1. תביעה בגין נזקים לרכבה של התובעת שחנה בחניון מיתחם עין שמר, ואשר נגרמו, לטענת התובעת, כתוצאה מהדרדרות משאיתן של נתבעות מס' 2 ו - 3, הנהוגה בידי נתבע מס' 1.
2. הנתבעים לא הכחישו כי המשאית, שחנתה אף היא במיתחם האמור, הדרדרה מהמקום בו חנתה, אולם כפרו בכך שפגעה ברכב התובעת וכי גרמה בו לנזקים הנטענים.
3. לטענת התובעת, ביום 20.11.18, כמידי שבוע ביום ג', החנתה את רכבה בחניון האמור על מנת לנסוע בתחבורה ציבורית אל נכדיה. כאשר שבה בערב אל רכבה הבחינה בדף נייר מוצמד לשמשה הקדמית של הרכב. עקב החשיכה לא קראה את הכתוב בו והחלה לנסוע לביתה בכרכור, אלא שתוך כדי נסיעה ניתק הפנס הימני האחורי של הרכב ממקומו ונותר תלוי על חוט החשמל. בהגיעה לביתה ראתה, בנוסף, שריטות עמוקות ברכב ומעיכה בדלת תא המטען. בדף הנייר, כך התברר לה, היה רשום - "בתאריך 19/11 בשעה 11:50 פגעתי בטעות עם רכבי ברכבך. זה מספר הטלפון שלי. אנא צור עמי קשר להמשך הטיפול. שמואל." בחלקו העליון של הדף נרשם, בכתב יד אחר, מספר הטלפון של נתבע מס' 1 וכן שמה של נתבעת מס' 3.
4. לטענת התובעת, לאחר שיצרה קשר עם מספר הטלפון שהיה כתוב על גבי הדף, שהתברר כמספרו של הנתבע, הגיע האחרון אל ביתה והדביק את הפנס למקומו בנייר דבק; אך כאשר ראה את כל הנזק התרעם וטען כי אין מדובר בנזק שנגרם כתוצאה ממשאיתו. בנסיון למצוא עדים לתאונה שבה התובעת למיתחם עין שמר, ומצאה במקום שברים של הפנס. בהמשך איתרה שני עדים - מנהל התפעול של המיתחם ואיש האבטחה שלו, שהצהרות כתובות מטעמם צורפו לכתב התביעה.
5. לאור כל אלו עותרת התובעת כי הנתבעים יפצו אותה בגין הנזק לרכבה, המסתכם, על פי חוות דעת השמאי וחשבונית המוסך שצורפו לכתב התביעה, בסך של 4,095 ₪. בנוסף עותרת התובעת לפצותה בגין שכר טרחת השמאי, בסך של 750 ₪. מעבר לכך עותרת התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש והוצאות נלוות בסך של 7,000 ₪. סכום התביעה: 13,000 ₪.
6. בכתב ההגנה כפרו הנתבעים בטענות התובעת. הנתבעים הודו, כי המשאית אכן הדרדרה בשל בלם יד שלא היה משוך כראוי, אולם לטענתם, המשאית פגעה ברכב אחר ולא ברכבה של התובעת. נטען, כי הנתבע השאיר על שמשת הרכב האחר פתק עם פרטיו, אלא שפתק זה הועבר לרכב התובעת. בנוסף כפרו הנתבעים בקשר הסיבתי בין התאונה הנטענת ובין הנזקים הנטענים ברכב התובעת, טענו לנזק קודם שנגרם בתאונות אחרות וכן טענו כי הנזק הנתבע מופרז ומוגזם.
7. בתובענה התקיימו שני דיונים, זאת כיוון שלדיון הראשון התייצבה התובעת ללא העדים מטעמה, אך לאור העובדה שעדותם רלוונטית וחיונית, קבעתי מועד נוסף לדיון, אליו התייצבו שני העדים: ארנון גבעון, אשר במועדים הרלוונטים היה מנהל התפעול במיתחם עין שמר, וסלימאן חלבי, שהיה אחראי משמרת במיתחם.
