הבוחן מר גנאדי לכטמן העיד ונחקר לפני. בפתח עדותו, בא כוח התובע הלין מדוע הוא בדק את האופניים חודשיים לאחר המקרה. גם בסיכומי התובע, הוא חוזר וטוען כי המשטרה ידעה מהרגע הראשון על תאונת הדרכים. אולם טענה זו אינה במקומה נוכח העובדה כי התובע מסר למשטרה כי נפגע, עת רכב על האופניים, רק ביום 12/5/2013 (ראו ת/1) והבוחן העיד כי פניה למחלקת תאונות הייתה רק ביום 29/4/2013, קרי רק לאחר כחודש ממועד התאונה . המשטרה, כפי שהבאנו לעיל, ידעה בהתחלה כי יש מקרה של נפילה מגובה ולא נמסר לה כי מדובר בתאונת דרכים, כפי שהתובע טוען באופן שגוי. בחקירתו נשאל הבוחן לגבי הנזק לסריג והכיפוף הקל בגלגל האחורי. בתחילה אמר שאינו יכול לקבוע "אם זה נזק תאונתי או מרכיבה בצורה או פגיעה במשהו" (עמ' 51 ש' 15 – 16). התובע טוען כי למעשה הבוחן חזר בו מקביעתו שאין נזק תאונתי. יחד עם זאת, בהמשך הוסיף: "זה יכול להיות פגיעה גם ממדרכה או ממכה אחרת שקשה לי לקבוע" (עמ' 51 ש' 22 – 23). עוד הבהיר כי בנזק תאונתי הוא מתכוון לפגיעה של רכב מאחור (שם ש' 21). בהמשך העריך המומחה כי "בגלגל האחורי עם רכב אחר או משהו כזה, כי אז הנזק היה הרבה יותר גדול...או היה קורה משהו נוסף" (עמ' 51 ש' 21 – 22). לכן במכלול אינני סבור כי הבוחן חזר בו מקביעתו. ש לזכור כי לא מדובר במדע מדויק אלא בהערכה כאשר האפשרות שנפגע מאחור על ידי רכב היא פחות מסתברת.

עדות זו, משתלבת היטב עם חוות דעת המומחה שהובאה על ידי הנתבעת של מר ערן אביטל (מוצג נ/1). מדובר בעד מומחה לתעבורה ובוחן תאונות. על פי חוות דעתו ומניסיונו פגיעה של רכב בגלגל האחורי של האופנים מאחור, אמורה לגרום לעיוות בגלגל האחורי, שאינו מאפשר המשך נסיעת האופניים. כתוצאה מכך, רוכב האופניים מתנתק מהאופניים ומטפס על מכסה תא המנוע של הרכב כהתקדמות הרכב לפנים, זאת בשים לב לכך שהרכב נוסע במהירות גבוהה יותר מהאופניים. בענייננו, ועל פי התיעוד שעמד בפני המומחה, הפגיעה בתובע היא בחזית גופו (התובע הציג בפני את הצלקות במהלך הדיון כאשר אלו ממוקמים בחזית גופו עמ' 90) והדבר אינו מתיישב על מנגנון הפגיעה הנטענת. עוד מתייחס המומחה לשתי סיטואציות אפשריות: אם הרכב בבלימה אז רוכב האופניים צריך להישאר על מכסה תא המנוע. אם הרכב בנסיעה רציפה אז בתחילה הרוכב מוטל על תא מכסה המנוע והשמשה והנזקים הם בחלקים האחוריים של הרוכב, ולאחר מכן בהטלה קדימה יהיו נזקים נרחבים ועוצמתיים. המומחה צירף לחוות דעתו תמונות של נזקים אופייניים הן לרכב והן לאופניים במקרה של תאונה הכרוכה בפגיעה של רכב באופניים מאחור (ראו: עמ' 23 – 24 לחוות הדעת). תמונות אלו אכן ממחישות ותומכות בקביעת המומחה בחוות הדעת. התובע לא הגיש חוות דעת נגדית. יתרה מכך, חקירתו הנגדית של המומחה לא הצליחה לקעקע את מסקנות המומחה. חוץ מאמירות כלליות בסיכומי התובע, לפיהן חוות הדעת חסרה או בלתי שלמה או הפניה לעניינים וטעויות שוליים בחוות הדעת, התובע לא טען טענות קונקרטיות שיש בהן להוביל למסקנות אחרות ושונות.

