בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 [להלן: "החסד"פ"], שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

כעולה מתגובת המשיבה, העבירה נעברה בתחום ובסמכות שיפוט של מחוז מרכז.

בעפ"ת 27124-06-10 לם נ' מדינת ישראל (21.08.10) (פורסם בנבו), קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה:

"הכלל הקובע סמכות מקומית מעוגן בסעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי וזה לשונו: "דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם"...סעיף זה קובע את סמכות המאשימה לבחור היכן יוגש כתב האישום, אך אין בו כדי להעניק לנאשם זכות הבחירה לאיזה בית משפט יפנה בבקשה, שמוגשת על ידו, להארכת מועד להישפט".

בב"ש 2984/02 קוטן יוסף נ' מדינת ישראל (03.11.02) (פורסם בנבו). קבע ביהמ"ש המחוזי בנצרת כי בקשות לפי סעיף 230 לחסד"פ יש להגיש לאותו בימ"ש שבתחום סמכותו נעברה העבירה, אף אם מקום מגורי הנאשם הינם בתחום סמכותו המקומית של בית משפט במחוז אחר, זאת כברירת מחדל. רק בקיומם של נימוקים מיוחדים תתקבל הבקשה בביהמ"ש שבאזור מגוריו של הנאשם.

לאחרונה, ברע"פ 1258/19 בסט קאר שרותי רכב נ' מדינת ישראל (13.05.19) (פורסם בנבו) חזר ביהמ"ש העליון להלכה כי סמכות מקומית בבקשות לפי ס' 230 לחסד"פ, נקבעת בהתאם למקום בו נעברה העבירה. נקבע חד משמעית כי: "אין כל הגיון דיוני במתן אפשרות למבקשת להגיש את הבקשה בזיקה למקום מושבה תחת זיקה למקום ביצוע העבירה".

לאור האמור לעיל, ובשים לב למקום ביצוע העבירה, ובהעדר נימוקים מיוחדים להגשת הבקשה בביהמ"ש זה, הסמכות המקומית לדון בבקשה נתונה לבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה.

לפיכך, אני מורה על מחיקת הבקשה מחוסר סמכות מקומית.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"ט, 20 מאי 2019, בהעדר הצדדים.