8. ארנון העיד, כי בשעות הצהרים של ה - 20.11.18 התקשרה אליו עובדת ב"החנות של מימי" הסמוכה למקום האירוע ומסרה כי משאית הדרדרה במיתחם. בחששו מהגרוע מכל חש ארנון אל המקום, וראה את משאית הנתבעים עומדת בסמוך לשני כלי רכב שניזוקו. בהמשך צפה בסרטון שצולם במצלמת האבטחה שבמקום, ותיאר את אשר ראה בו - המשאית שחנתה ליד חדר האשפה הדרדרה בכביש המשופע, רכב אחר שנסע בכביש הספיק לחלוף ולהימנע מפגיעה, ואז סטתה המשאית ופגעה בשני כלי רכב חונים. ארנון העיד, כי בסרטון ניתן היה לראות את הנתבע עצמו עומד במרפסת, צופה בתאונה המתרחשת למול עיניו ואוחז בראשו בשתי ידיו. ארנון חזר והעיד בנחרצות כי המשאית פגעה בשני הרכבים, מה גם שבאותו מועד לא הכחיש הנתבע כי משאיתו פגעה בשני הרכבים. ארנון הסביר, כי דף הנייר שצורף לתביעה כתוב בכתב ידו, בשמו של הנתבע, זאת משום שהנתבע לא רצה או לא יכול היה לכתוב (את זאת לא זכר בדיוק). לטענתו, הוא הכין שני דפי נייר נפרדים והניח כל אחד מהם על כל אחד משני כלי הרכב שנפגעו. ארנון חזר על כך שוב ושוב בעקביות, הן בתשובה לשאלות נציגת הנתבעות והן בתשובה לשאלות הנתבע. אשר לנזק ברכב התובעת, ארנון סיפר כי זכר את הפגיעה בו, את הבקליט (חלקו הפלסטי של הפנס) המתנדנד בחלקו האחורי של הרכב ואת השפשופים בו.
9. סלימאן העיד, כי התקשרו אליו מ"החנות של מימי" ואמרו לו שמשאית התדרדרה ופגעה בשני כלי רכב. הוא מיהר למקום וראה את הפגיעה. לאחר מכן ניגש למצלמות האבטחה וראה בה את הדרדרות המשאית ופגיעתה בשני כלי רכב. אף הוא אישר, כי המשאית עמדה בסמוך לדחסנית האשפה והדרדרה לכיוון שני כלי הרכב. הוא העיד, כי ארנון כתב שני פתקים בכתב ידו וכי הניחו אותם על כל אחד משני כלי הרכב. סלימאן חזר על כך בנחרצות גם כאשר הנתבע טען בפניו כי הוא זה ששם פתק אחד בלבד על רכב רנו כסוף. סלימאן חזר ואמר שהיו שני פתקים וכי מי ששם אותם על כלי הרכב היו הוא וארנון.
10. לאחר שנשמעו עדויות העדים חזר הנתבע וטען, כי גרסת התובעת ועדיה אינה נכונה, כי לו היתה המשאית פוגעת ברכב התובעת הנזק שבו היה משמעותי הרבה יותר. כן חזר וטען כי היה פתק אחד בלבד.