הניסיון המופרך של התובע, להעלות גרסה שונה בסיכומיו, לפיה הפגיעה באופניים הייתה מצד שמאל מאחור ולא מאחור, דינה להיכשל. מדובר בהרחבת חזית כאשר בכתב התביעה נטען כי הפגיעה הייתה מאחור. יתרה מכך, הדברים לא עלו מעדותו של התובע. נהפוך הוא: התובע עמד פעם אחר פעם על הגרסה לפיה התאונה הייתה מאחור ולא מהצד. וכך העיד: "שמישהו פגע בי מאחורה....אני פשוט זוכר שקיבלתי מכה, חוץ מזה כלום" (עמ' 93 ש' 21 – 23); "אני הרגשתי את הנגיעה מאחורה, מאיפה בדיוק אין לי מושג" (עמ' 98 ש' 34 – 35); "ש: הנגיעה לא הייתה מהצד? ת: לא" (עמ' 99 ש' 1 – 2); "מכה מאחורה שדחף אותי קדימה" (עמ' 99 ש' 6); "אם היה מהצד הייתי מתהפך לכביש ישירות" (עמ' 99 ש' 8 – 9). לכן הטענה כי התובע נפגע מאחור בצד שמאל אין לה כל בסיס בראיות. גם אם תתקבל גרסתו של התובע לפיה הוא הועף לימין הכביש, אין לגרסה זו כל תימוכין בפגיעות הגופניות שספג, כגון סימני פגיעה בפלג או בצד ימין אלא הפגיעה היא בבטן ובבית החזה מקדימה, דבר שאינו מתיישב עם הגרסה הנטענת.

6. רביעית, הבוחן בדו"ח שערך מצא עוד כי "בבדיקה עולה כי בלמי קידון לא מחוברים לבלמים והחוטים קרועים". הבוחן גנאדי נשאל על כך והוא ענה כי זה לא סביר שהם נקרעו מהמכה הנטענת אלא צריך משהו חד שיקרע אותם (עמ' 54 ש' 20 – 25). בהמשך חידד עוד יותר את תשובתו כאשר אמר: "רואים את הרגליות של הבלמים שהם פתוחות וחוט אחד רק מגיע לידית הימנית ולא לידית השמאלית...והוא פרום מה שנקרא...יכול להיות שזה מקורוזיה שהוא נפתח....קודם כל לפי מה שאני רואה פה זה לא סביר שזה יקרה מתאונה, כי במצב כזה גם צריך להגירם נזק למזלג עצמו, בצורה מסיבית, או מתחזוקה לקויה של האופניים" (עמ' 55 ש' 2 – 13). מתיאור זה עולה למעשה כי האופניים אינם שמישים בשל העדר בלמים כאשר נזק זה לא נגרם לבלמים כתוצאה מהתאונה. לכן עולה תהייה כיצד עשה בהם התובע שימוש ביום התאונה? לתובע הפתרונים. התובע, שמודע לבעייתיות של ממצאים אלו, מעלה בסיכומיו סברה, לפיה הנזק לבלמים אירע בתקופת החודשיים מיום התאונה ועד מועד הבדיקה על ידי הבוחן. דא עקא, שלא באה עדות של התובע כי מאן דהוא חיבל באופניים לאחר התאונה וגרם לנזק בבלמים. סברת התובע בסיכומיו כי הבלמים נקרעו בגין קורוזיה במהלך החודשיים מאז התאונה ועד בדיקת הבוחן לאחר חודשיים, היא בעלת סבירות נמוכה ואינה נתמכת בעדות התובע עצמו לפני, שלא מסר על כך דבר או חצי דבר.