דיון והכרעה

1. במחלוקת בין הצדדים באשר לפגיעה ברכב התובעת מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובעת, וזאת בראש ובראשונה לנוכח עדותם של שני העדים מטעמה (שהרי התובעת עצמה לא נכחה במקום במועד התאונה). מדובר בשני עדים אובייקטיביים ללא כל זיקה או קשר לתובעת, ואשר אותרו על ידיה לאחר התאונה כאשר חזרה למיתחם. עדותו של ארנון היתה עקבית ונחרצת ושוכנעתי כי היא משקפת את התרחשות הדברים כפי שאירעה בפועל. כך גם עדותו של סלימאן. שני העדים חזרו ועמדו על כך כי היו שני דפי נייר (או "פתקים"), כי שניהם נכתבו על ידי ארנון ולא על ידי הנתבע, וכי אלו הונחו על ידיהם על כל אחד משני כלי הרכב. עדויות אלו לא נסתרו ולא קרסו בחקירתם על ידי הנתבע ונציגת הנתבעות. זאת ועוד, כתב היד שעל דף הנייר שהוצמד לשמשת רכבה של התובעת זוהה בדיון על ידי ארנון ככתב ידו, ובנוסף, ניתן לראות כי הוא זהה לכתב היד בהודעה הכתובה והחתומה על ידיו, שצורפה אף היא לכתב התביעה. לא נמצאו סתירות בין עדויותיהם של העדים, וכן לא מצאתי סתירות בין עדויותיהם בבית המשפט ובין הודעותיהם הכתובות שצורפו לכתב התביעה. ניכר היה על שני העדים כי הם זוכרים היטב את האירוע, שאיננו אירוע שגרתי או שכיח, ואני מוצאת לנכון לתת בעדותם אמון מלא.
2. לכך יש להוסיף, כי טענת הנתבעים, כאילו מאן דהוא העביר את הפתק שהושאר על הרכב האחר שנפגע בתאונה אל רכבה של התובעת, לא הוכחה כלל ודומה כי הועלתה בעלמא, בנסיון לחמוק מאחריות הנתבעים לנזקי התובעת. אכן, לכאורה, היחיד בעל העניין לעשות כן הוא התובעת עצמה; אולם לא התרשמתי כי התובעת היתה מעלה על דעתה לעשות כן או עושה כך בפועל. המדובר בטענה משוללת יסוד שלא באה לה ולו ראשית ראיה, ואני דוחה אותה לחלוטין. מנגד, מקובלת עליי לחלוטין טענתה של התובעת, כי כלל לא שמה לב לפגיעה ברכבה בעת ששבה אליו, וכי הדבר התברר לה רק תוך כדי נסיעה, כאשר הפנס האחורי התפרק, מה ששולל לחלוטין את תיאוריית העברת הפתק מהרכב האחר אל רכב התובעת.
3. סיכומו של דבר, אני קובעת כי הפגיעה ברכבה החונה של התובעת נגרמה עקב הדרדרות המשאית ממקומה. מכאן, שהאחריות הבלעדית לאירוע התאונה מוטל על הנתבעים.
4. אשר לנזק: זה הוכח בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת וכן בחשבונית המוסך בו תוקן הרכב בהתאם לדו"ח השמאי. הפגיעה המתוארת בחוות דעת השמאי - פגיעה בדלת תא המטען ובפנס - תואמת את תיאור הפגיעה על ידי התובעת וארנון, והיא נראית סבירה ועולה בקנה אחד עם מנגנון הפגיעה. לא הוצגה חוות דעת שמאי מטעם הנתבעים, ומכאן שטענות התובעת בעניין הנזק לא נסתרו.
5. מכאן, שעל הנתבעים לשאת בנזקיה של התובעת עקב התאונה. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את שיעור הנזק, בסך של 4,095 ₪, וכן את עלות שכר השמאי מטעמה, 750 ₪, סך הכל 4,845 ₪.
6. לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש, ודאי לא בסכום אותו תבעה (7,000 ₪); עניין הטרחה והטרדה הנובעות מהתאונה יילקח בחשבון בפסיקת הוצאות המשפט.
7. בשים לב לסכום האגרה ששילמה התובעת וכן להוצאות העדים מטעמה, אני מעמידה את שיעור ההוצאות שעל הנתבעים לשלם לתובעת על 700 ₪.
8. הסכום הכולל, בסך של 5,545 ₪, ישולם לתובעת בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ד כסלו תש"פ, 12 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.