7. חמישית, העד שיבל לאלא שהגיע למקום לאחר התאונה מסר למשטרה כי לא ראה אופניים בזירה. וכך רשם הבוחן גנאדי לכטמן במזכר מיום 22/6/2013: "במהלך השבוע התקשרתי למודיעה למשטרה פלאפון....וענה לי אשם בשם ללה שייבל ולשאלתי מה קרה במקום ענה כי הגיעה למקום האירוע וראה נער כבן 16 על המדרכה עם פגיעה בגוף והיה קשה לדבר איתו ולכן זימן מד"א למקום. לא ראה אופניים לידו כמו כן במקום נמסר לו על ידי עוברים ושבים כי הנער נפל מחומה ולא תאונה. לידיעה" (ההדגשה שלי – א.כ.).

שישית, התובע העיד מטעמו שני עדים שראו את התובע שוכב בזירה. העד עזמי מסעוד מסר פרט חיוני התומך באופן מובהק בגרסת הנתבעת. על פי עדותו לפני התובע שכב בצד שמאל של הכביש לכיוון הנסיעה מעוספיה לדאליית אלכרמל מתחת לחומה של משפחת חליל (עמ' 81 תחילת עמ' 82) למען הסר ספק העד התבקש אף לסמן על גבי התמנות את מקום המצאות של התובע הוא סימן על גבי נ/3 את מקום המצאות של התובע מתחת לחומה מצד שמאל של הכביש. מדובר בראיה משמעותית ביותר התומכת בטענת הנתבעת לפיה התובע נפל מהחומה. העד מסעוד מסר עוד כי לא ראה אופניים במקום, דבר החותר תחת גרסת התביעה (עמ' 82 ש' 33 – 35). עוד מסר כי סביב התובע היו נערים בני 13 – 16 (עמ' 82 ש' 6 – 13). עד זה היה עקבי בעדותו והוא מסר פרטים זהים לחוקר מטעם הנתבעת. התובע מנסה לטעון בסיכומיו כי לאחר הפגיעה עבר ממדרכה למדרכה. אולם אין לכך כל תימוכין בראיות. אתחיל בכך שאפשרות זו נראית לי בלתי סבירה נוכח פגיעתו הקשה של התובע. אמנם התובע טען לראשונה לפני, כי לאחר הפגיעה בעמוד הבטון קם צעד 2 – 3 צעדים, ונפל באמצע הכביש ואז הגיעו אנשים שעזרו לו לזוז מהכביש (עמ' 90 ש' 14 – 16). אולם גרסה זו אין לה זכר בהודעתו במשטרה או בכתב התביעה והיא לראשונה נטענה לפני. עדות זו תמוהה שכן בהודעתו במשטרה ת/1 טען שאחרי שעף באוויר הוא אינו זוכר מה היה והוא התעורר בבית חולים. התובע נשאל בהמשך במסגרת חקירתו הנגדית על אפשרות זו, והאם עבר ממדרכה למדרכה ועל כך השיב: "ככה אין לי מושג" (עמ' 108 ש' 31) והוא לא יכל לתאר את מעשיו לאחר שספג את הפגיעה מעמוד הבטון .כאמור במשטרה מסר התובע גרסה בהודעתו ת/1: "אני לא זוכר דבר ממה שקרה אחר כך". לכן אני מטיל ספק רב בעדות זו והיא נועדה לחלץ את עצמו מהצרה שהטילה עליו עדותו של העד מסעוד. העד מסעוד מסר לחוקר (תמליל נ/9) כי כשהגיע לזירה התובע שכב באותו מקום בצד שמאל ולא אזכר כלל כי התובע עבר ממדרכה למדרכה. הוא הוסיף כי הוא לא יכל לדבר עם התובע, כי הוא שכב ונאנק מכאבים. לכן מדובר בסברה בעלמא שאין לה כל תימוכין

העד השני היה מר שיבל לאלא. בעדותו לפני טען כי נסע מדאליית אלכרמל לכיוון עוספיה ואז ראה התקהלות מצד שמאל לכיוון נסיעתו (עמ' 66 תחילת עמ' 67). העד מסר כי הזמין מד"א. עדות זו לעניין מיקום הימצאות התובע בזירה תומכת לכאורה בתביעה ובגרסת התובע. אולם אינני נותן אמון בעדותו. עדות זו השמיטה את מה שהעד לאלא מסר למד"א לפיה התקבלה הודעה (רשום במסמכי מד"א מספר הטלפון הנייד של העד כמי שהודיע על המקרה) כי התובע נפל מגובה 3 מטר (ראו לעיל ציטוט על המודיע למד"א). יתרה מכך, עדות זו לפני אינה מתיישבת עם עדות העד בפני חוקר מטעם קרנית שתמלילה סומן נ/8. לפני החוקר העד לא זכר פרטים כגון אם הילד שראה שוכב, היה על הכביש או על המדרכה. הוא לא ידע אם היה על אופניים אם לאו. כשהחוקר ביקש מהעד להכווין אותו לגבי מיקום התאונה השיב לאחר מספר שאלות: "תשמע לי לדעתי אני פחות יהיה רלוונטי כי אני באמת לא זוכר , אני בכלל לא זוכר...אני לא זוכר כבר" (עמ' 3 לנ/8). הכיצד אם כן פתאום זכר העד בעדותו לפני באיזה צד היה התובע? משמדובר בעד שזכרנו לפתע הבליח והרושם הנוצר כי מדובר בעד מגמתי שמספר את שאירע בצורה סלקטיבית אינני יכול לתת אמון בעדותו.

8. שביעית, התובע נמנע מלהביא לעדות מי מהילדים שהיו עמו לפני האירוע ורכבו באופניים כמוהו, כאשר הוא התפצל מהם ממש לפני האירוע. התובע העיד לפני כי התפצל מחבריו 100 – 150 מטר לפני מקום התאונה (עמ' 102 ש' 22 – 23). למותר לציין את החזקה הנוגעת לאי הבאת עדים רלוונטיים לעדות כמקימה את החזקה שאילו הובאו הם היו מעידים לחובתו. כשנשאל מדוע לא הביאם לעדות השיב "כי פשוט אני לא פניתי אליהם" (עמ' 102 ש' 22 – 34). יתרה מכך, התובע הזמין לעדות את מר פארס אוסאמה, שעל פי תיק המשטרה היה לכאורה עד ראיה לאירוע עצמו, אך מטעמים השמורים עמו לא העיד אותו. התובע טען בסיכומיו כי עד זה לא התייצב וממלא העד טען בסוף עדותו במשטרה, כי לא ראה את הפגיעה עצמה ולכן ויתר עליו. אולם התובע מטעמים לא מוסברים לא ביקש צו הבאה כנגד העד מקום שיכל לעשות כן. יתרה מכך, לא ניתן לסמוך על הודעתו במשטרה ללא הבאת העד לעדות. התובע הודיע בתחילת הדרך כי מדובר בעד מטעמו ולכן הנתבעת לא התנגדה להגשת עדותו במשטרה בזמן שהוקצב לכך. אולם משהתובע בחר לבסוף שלא להעידו והודיע על כך רק ביום דיון ההוכחות רשאית קרנית לטעון כי לא ניתן להסתמך על עדות עד זה במשטרה כאשר היא התנגדה לעדויות שמיעה בישיבת ההוכחות (עמ' 66 -65). אמנם החלטתי כי מסמכים שלא הייתה לגביהם התנגדות בזמן, הם מותרים בהגשה אולם החלטה זו בעמ' 65 קדמה להצהרת בא כוח התובע שהוא מוותר על עדות העד פארס (עמ' 120 ש' 34 – 35). לכן משהשתנו הנסיבות יש לתת תוקף להתנגדות קרנית.

שמינית, התובע בעצמו אינו יודע מה נגע באופניו מאחור וגרם לטענתו לתאונה. בחקירתו הראשית התובע אינו מזכיר את המילה רכב אלא הוא אומר שהרגיש נגיעה מאחור ואז עף קדימה. רק בחקריה הנגדית טען התובע כי הייתה זו דריסה. בחקירתו הנגדית מסר עוד כי פעם ראשונה הבין שמדובר בתאונת דרכים לאחר שהתאושש, כחודש לאחר התאונה (עמ' 91). אולם עדות זו לא סבירה שכן הוא היה אמור להבין מהרגע הראשון לכאורה כי מדובר בתאונת דרכים. התובע טען לפני, באופן סותר, כי סיפר להוריו כי מדובר בתאונת דרכים שבוע – 10 ימים לאחר התאונה (עמ' 93) אך למרות זאת פניה ראשונה למשטרה הייתה לאחר כחודש דבר המעיב על אמינות הגרסה. התובע טען בעדותו במשטרה כי כאשר הייתה הפגיעה הגלגל הקידמי של האופניים התרומם באוויר בעוד שבעדותו לפני שלל התובע כי האופניים עפו באוויר (עמ' 103 ועמ' 106 סוף תחילת עמ' 107). התובע נבדק במסגרת אשפוזו בדיקה פסיכיאטרית ביום 30/4/2013 ושם מסר גרסה סותרת לפיה רכב הגיח מאחור עקף שלושה רכבים ואז חתך אותו ולכן הוא "ניסה לשבור הצידה, נפל לדבריו על בלוק בטון" (נ/5). גרסה זו אינה תואמת את גרסת הנגיעה מאחור. התובע עומת עם גרסה זו ותשובתו הייתה שכותב המסמך טעה טעות כתיב במקום לכתוב מכונית עקפה נכתב מכונית "עקבה" ולכן לטענתו הדבר משליך על מהימנות המסמך. עם כל הכבוד נראה לי שמדובר בתושבה מתחמקת וחוששני כי מדובר בתשובה שהתובע הכין מראש דבר הפוגע בספונטניות עדותו ומהימנותו. לכן ריבוי הגרסאות אינו מאפשר לי לתת אמון בעדות התובע.

9. לסיכום אינני נותן אמון בעדות התובע. אני קובע עוד שאין לתת אמון בעד התביעה מר שיבל לאלא בכל הקשור למיקום בו שכב התובע לאחר התאונה. מאידך מיתר הראיות שהונחו לפני הן בכתב והן מעדות העד מסעוד יש תמיכה לגרסה לפיה התובע נפל מגובה. אם נמקם את התובע בצד שמאל של הכביש מתחת לחומה הרי עובדה זו מתיישבת עם הגרסה של נפילה ממהחומה, כפי שנרשם בתיעוד הרפואי וכפי שהנתבעת טוענת. לבסוף ולמעלה מהצורך יש גם יסוד לטענה כי התובע לא פעל בשקידה סבירה. אמנם פגיעתו של התובע הייתה קשה ולא הייתה צפיה כי ידווח על היות התאונה תאונת דרכים מהיום הראשון. אך לטענת התובע הוא סיפר להוריו על התאונה לאחר שבוע – 10 ימים. למרות זאת, תלונה במשטרה על מעורבות רכב נמסרה רק לאחר כחודש. למותר לציין כי איחור במסירת הדיווח מסכל אפשרות אמיתית וממשית לברר זהות הרכב הפוגע כפי שהבוחן לכטמן העיד לפני. יתרה מכך, פניה ראשנה לקרנית הייתה רק לאחר חמש שנים. התובע תירץ זאת בכך שמסר את התביעה לעורך דין אחר שלא טיפל כראוי בתביעה, אך עדין חלוף חמש שנים וחצי, גם בהתחשב בטענה זו, הוא פרק זמן ארוך ובלתי סביר. לדידי התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו של התובע לשקוד באופן סביר לאיתור הרכב והנהג הפוגע (ראו: רע"א 3909/08 קרנית נ' קורן [פורסם בנבו]) ולכן גם מסיבה זו אין להטיל חבות על הנתבעת.

התוצאה

10. לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. בשל חומרת פגיעתו של התובע לא אטיל עליו הוצאות מלאות. התובעים יישאו בהוצאות קרנית בסך של 6,000 ₪ כאשר בסכום זה יחלקו שווה בשווה.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ו' תשרי תשפ"ב, 12 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.